חומוס להמונים: קצרים וקצרים יותר

 
הנה רשימת הקצרים באתר, מסודרים לפי אלף-בית:
  • אבא לא הלך לכדורגל - (רוטרדם, ינואר 2010)   בתור אחד שחולה על כדורגל אתם בטח חושבים שזה התחיל אצלי בגיל צעיר, כמו שמקובל, כשאבא לוקח את בנו לראשונה לראות משחק. זה נכון בחלקו. אכן, הייתי צעיר מאוד כשנחשפתי לעניין הזה, אבל לא דרך אבא שלי. הייתי בן שש לערך. נולדתי בקריית חיים, באזור המעברות ושיכוני הקובייה של קריית שמואל, ליד האצטדיון. לא פעם הייתי עובר עם האופניים ובוחן את
  • אבל איך השירות? - (חיפה, ינואר 2009) גם אתמול, כרגיל, צלצלו אלי מחברת הסלולאר, לשאול על טיב השירות שקיבלתי מהם. לא הופתעתי. בשנים האחרונות יש להם מנהג, כמעט יומיומי, לטלפן ולברר על טיב השירות שהם נותנים. לא יודע למה, אבל הפעם בחרתי לשתף פעולה, אם-כי באופן חלקי בלבד. "למה אתה מטריד אותי עם השטויות שלך?", שאלתי. הבחור החביב מחברת הסלולאר, כנראה איזה סטודנט שעובד משמרות למחייתו, לא הבין. "זו
  • אוכמניות - (טורונטו 2012 - חיפה 2016) ישבנו באיזה פאב כנפיים ובירה בדאון-טאון של טורונטו, מקום נחמד מאוד שסטנלי בחר כבר מזמן. היינו עשרה, חברים של סטנלי, מהזמנים של הפוליטיקה המקומית והארצית, שכולם, חוץ ממני כמובן, היו מעורבים בה באופן זה או אחר. החברים נפגשים פעם בחודשיים. סטנלי יוזם את התזכורת, בוחר את המקום ומעביר את העניין בדואר אלקטרוני לרשימה של שלושים אנשים. למפגש מגיעים בדרך כלל
  • אורח בא לרגע ואדיש לכל פגע - (לזר אליאש, חיפה, מרס 2007) לעולם ימכור אדם כותנתו לעורו ובלבד שיתגורר בנכר. זאת לי משנותיי בניגריה. שנים מתוקות. "נו, בטח" אומרים אתם, "מה חסר היה לך שם? רכב צמוד ונהג – יש, וילה דו מפלסית – יש, בוי, גנן, שומר, רכב צמוד כבר אמרנו? אז מה הפלא שאתה מתגעגע?" "לא, לא לזה אני מתגעגע". "אז אולי לאשכולית החצויה שהבוי, סאנדיי, הגיש לך לארוחת הבוקר,
  • אזור זמן - (לימסול, אוגוסט 2005) זה לא בגלל שהם יותר גרועים מאיתנו, וזה אני אומר על ההתחלה, אלא בגלל שבקפריסין מדובר באזור זמן אחר. לא רואים כזה בעולם, לא באפריקה, לא בדרום אמריקה, ובטח שלא באסיה. זה פשוט זמן אחר, אומנם בשפה שכל אחד מבין, עם אנשים שמתנהגים ונראים כמו השכן ממול, וזה עושה את העניין הרבה יותר קשה. סאבאס, ככה קוראים לזה ששילמתי לו בשביל להתקין
  • אחוות השיפוד - (חיפה, פברואר 2005) המצב הפוליטי מטריד אותי מאוד, בעיקר בגלל ששונאים כל הזמן, למרות שיש לנו אהבה והיא תנצח. מלחמת האחים המתגבשת גורמת אצלי, אצל כולם, בעצם, להתקפי רעב לא צפויים. הנה, רק אתמול נכנסתי לשווארמה תל-אביבית טיפוסית, בגלל ששמעתי חדשות ופתאום בא לי לטרוף משהו. עמדתי בתור וספרתי חמישה לקוחות, ועוד שלושה עובדים, ביניהם בעל-הבית שעל הקופה. הייתי רעב, כמו שאמרתי, אז לא היה
  • איי לייק מייק - (טורונטו, יוני 2010) אני אמור לפגוש חבר לארוחת צהריים, ואני ממתין לו בקפה שקבענו. סתם מקום, עם הרבה רעש ואוכל בינוני, אבל קפה מצוין. ממילא לא הייתי רעב, ולא רציתי יותר מקפה טוב. קצת הפריע לי שהחבר איחר. המלצרית הספיקה כבר פעמיים לעשות לי פרצוף חמוץ,
  • איך זה משפיע עלי - (חיפה, אוקטובר 2008) השבוע שאל אותי מישהו איך המצב הכלכלי החדש משפיע עלי. לא זוכר שעניתי, וכנראה שפטרתי אותו בתשובה לא מחייבת, והמשכתי הלאה. כלל לא ייחסתי חשיבות לשאלה הזאת. אבל עוד באותו יום שאל אותי מישהו אחר אותה שאלה, ולמחרת שאלו שלושה נוספים. הרגשתי שהחבל מתהדק על צווארי,
  • אירוע דריסה - (חיפה, ספטמבר 2008) שלשום בלילה הגעתי ארצה בטיסה. הכול עבר מהר, ולקראת רבע לאחת כבר עמדתי בחוץ, ממתין עם מספר נוסעים ליד המונית לחיפה, עד שתתמלא. "יש לי חמישה, כולל אתה", הודיע לי הנהג בעייפות. "אני הייתי ראשון", הכריז אחד הנוסעים, "הגעתי בחצות וחמישה". נוסעת מבוגרת המשיכה את הקו שלו: "התקנות מחייבות אותו לצאת לדרך באחת וחמישה, תוך שעה, לא חשוב כמה נוסעים יש לו".
  • איש המכירות - (חיפה, יוני 1997) איש המכירות חיים מרנסקי גילה בגיל שלושים ושמונה שהוא אדם בודד מיסודו. אמנם, הוא היה נשוי פלוס כמה, ומשני הצדדים, שלו ושל אשתו, היו לו קרובים רבים. אך המקצוע שלו, שהיה אורח-חייו, עשה אותו איש בודד. הוא היה נוסע הרבה במכוניתו, מקשיב לרדיו או לטלפון הסלולרי, ובדרך כלל
  • איש הציפורים מקפריסין - (לימסול, אוגוסט 2008) אני חייב להקדים ולומר שאני לא סובל ציפורים, ובעיקר יונים. יותר מכך, הסלידה שלי מיונים גברה מאז עברתי לקפריסין. אני מנסה כל מה שאני יכול נגדן, החל משקיות ניילון שמרשרשות באוויר ואמורות להבריח יונים, דרך מלכודות ושבכות ברזל מחודדות שמסלקות אותן לחלוטין, ועוד כל מיני טריקים. מה שלא ניסיתי, זה לא עוזר. הן חוזרות אלי למרפסת, מחרבנות בלי חשבון, וכשאני מתקרב וצורח
  • אל הציפור - (טורנטו, מאי 1995, מוקדש לחיים-נחמן)   רבים געגועיו של המשורר אל ארצו שטרם היה בה, ומְשַטֵחַ הוא את רגשותיו בפני הציפור הנחמדת. נטיותיו הרומנטיות מציירות אצל ציפורו האהובה מגוון רחב של תכונות, בחלקן תכונות אנוש: היא יפה הציפור, ונחמֶדֶת, ועפה הרחק מזרחה בשליחות המשורר, וללא שכר לעמלה, ומי יודע אם תשוב.
  • אלף-דלת גורדון - (טורונטו, יוני 2012) על שלט קטן שניצב בפינת השולחן שלו, קצת מימין למסך המחשב, היה כתוב "גורדון מקנזי". אבל כשהבטתי בפניו של האיש, פקיד ממשלה שישב מהעבר השני של הדוכן, ושנראה כל דבר חוץ ממקנזי, בעצם לא כל דבר, אלא רק כל דבר שהוא סיני, תהיתי.
  • אנטנת צלחת - (חיפה, יולי 1997) איש אחד קנה אנטנת צלחת לווינים, מהסוג שיכול לקלוט צפון-אמריקה ומערב-אירופה, בחינם, והוא חיכה לרגע מתאים בשביל להתקין אותה על הגג. היה לו גג משלו, וחצר פרטית, כי הוא גר עם משפחתו במושב לא רחוק מנתניה, בשכירות. הרגע המתאים הגיע ביום שישי. האיש היה עובד חמישה ימים בשבוע, וביום חמישי היה נוהג לבלות עם החברים שלו, עד מאוחר. אבל, ביום החמישי ההוא,
  • אני אומר לה שהיא יפה - (חיפה, יוני 2009) אטיוד, לאריק קלפטון אני אומר לה שהיא יפה. היא מחייכת קצת ומיד מבטלת את החיוך. היא באמצע שגרת האיפור שלה. היא בוחנת את הראי בעיון, ומדי-פעם מעיפה בי רבע מבט, לבדוק באיזה פרצוף אני משתמש כשאני מסתכל עליה. היא יודעת שאני כבר מוכן. והיא באמת יפה היום. כלומר, בדרך-כלל גם, אבל גם היום. אני אומר לה את זה שוב, ואני רואה אותה בראי,
  • אני לא רואה כל-כך טוב - (חיפה, אפריל 2007) לא חשוב אם הסיפור הזה נכתב עלי או על מישהו אחר, שנניח שקוראים לו גורן. אנשים בגילי, אני או גורן בשביל הסיפור, כבר לא נמצאים בשיא כוחם מבחינת הראייה. אין כאן שום חדש. מה שמוזר, ואולי קצת מאיים, זו העובדה שגורן כבר לא רואה כל-כך טוב גם בחלומות.
  • אני? חקלאי? - (לזר אליאש, 19-11-2006) "ילד, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" "נגר, כמו אבא". לא עזר לכל מחנכי שלימדוני שהכי חשוב זה החקלאות. זה התחיל בגן של אסתר אצלה שרנו בט"ו בשבט "כך הולכים השוטרים…", והמשיך בחגיגות הביכורים במגרש "מכבי" ובשעורי החקלאות שעשינו בין ערוגות הירקות של בית הספר העממי. מדי סוף שנת לימודים, במעמד חלוקת תעודות גמר וספרי תנ"ך לבוגרי כתה ח' היה המנהל, אדון
  • אסיה מזרח, אסיה מערב - (חיפה, ינואר 2016) לא כולם זקנים בבניין בו אני גר. אבל לא מעטים הדיירים אצלנו, בעיקר דיירות, המסתייעים במטפל צמוד, או מטפלת, במסגרת החיים שנשאר להם להעביר עד השלב הבא. אני לא מכיר את כל הדיירים בבניין, אפילו לא את מחציתם, ובטח שלא את כל המטפלים. אבל אני רואה אותם לא מעט. במעלית, בחניון, בדרך אל הזבל ובחזרה, ואל המיחזור ובחזרה, ואל הסופר השכונתי ובחזרה.
  • ארוכה מפסקת - (חיפה, יוני 2016) כבר שנים שאני דובר וקורא עברית, אבל בקושי יוצא לי להשתמש במילה "ארוכה" (כף רפה). זו מילה יפה בעיניי, ובכול זאת, רק לעיתים רחוקות מזדמן לי לומר אותה. וטוב שכך. אדם מזדקק לארוכה אם איזה דבר לא תקין אצלו מהבחינה הבריאותית. נפצע, למשל, או אושפז בבית חולים, או סתם חלה, וכאלה. אז הפעם, כאשר כבר לא יכולתי להמשיך ולשאת את הסבל, יותר
  • אשתו של יצחקי - (חיפה, יולי 1997) אשתו שאלה יום אחד את יצחקי: "מתי אתה נוסע לתל-אביב? ביום שני הקרוב, או הבא?" "תסתכלי בלוח. אני לא בדיוק זוכר." היא לא הביטה בלוח, ואמרה לו, בִּמְקום: "לא משנה. פשוט, כשתהיה בתל-אביב תעשה לי טובה, יש לנו את ההזמנה שעשינו בטלפון, וזה לא כולל משלוח. תיכנס ותביא את זה. יש לי פרטים." יצחקי שתק. הוא לא ביקר בתל-אביב כבר יותר משנתיים,
  • אתה לא חושב שהגזמת? - (לימסול, ינואר 2007) איש אחד נכנס אלי פעם לחדר, בעבודה, ובדיוק הייתי באמצע משהו. הוא אמר לי: "אתה לא חושב שהגזמת?" אני לא הכרתי את האיש ההוא. למעשה, מרבית העובדים לא היו מוכרים לי, משום שהייתי שם חדש. התייחסו אלי בכבוד, אני חייב להודות, אבל הכרתי רק אנשים מעטים בשמם. הייתי עסוק בללמוד את סביבת העבודה, ומשכתי עוד ועוד את הזמן שהקצבתי לעצמי עד שאדע
  • אתה לא תגיד לי מה לעשות - (חיפה, נובמבר 2002) עמדתי בתור בבנק בשבוע שעבר, לא יותר מעשר דקות, ועבדו שם שתי פקידות ופקיד. כשהגיע התור שלי, ניגשתי אל הפקידה הפנויה, אבל דווקא היא היתה זאת שלא רציתי. עוד מהתור ראיתי שיש לה פרצוף של "אתה לא תגיד לי מה לעשות". בסך-הכל נכנסתי להפקיד איזה צ'ק, שום דבר לא שגרתי, ולא היה לי חשק לבזבז זמן מיותר. בטח שלא על ויכוחים עם
  • אתמול הוא צלצל - (לימסול, מאי 2007) מוקדש לראש-הממשלה אהוד אולמרט, שהכניס אותנו ללבנון לרגע, בקטנה אמש צלצל אצלי הטלפון. בתחילה לא עניתי, משום שהשיחה הגיעה ממספר חסוי. אבל המטלפן ניסה שוב, ואחר-כך שוב, ובפעם השלישית בחרתי לענות, משום מה. בעיקרון, יש לי משהו נגד מספרים חסויים. כואב לי חוסר הצדק הזה, כאשר רק אני חייב להיות גלוי לכולם,
  • אתמול שילמו לי - (חיפה, דצמבר 2002) אני חייב לספר לכם את הסיפור הבא, בגלל שעכשיו זו תקופה בה כולם זקוקים לתקווה. ויש כאן הרבה תקווה. לא שהסיפור אופטימי, בכלל לא, אבל בכל זאת. אתמול הגיע אלי בדואר צ'ק של לקוח שמזמן כבר ויתרתי על הסיכוי לראות את הכסף שהוא חייב לי. הופתעתי. זיהיתי מי השולח עוד לפני שקרעתי את המעטפה, כך שההפתעה לא היתה לגמרי שלמה, אבל כשראיתי
  • בגדר המלצה בלבד - (חיפה, פברואר 2009) אתמול צלצל אלי הנשיא, ומבלי שיבזבז זמן מיותר, ניגש ישר לעניין ודחק בי שאמליץ גם אני. זה היה מאוחר בלילה, הייתי באמצע חלום על פנדל שלא נשרק לזכותנו בדקה שמונים ושמונה, ולא כל-כך הבנתי על מה הוא מבקש שאמליץ. אמרתי לו: "אני ממליץ על
  • בואי אראה לך את קפריסין - (לימסול, אפריל 2005 פברואר 2007) מבחינה תיאורטית, אם הולכים לשפת הים ועולים מספיק גבוה, באמת אפשר לראות את קפריסין. אבל זה צריך להיות גבוה מאוד. ואם בסופו של דבר, עדיין מהבחינה התיאורטית, ראינו מרחוק את קפריסין, מה כבר יש לראות? דבר ראשון ובעיקר שרואים, ושדורש תשומת לב מיוחדת, זה עניין הנסיעה בצד שמאל. ולא רק מי שנוהגים ברכב, אלא גם הולכי רגל תמימים, צריכים להיזהר
  • בחינת בגרות באזרחות - (לימסול, אוקטובר 2008)   משרד החינוך – בחינת בגרות, אוקטובר 2008   המקצוע: אזרחות ניקוד: 9 שאלות, לכל-אחת 12 נקודות, סך-הכול 61 נקודות בערך. הזמן לפתרון: עשרים דקות.קרא את הקטע הבא, הלקוח ממהדורות החדשות של ערוצי הטלוויזיה במוצאי יום כיפור: 'נביל לא היסס לרגע. הוא עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. נביל, למרות שמו המחשיד, הוא נצר מפואר למשפחה דרוזית, דור שלישי במשמר הגבול. "נביל,
  • בחינת בגרות בהבנת הנקרא - (לימסול, אפריל 2009) משרד החינוך – בחינת בגרות, יוני 2009   המקצוע: הבנת הנקרא (עברית לא מנוקדת) ניקוד: 9 שאלות, לכל-אחת 12 נקודות, סך-הכול 61 נקודות. הזמן לפתרון: עשרים ושש דקות.
  • בחינת בגרות בהיסטוריה - (חיפה, יוני 1999)   מדינת ישראל – משרד החינוך בחינת בגרות בהיסטוריה התש"ס – 1999 לפניך קטע הלקוח מיומן מסע של צליין רוסי במאה שעברה. קרא אותו בעיון, לפחות פעמיים, וענה על השאלות, בקצרה (לא יותר משלושה עמודים לתשובה). משך הבחינה: שעתיים ניקוד: לכל תשובה נכונה 25 נקודות. תשובה שגויה תזכה אותך ב-20 נקודות בלבד. "לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. הנה איתרע מזלנו, וסשה,
  • בחינת בגרות בידיעת הארץ - (חיפה, ספטמבר 1998) מדינת ישראל – משרד החינוך בחינת בגרות בידיעת הארץ התש"ס – 1999 לפניך קטע הלקוח מיומנו של חוקר גיאוגרפיה של ארץ ישראל, שפורסם בעיתונות מקצועית וציבורית בשנים האחרונות. קרא את הקטע בעיון, אחרי-כן קום, שב, קום, שב, וענה על השאלות בכתב קריא. משך הבחינה: שעתיים ניקוד: לכל תשובה נכונה 17 נקודות. "האקוויפר של רמת הגולן לא נותן לי מנוח. סלעי הבזלת, אדמת
  • בחינת בגרות במתמטיקה - (דיסלדורף, אוגוסט 1997)   משרד החינוך – בחינת בגרות, יוני 1999 המקצוע: מתימטיקה (פתרון בעיות מילוליות)   ניקוד: 7 שאלות, לכל-אחת 5 נקודות, סך-הכל 82 נקודות. הזמן לפתרון: עשרים דקות. קרא את הקטע הבא:
  • בחינת בגרות בסוציולוגיה - (חיפה, דצמבר 1998) מדינת ישראל – משרד החינוך בחינת בגרות בסוציולוגיה התש"ס – 1999   לפניך קטע הלקוח מסיפורת עברית של תחילת המאה. קרא אותו בעיון, לפחות פעמיים, וענה על השאלות, בקצרה (לא יותר משלושה עמודים לתשובה). משך הבחינה: שעתיים ניקוד: לכל תשובה נכונה 25 נקודות. קרא את הקטע הבא: "חלומות ביעותיו של חיים-יצחק לא עזבוהו גם בשעות היום הקשות. רייזל-רבקה הייתה מנגבת דמעה בכל פעם שהיה
  • בחינת בגרות בפיסיקה - (חיפה, יוני 1999) משרד החינוך – בחינת בגרות, יוני 1999 המקצוע: פיסיקה (מכניקה) ניקוד: 7 שאלות, לכל-אחת 5 נקודות, סך-הכל 35 נקודות. הזמן לפתרון: עשרים דקות. קרא את הקטע הבא: קבוצת כדורי ביליארד צמודים מונה תשעה כדורים, ומונחת במרכז שולחן שרוחבו 1.95 מטר ואורכו 3.25 מטר. אל הקבוצה נורה כדור לבן ממרחק 180 ס"מ ממרכז הקבוצה. מהירות הכדור הלבן בעת הפגיעה היא 2.85 מטר/שנייה. לפניך
  • בחינת בגרות תולדות עם ישראל - (חיפה, מאי 1998) משרד החינוך – בחינת בגרות, יוני 1999   המקצוע: תולדות עם-ישראל (העת החדשה) ניקוד: 7 שאלות, לכל-אחת 12 נקודות, סך-הכול 61 נקודות. הזמן לפתרון: עשרים דקות.קרא את הקטע הבא' הלקוח ממחקר שערך פרופסור מרקוני בסוף המאה שעברה: "זיאמה בחר שלא להצטרף לגדוד העבודה. הוא אהב את אדמתו, שלו, ולא רצה לחלוק בה עם אחרים. התוצאה הייתה ברורה: הוא סולק מן הקבוצה, ונאלץ לעבוד
  • בין הכסאות - (קפריסין 2005, רוטרדם 2014) סיפור על ומאחורי התמונה הזאת: הסיפור הזה אמיתי לגמרי, אבל אני חושב שגם בתור סיפור בדיוני הוא בסדר. זה קרה בקפריסין, לפני כמה שנים. חשוב לציין שדווקא שם זה קרה, בגלל שאנשים שאמורים להיות אותו הדבר, מתנהגים אחרת מול אותן נסיבות בדיוק. אני מניח שזה בגלל שהם ממדינה, או תרבות, אחרת. גם אני הייתי, אצלם הקפריסאים, אחד שבא מתרבות אחרת. זה
  • בית העם שלי, רחבות אז ועכשיו - (לזר אליאש, אוקטובר 2014) הקדמה ובה ארבעה סעיפים: [1] רְחֹבוֹת ולא רחובות פרשת תולדות: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ. וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ." [2] יחזקאל יחזקאל הרמלך (כשעוד נקרא קניגסברג) הוא חבר ילדות שלי. ספורטאי שאף זומן לנבחרת ישראל בכדורגל (שאז הורכבה לא ע"י המאמן אלא ע"י עסקני האגודות בשיטת הפיפטי-פיפטי: 5 שחקנים למכבי, 5 לפועל ואחד
  • בכלל לא פיקניק - (סיפור אמיתי שכתב חבר טוב וביקש שלא אפרסם את שמו. 1991.) תחנת האוטובוס היתה חשופה לרוחות החורף המקפיאות. מחשבות חרטה עלו אצל סמי, על שויתר על הטרמפ שהציעו לו במוסך בו מטפלים ברכב שלו. הוא הגיע בריצה קלה, מבקש לתפוס מחסה מהקור. רק בקושי הבחין בדמות שבקצה הספסל, מכורבלת במעיל שחור ומנסה לצמצם עצמה כמה שאפשר, להגנה מפני הרוח. כשהפנתה את ראשה לכיוונו פתאום ראה
  • בנדיט - (חיפה, אפריל 1999) בזמנו, על מישהו לא בסדר, לא מטורף או משהו, אלא סתם אחד רע שעשה דבר לא טוב, אמרו עליו: "בנדיט". אחר-כך עברו מספר תקופות, בהן הפסיקו להשתמש בכינוי הזה, והוא רק חזר והגיח לתקופה קצרה ומאוחרת יותר, תקופת הסרט הצרפתי המודרני, שנמשכה שנים ספורות. היום, כאמור, כבר ישנם כינויים אחרים. כמו למשל: "מניאק". אבל "מניאק" זה כינוי לא כל-כך מוצלח, משום שעבריינים ומקורביהם
  • בנטוב - (חיפה, נובמבר 2002) רבים המקרים שהשאלה "מה עכשיו?" נשאלת, ובהקשרים שונים. אבל בנטוב היה תמיד שואל "מה עכשיו?", ותמיד באותה המשמעות. אם, נניח, היה מישהו דורך על הרגל שלו בזמן עמידה בתור, ובנטוב הבליג,
  • בעיה שאנחנו לא מטפלים - (חורשים, פברואר 2014) לא מזמן צלצל אליי איזה איש למשרד. הייתי לבד, כמו בדרך-כלל, ובין כל הדברים גם עניתי לטלפונים. הוא שאל אותי אם אנחנו מטפלים בתחום מסוים, לא חשוב כרגע, נניח איתור דליפות בצנרת מים תת-קרקעית, ועניתי שכן. הוא אמר "יש לי בעיה כזאת וכזאת" והבנתי בקלות. הוא לא הראשון שמברר אצלנו בקשר לדברים האלה. שאלתי אם הוא בית פרטי, עבודות שאנחנו לא עושים בדרך-כלל,
  • בקושי חזרתם - (נתב"ג, אוגוסט 2014) החום שחיכה להם בארץ לא היה קל. למרות שעת הלילה המאוחרת, ולמרות מיזוג האוויר שצינן היטב את אולמות הטרמינל. ברכה עברה במסלול הירוק, גוררת את רגליה השמנות והענקיות, שלא תואמות כלל את פלג גופה העליון, גוף צר ופנים יפים למדי, ולצידה יעקב בעלה, דוחף באיטיות את עגלת המזוודות. הוא דשדש מכופף מעט, מה שנראה בטעות כאילו היה נמוך ממנה במאוד. אבל לא.
  • ברד בדרום - (חיפה, אוקטובר 1997) כל הלילה ירד גשם מלווה בברד על הנגב. תחנות הרדיו עברו למתכונת חירום, ושידרו ללא-הפסק מן השטח. התושבים נסתגרו בבתיהם, ומעטים מהם התראיינו בטלוויזיה, מוחים על ההרס שגרם מזג האוויר הסוער, ועל הפיצוי הדל מדי, לטעמם, שיקבלו מן הממשלה. אבל כל זה לא הפריע לדַסְקָל,
  • ברכת כוהנים - (חיפה, ספטמבר 2009) מלחמת יום כיפור תפסה אותנו בבית הספר לחובלים של חיל הים. היינו צוערים, בשלב מתקדם של הקורס, וביום השלישי או הרביעי למלחמה החליטו לסגור את בית הספר ולפזר את החניכים לכל מיני בסיסים בחזית. איפה שלא יהיה. ממילא היה כזה בלגן, שאף אחד לא ידע מה בדיוק קורה. אבל באוויר הייתה כל הזמן תחושה חזקה מאוד וברורה של אנחנו והם. הם, זה
  • גדר ההפרדה - (חיפה, דצמבר 2003) אתמול ערכתי קניות בקניון הסמוך לביתי, וכשעליתי בדרגנוע לקומה השניה חלפה לידי, במסלול היורד, משפחת ישראלי. היא לא שמה לב אלי, כי היתה באמצע ויכוח סוער וקולני. למרות שהיה לי רק הרף עין לקלוט על מה הם מתווכחים, זה היה ברור. הם דיברו על גדר ההפרדה. לא המשכתי להקשיב, מכיוון שהגעתי לקומה השניה של הקניון, ושם כבר היתה משפחת ישראלי אחרת, שחבריה עמדו
  • דייג אורבאני - (טורונטו, מרס 2010) השמש עמדה נמוך בשמיים ולא הצליחה לדגדג את הקור. התנועה ברחובות הייתה ערה, אמצע של יום עבודה רגיל בטורונטו. לא מעט אנשים מסתובבים בחוץ, כלומר בפנים, בבתי קפה או מסעדות או חנויות, רובם בעניין של ארוחת צהריים ואחר-כך לחזור למשרד. אולם ישנם גם אחרים, כאלה שבמקרה הם לא מחויבים לעבודה וסתם בא להם לצאת. האוויר היה צלול, והרחובות כבר נקיים לחלוטין משרידי
  • האדם הקדמון - (חיפה, דצמבר 1998) האדם הקדמון נולד בזמנו, עוד לפני שהיו בעולם גלגלים. מצבו היה קשה למדי. הוא לא יכול היה להתבטל, או להשתמש בתירוצים כמו "אם לסבתא שלי היו גלגלים", מכיוון – כאמור – שלא היו עוד גלגלים. ויכול גם להיות שבכלל לא היתה סבתא, למקרה שהאדם הקדמון היה גם אדם הראשון. אבל, על-אף כל הקשיים, היה לאדם הקדמון יתרון אחד משמעותי: הוא לא היה
  • האח הכדורגלן של לילי - (דיסלדורף 1998, חיפה 2005) לילי, אשתו של גוסטב, מהתקופה שניהלתי את הסניף שלנו בגרמניה, הקשיבה לשיחה שלי עם בעלה בעיניים בורקות. היא התרגשה, סימן ברור שלא כל-כך הבינה על מה שוחחנו. היא אמרה לשנינו: "כמה שהעולם קטן", וגוסטב שלח לעברה מבט עצוב של זלזול, פטרוני אך לא מרושע,
  • האימא היוונית של סטנלי - (טורונטו, ספטמבר 2010) יש לי חבר, מעט מבוגר ממני, שקוראים לו סטנלי. אבל אף אחד לא קורא לו ככה. מי שמכיר אותו, והרבה מכירים אותו, קורא לו בשמו האמיתי, קיצור של שם יווני ארוך, איתו הגיע לקנדה כשהיה בן חמש. האנגלית שלו מושלמת, כמובן, וגם יוונית הוא מדבר היטב, אבל רק לעיתים רחוקות, בעיקר כשהוא פוגש מישהו יווני, מכר או סתם חנווני באיזו חנות שמחזיקה
  • האימא של האזרח ק' - (לימסול, ספטמבר 2006) בשבוע שעבר אמרה לו אימא שלו באופן נחרץ וברור: "תבטיח שאתה הולך היום לדבר איתו, ולעמוד על שלך". האזרח הקפריסאי ק' הביט בה בעיני עגל. הוא עמד בדלת, מוכן לצאת לנסיעה היומית שלו מניקוסיה ללימסול, איפה שמצא עבודה, והיא תוקעת את שקיות האוכל אצלו, כמו בכל בוקר. ארבע במספר: אחת לנסיעה, אחת לצהריים, אחת לנשנושים בין
  • האימא של יבגני - (חיפה, אוגוסט 1999) האימא של יבגני אמרה לו לפני הגיוס: "אל תהיה לי גיבור. גם ככה שאתה בכלל הולך לצבא, זה כבר משהו. אז אל תעשה לי שטויות". יבגני היה מקשיב, אבל לא נהג לענות. לא היה איכפת לו איפה ישרת, העיקר שזה יעבור מהר, ובלי בעיות. לא הפריע לו להיות חייל, אבל להיות גיבור, ממש לא בא לו. ציוני הבגרות שלו היו טובים, חוץ
  • הבעיה הדמוגרפית - (חיפה, דצמבר 2003) אתמול טלפנה אליי אשתי לעבודה ואמרה לי בקול שבור: "אני לא יודעת מה לעשות עם הבעיה הדמוגרפית". האמת, לא הופתעתי. הבעיה הזאת עלתה פתאום לאחרונה על סדר היום הציבורי, וזה היה רק עניין של זמן עד שאשתי ואחרים יפנימו אותה, ויבינו שהדבר חמור מאין כמותו. מסרתי לאשתי מילות הרגעה, אפילו הארכתי שלא לצורך, למרות
  • הדוב עם האף הארוך - (חיפה, פברואר 2000) אם ניתן להעלות על הדעת איך נראה הכפר הכי נידח בעולם, אז שם קרה הסיפור הזה. זה היה כפר קטן, לא עני במיוחד, אבל נידח כל-כך, הכי רחוק בטריטוריות הצפון-מערביות, שאפילו החשמל היה מגיע להם באיחור של כמה שניות. הכפר הזה, לונגנוזבר Long-Nose-Bear קיבל את שמו האנגלי מן האסקימואים שחיו שם, עוד לפני שקראו לכל מה שסביב "קנדה". ככה הם ראו את
  • הדורגלים של ניסן - (חיפה, ינואר 2005) מדבר אחד ניסן לא נפרד בחיים: מהדורגלים שלו. הוא לא יודע למה הוא שומר עליהם בכזאת קנאות, אולי כבר שלושים שנים, ולוקח אותם איתו לכל מקום אליו הוא עובר. אפילו לחוץ לארץ. מה זה הטרוף הזה, דורגלים? בתור איש חיל הים עבר ניסן מזמן מאוד, היה בקושי בן עשרים, הכשרה קצרה של חי"ר. ושם היו חתיכות ברזל כאלה שמחברים לרובה, הירוקים קראו
  • הדרה זה לא הרכוש הפרטי שלך - (חיפה, יולי 2016) הדרה, ובמיוחד בין יהודים לבין עצמם, התחילה עוד בשחר ההיסטוריה. זה תמיד היה שם, בגלל שהמדיר הוא הקובע והיה פה קודם, והמודר ממש לא בסדר וחשוב שישתפר. אבל עדיין, אין סיבה להצדיק את ההדרה. ובטח שלא את אחותה הבכירה, הגזענות. אם נתייחס להדרה בעידן החדש, מאה וחמישים השנים האחרונות, נגלה עד כמה הגונה והוגנת היא מערכת ההדרה היהודית והדמוקרטית שלנו. הגזענות הפנים-יהודית
  • הדרכון, הכלה והצייד - (חיפה, ינואר 2005) יש לה שם, לכלה שרק עכשיו התחתנה, אבל אין טעם לאזכר אותו. וכשאני קורא לה בסיפור הזה ק', האות הראשונה של שמה, זה נשמע לא טוב. אני חושש שיחשדו בי, שאני חושב שהיא קוף. היא לא. בכל אופן, היא כלה, ועכשיו בדיוק סיימה להתחתן, והיא לא צעירה. יש לה גוף שנראה צעיר, אולי בגלל הקוטן היחסי שלו, אבל בכל זאת. עברה כבר
  • הוא אהב את הבה נגילה - (חיפה, דצמבר 2002) ברגר לא היה בור במוסיקה, ושירים עבריים היו הסוג המועדף עליו. הוא אהב מוסיקה עברית ישנה, ומוסיקה עברית מודרנית, שירים חסידיים, חזנות, זמר עברי מזרחי (מה שקוראים "ים תיכוני"), פופ, הכל. אבל הכי אהב את הבה נגילה. בפעם הראשונה שברגר שמע את הבה נגילה הוא היה בן שלוש, קצת אחרי ל"ג בעומר, כששערו קוצץ לראשונה. וזה עוד היה לפני שקמה לנו מדינה.
  • הודיעו שנגמר המיתון - (חיפה, נובמבר 2009) אתמול בצהריים אמרו ברדיו, בזמן שנהגתי ברכב שלי, שהמיתון נגמר. הייתי עסוק בנסיעה ברחובות העיר, לא זוכר בדיוק בשביל מה, סידורים מן הסתם, והרדיו שלי היה על גבוה. הופתעתי. סוף-סוף הגיע
  • הזקנה מהרכבת לחיפה - (חיפה, אפריל 2004) למרות שחזרתי היום הביתה ברכבת מוקדמת, של אמצע היום, קניתי לי כרטיס שמור. אבל הרציף היה ריק, וגם הקרון השמור היה ריק, חוץ מזקנה אחת שעלתה בתחנה שלי, הכרטיסן, והאיש עם עגלת המשקאות.
  • החולשה, החולצה - (חיפה, אוגוסט 1996) חולצתו החדשה של אברהמי נשתחררה בקלות מן הסיכות שחיברו אותה, זמנית, אל הקרטון המבריק. אברהמי רופף מעט את קשר העניבה, מבלי שֶׁיַתִּיר אותו, ולבש את החולצה החדשה. הצבע הלם אותו, וכך גם העניבה. את תג המחיר קילף מבעוד מועד. הוא לא רצה לגלות כמה היא עלתה, החולצה, שהרי נתן אותה במתנה לעצמו, לקראת החג. כזה הוא היה: מפנק את עצמו מידי פעם,
  • החור של הג'יפ - (חיפה, יולי 1998) לקראת סוף השירות הצבאי שלי, הגעתי למעמד בו הייתי זכאי לקבל רכב תנאי-שירות, לשלושה ימים בחודש. ואחרי תקופה ארוכה של הפלגות לילה מתישות, והמתנות אין-קץ לטרמפים בשעות הבוקר המוקדמות, הגיעו, סוף-סוף, שלושת הימים שלי. אמרו לי שהג'יפ מחכה ליד משרדי התחזוקה, ושכדאי שאזדרז. בדרך, הצטרף אלי אחד צביקה, סמל-ראשון ששירת בפַּלְגָה שלי. הוא הציע ללוות אותי עד למשרדי הנהגים, כיבד אותי בארטיק,
  • החורף ההוא בטורונטו, 94-95 - (טורונטו, אפריל 1995) כמה שנים לפני החורף ההוא בטורונטו, אמרה לי אשתי: "שמעתי שהטיפולים שנתנו לה לא עזרו. הם אומרים שהסרטן שכבר הוציאו בזמנו, לא קשור לזה שגילו עכשיו, ברֵיאות." אני לא עניתי, כי כבר ידעתי מהחדשות האלה, עוד מהבוקר, אבל שכחתי לספר לה שאני יודע. הקרובים שלנו שוחחו אתי בטלפון, הם העירו אותי בתשע, בשביל להשמיע את הדבר הזה. בעצם, הם היו הקרובים של
  • החזרה בתשובה - (חיפה, יולי 1997) החזרה בתשובה של עמי (עמיחי) ש. הפתיעה, אולי, את מקורביו – אך עמי התייחס אליה בטבעיות. הוא היה בן שלושים וקצת, נשוי, כמובן, עם ילדים ומכונית ומישרה קבועה, וכל הכרוך באלה. בלתי נמנע היה, אם-כך, שיבוא היום בו יתחיל עמי לשאול שאלות. אשתו ידעה מה עובר עליו. הם התחתנו בגיל צעיר, ככה היה מקובל רחוק מתל-אביב, והכול הלך כשורה. גם היא מצאה
  • החיים על-פי גורן - (חיפה, יולי 1997) החיים על-פי גורן, אם אתם בכלל מכירים אותו, הם תהליך מתמשך של הישגים וכשלונות, שינה ועֵירוּת, שאיפה ונשיפה, עד שהם נפסקים. לעומתם, לחיים על-פי אישתו של גורן, משמעות רחבה יותר, כפולה. גם בגלל שהייתה להם המשמעות הפרטית של גברת גורן, וגם משום שתמיד התרוצצו לצידם החיים על-פי מר גורן. אבל, לא בחיים שלהם עוסק הסיפור; הרי לא כולם מכירים מי זה גורן,
  • החלומות של ברנרד - (חיפה, אפריל 2000) שתי רגליו של ברנרד היו תמיד על הקרקע, אבל היו לו גם חלומות. לא חלומות לילה, כאלה שיכולים בטעות להפוך לביעותים, ולא חלומות בהקיץ, אלא סתם אוסף של כל-מיני רצונות ושאיפות, ובקיצור – חלומות. כשהיה קטן, עוד לפני הבר-מצווה, הוא חלם להיות
  • הטיפוס המתוק אל פסגת הר הסוכר - (טורונטו, מאי 2012) מיליוני אנשים בעולם זכו לראות השבוע את מארק צוקרברג בשידור חי. אבל זה לקח שניות ספורות בלבד, משום שמיד אחרי שהיכה פטישו של צוקרברג בפעמון הבורסה, נופף הר הסוכר הידוע למעריציו לשלום, ירד מבימת מרכז העולם הפיננסי ורץ
  • הטלוויזיה של פלורה - (חיפה, יולי 1997) מכשיר הטלוויזיה פעל בחדרה של פלורה כל אותו הלילה. פלורה שכבה על המיטה הרחבה, עיניה פקוחות, בוהות במסך הקטן שעל הקיר ממול. מוחה היה ריק, והיא היתה מודעת לזה. לא היה לה חשק למלא אותו במשהו. אחרי השעה שתיים, התחיל המסך להראות רק שלג, אבל שום קול לא נשמע. פלורה נזכרה שכבר בתחילת החדשות, וזה היה אתמול, היא אספה אליה את השלט-רחוק,
  • הכלב של סטיב - (חיפה, מרס 2001) בערב, כשסטיב שמע את הכלב מבקש אוכל, הוא נזכר שאזל, וששכח להזמין. על המקרר היה תלוי המספר של חנות החיות, והלוגו שלהם צד את עיניו בקלות, בין כל המגנטים האחרים. השם האמיתי של סטיב היה משה, משה סיטבון, אבל בצבא קראו לו רק סיטבון, והיה מפקד אחד, עולה חדש מדרום אפריקה, שהחליט לקרוא לו סטיב. ואחר-כך זה נדבק. הוא צלצל אל החנות,
  • המגרש של ג'ו - (חיפה, ספטמבר 2002) כשהייתי בניו-יורק הכרתי פעם מישהו, ישראלי לשעבר, שקראו לו ג'ו. כמובן ששמו המקורי היה יוסי, נדמה לי שהיה קיבוצניק, אבל כבר בהתחלה קראו לו ג'ו, והוא לקח עליו את השם החדש כשנכנס לעסקי המכוניות. בעסקים כאלה, מגרשים למכוניות משומשות, השם ג'ו מוכר את עצמו. ג'ו זה שם די נפוץ בתור איטלקי, אבל יש גם ג'ו יהודים. ולג'ו היה מגרש, לא בדיוק שלו,
  • המצב הביטחוני משפיע עלי מאוד - (חיפה, פברואר 2005) לא יצא לי לבקר יותר מדי בבסיס הגדול הזה שבלב תל-אביב, בעיקר משום שאני סתם אזרח, והקטע שלי עם הצבא זה למכור להם כל מיני דברים, חומרי בנייה וכאלה, בתור ספק מורשה. אתמול קבעתי לי לגשת לאיזה מדור או אגף, שחייבים לנו כסף כבר כמה שנים, עוד קודם שהתחלתי לעבוד במקצוע הזה. למדור היה שם בראשי תיבות לא ברורים, אבל האחראי על
  • המקל והגזר - (חיפה, קיץ 2000, לאחר היציאה מלבנון) נכתב בחיפה, עם היציאה מלבנון 2000 (משהו השתנה מאז?) יום אחד אמרה לי אשתי: "חכה, חכה, תראה מה יקרה אחרי שיחזירו את הגולן". שתקתי. לא היה לי מה לומר, או לעשות, חוץ מלהסכים איתה. היו תקופות ארוכות שלא ישנתי לילות בגלל האפשרות שיחזירו את הגולן, אבל זה עבר לי. היום אני כבר לא כל-כך מעורב, אם נשתמש בלשון עדינה.
  • המרדף אחר המשיח - (חיפה, יולי 2016) את ג'ורג' פגשתי בחנות שלו בנצרת, וכבר לפני שנכנסתי ידעתי עליו הרבה. אשתי לשעבר היא זאת שסיפרה לי על ג'ורג' ועל העסק שלו. במשך תקופה מסוימת היא עבדה איתו, ייעוץ שיווקי או משהו מהסוג הזה, ומאז הם שומרים על קשר. לא קשר הדוק, או אישי, אלא סתם קשר עסקי שאין סיבה לנתק אותו ותמיד טוב לדעת שהוא קיים. היטב ידעה שאני במצוקת
  • המשתומם התורן מהרכבת - (חיפה, מרס 2005) לא מזמן פגשתי ברכבת את המשתומם התורן, כזה שתמיד עולה לרכבת של שעות העומס. הוא יושב בקרון השמור, הוא עושה את עצמו עסוק, נניח בלסדר את הבפנים של התיק שלו, ומתעלם במופגן מהכרטיסן. ככה הוא חוסך על תשלום תוספת שמור. הכרטיסן, לעומתו, לא עשו אותו אתמול, והוא לא מוותר. הוא אומר למשתומם התורן: "פה זה קרון שמור. אין לך כרטיס שמור. תעבור
  • הסוקר - (חיפה, אוקטובר 2014) קראו לו מעוז. שם משפחה מעוז. אומנם ההורים שלו התחילו עם מזרחי, שם המשפחה של האבא כשעלו ארצה, אבל די מהר הם עברתו, ומעוז כבר נולד לתוך זה. מאז הגן ועד היום כולם קראו לו מעוז. כולל אשתו, עכשיו גרושתו, ואף אחד לא השתמש עוד בשמו הפרטי, יעקב. אפילו ההורים, שאומנם קראו לו יקוב כשהיה קטן, לא יענקלה, ברור למה, אפילו הם,
  • העגל מת לינוק - (טורונטו, יוני 2012) מה שאני כותב כאן זה לא סיפור. גם המחאה החברתית, בעולם ובעיקר בארץ, זה לא סיפור. ואם נעמיק ונבדוק בכול מה שקורה סביבנו, גם זה לא סיפור. כלום. כלום לא סיפור. במילים אחרות, הכול סיפורים. הבעיות ידועות, והכיוון לפתרון ברור וידוע לכול אף הוא. מה שנותר לקבוע זה האמצעי, הדרך בה נגיע לפתרון. זו הבעיה העיקרית. כל אחד מסכים עם הסיבות למחאה,
  • הפיקוס פחד משלג - (לזר אליאש, סיפור לט"ו בשבט, חורף 2006) ציירתי בגן בית יפה: רבוע עם דלת באמצע, שני חלונות כמו זוג עיניים ולמעלה גג משולש. לקחו הוריי את הציור, הלכו למהנדס רוז'נסקי והזמינו אצלו: "תעשה לנו תכנית לבית עם שלוש חזיתות. את חזית הכניסה לא צריך, הנה היא. אז כמה הנחה נקבל?"  (המהנדס רוז'נסקי ז"ל קיבל התקף לב. רגע, רגע! לא לפני שתכנן עוד הרבה שנים טובות
  • הפסקת הצהריים - (חיפה, דצמבר 1997) הפסקת הצהריים במפעל שבו עבד סעדון, הייתה זהה במתכונתה להפסקות צהריים אחרות במפעלים רבים בארץ. המפעל העסיק מאה ושמונים עובדים, מתוכם שלושים וחמישה בייצור, והיה שם חדר אוכל בו הגישו ארוחות עשר וצהריים, על חשבון המפעל. סעדון לא אהב את המפעל. הוא גם לא אהב את העובדה שבמפעל, האמור להתקיים ממה שהוא מייצר, מרבית העובדים בכלל לא מייצרים. אומנם הם מייצרים ניירת,
  • הפרדס של אליאש - (לזר אליאש, חורף 2016)   היה דבר כזה. באמת. לא מי-יודע-מה גדול, אבל היה. עודני זוכר איך טיילנו בשבתות עם אבא ל"פרדס שלנו", אי שם מעבר לשכונת מילר. ומאין הפרדס? שמעתי מאימא: משה סמילנסקי גמר אומר שברחבות לא תהיה מלחמת מעמדות!  שבמושבה שלנו ישרור שלום בין הפועלים והפרדסנים. וזאת איך? – יהיו גם הפועלים לפרדסנים! כה חכם וכה פשוט!  וכיצד? – תוקם קרן שתיתן לפועל
  • הפרח בגני - (לזר אליאש, חיפה, 26 במרס, 2007) מצאתי פרח בתחת. פרח ממש. לא מי-יודע-מה גדול, אבל בהחלט פרח. עם גבעול קטן, עלי כותרת תכולים-סגולים כאלה והכל. פרח אמיתי. המאורע המסעיר קרה לי בחדרי ההלבשה של בריכת הטכניון. עשיתי מקלחת ועמדתי בשלב הסיבון. בהתחלה לא הבנתי מה הנטע הזר הזה. כשתפסתי במה מדובר חטפתי הלם. איך הגיע לשם פרח? שלא כמו ארכימדס, שתגליתו הקפיצה אותו מהאמבטיה והוא
  • התזמורת של גארי נלסון - (חיפה, ספטמבר 1996) התזמורת של גארי נלסון הייתה לה עבודה קבועה בסוג מסויים של חתונות או אירועים דומים. הם ניגנו בציבור מדי ערב, כמעט, וברוב המקרים היה זה באולם אחד ב-מִיד-טָאוּן, איפה שמפסיקים לראות בתי-משרדים. גארי נלסון, לא חשוב איך קראו לו קודם, היה מנהיג הלהקה, סליחה – התזמורת, וגם המתופף שלה. אולי זה מה שגרם להם להצליח, משום שכמעט ולא הייתָ מוצא מתופפים שהיו
  • זה לאכילה - (חיפה, יוני 2000) בפעם האחרונה שהלכתי לקנות ירקות, ראיתי ערימה של אפרסקים יפים כמו חלום, אבל לא בטוח שטעימים, ובסמוך לה ערימה אחרת, בחצי מחיר. אלה מהחצי-מחיר לא נראו טוב. הצבעתי על הערימה של המחיר הנמוך, ושאלתי את האיש עם הארגזים: "וזה, מה זה?" הוא ענה: "זה לאכילה". אני לא הבנתי. מה זאת אומרת "זה לאכילה"? כלומר היקרים והיפים יותר, זה לא לאכילה? זה לשתיה?
  • זהות לא בדויה - (חיפה, מאי 1996) וויין ווילסון היה מאותם אנשים חלקלקים שכולם מחייכים אליהם, אבל אף אחד לא סובל אותם. בתחילת 94 הצליחה קורמיקס לזכות במכרז גדול למדי, משהו עם שדה התעופה הצבאי בצפון טורונטו, מתקן שייהרס ממילא בעוד ארבע או חמש שנים, אך למי איכפת, ומנחם היה זקוק לידיים עובדות. מנחם קורדובה, מיסטר קיי, או סתם "מני", תלוי מי פונה אליו, ניהל את קורמיקס בהצלחה רבה.
  • חבורת חסמבה על האי השכן - (לימסול, אוקטובר 2005) ירון כספי, נכדו של ירון זהבי, לוחם חסמבה המיתולוגי, לא היסס לרגע. הטלפון הסלולרי שבכיסו צלצל רק צליל אחד. הוא ענה קצרות: "עוזי, אני בקפריסין עכשיו. תשיג לי את תמר, ולא מעניין אותי איפה היא מסתובבת". עוזי הרזה הביט בטלפון שלו בחוסר נוחות.
  • חלונות - (טורונטו, אפריל 2011) את השם של קרייג ידעתי רק אחרי זמן, הרבה אחרי שהתחיל לעשות אצלי חלונות, בעיקר את הבחוץ של חלון המסעדה, ורק אחרי שאכל אצלי בפעם הראשונה, כמו לקוח רגיל. אבל עד שידעתי איך קוראים לו, ועד שהוא למד את שמי, הספקנו לדבר בינינו, בהתחלה ממש מעט ואחר-כך, כשסיים לאכול, הרבה. בפעם הראשונה ראיתי אותו באיזה בוקר של פברואר, קר מאוד ושמשי וערימות של
  • חלמתי שאני ערבי - (חיפה, ספטמבר 2015)   אפילו שהלכתי לישון עייף אתמול בלילה, לא הצלחתי לישון טוב. שינה טרופה הייתה לי, יחד עם שברים של חלומות, שהיו קשורים זה בזה ועם בוקר התבררו כחוליות בשרשרת של חלום אחד מתמשך. כשהאיר היום קמתי טרוד. בעיקר טרדו אותי שאריות אותו חלום ליל אמש, שבא דווקא אצלי, אני שאף פעם לא זוכר חלומות. כלומר, לעיתים אני זוכר שחלמתי איזה דבר, אבל
  • חסד מופלא - (חיפה, דצמבר 1997) הורוביץ הצליח לפתוח את גג הברזנט של המכונית האמריקאית הענקית שלו, ענתיקה עצלה ובריונית תוצרת פורד, או ג'י-אם, או מי-שלא-יהיה. בתחילה חשש שלא יוכל לפתוח את הגג, אחרי חודשים רבים כל-כך שהמכונית והוא בילו בעיירה ההיא, יותר נכון כפר, בצפון אונטריו, קנדה, ושמח לגלות שחששו היה לשווא. הגג נעלם ופינה את מקומו לשמיים ואוויר, מה שהזכיר לו שמעכשיו זה רק דרומה. אולי
  • חסמבה בתעלומת שלומית החובשת - (לימסול, נובמבר 2005) שלומית החובשת נעדרה מן הפרק הקודם של חסמבה (חסמב"ה, חבורת-סוד-מוחלט-בהחלט, ומסתורי האי השכן), ולא בכדי. חבורת הצעירים הלוחמת, הכוללת את ירון, תמר, אהוד השמן, עוזי הרזה, מנשה העיראקי (נכדו של מנשה התימני), ורבים אחרים, נקלעה במפתיע למצוקה קשה. המשימה שלקחו הפעם על עצמם חייבה באופן ברור, בשל הסיכון העצום הכרוך בכך, שיתלווה אליהם סיוע רפואי. וכמו תמיד, הופנו המבטים אל שלומית החובשת.
  • חצוצרה בערבה - (חיפה, יוני 2009. תמונה שעמוס זסלבסקי צילם - מילואים בערבה, 1986) בזמנו, בשנות השמונים, היה חשש כבד בארץ שהערבה תברח לנו. הערבה, אתם יודעים, קילומטרים על קילומטרים של כלום מדברי, ולאף אחד לא אכפת מהאזור הזה. מצב קלאסי בשביל מי שזומם לגנוב לנו את הערבה ולברוח איתה למקום אחר.  אז שלחו אותנו למילואים. בשביל לשמור שהערבה לא תברח.  שישה היינו בצוות, פלוס אחד גשש. קראו
  • טטיאנה עוברת לקפריסין - (לימסול, ספטמבר 2009) לא שאני מזהה אוקראיניות בקלות, וגם לא ההיפך, אבל מהרגע הראשון לא היה לי ספק שטטיאנה אוקראינית. למרות שמעולם לא יצא לנו להחליף מילה. בעצם, אם אני חושב על זה, בכל זאת היו כמה מילים בודדות שהחלפנו, באיזה יום בו עמדתי בתור בבנק, וגם היא,
  • טיסת לילה - (חיפה, נובמבר 2001) הדיילת היתה עייפה, ראו את זה עליה, אפילו האיפור שלה כבר התפוגג. אבל היא לא נתנה לעייפות להפריע לה בעבודה. עכשיו, עם המצב החדש, לא היה לה מה להתלונן, גם לא לצפות למנוחת לילה בתל-אביב, כמו שמקובל אחרי טיסה ארוכה לתל-אביב, לפני שחוזרים לטורונטו. הצוות החליט, בגיבוי מלא של ההנהלה, שמפחיד לישון בתל-אביב,
  • טרקלין מיוחסים - (לימסול, דצמבר 2007) אתמול שוב נסעתי לשדה התעופה, בדרכי הביתה לסופשבוע בארץ. אני רגיל לשגרות הללו, אתם יודעים, נסיעה לא ארוכה אל השדה, הגעה לטרמינל שעה וחצי לפני הטיסה, בידוק, והמתנה משעממת עד שנמריא. מרוב נסיעות לארץ כל-כך התרגלתי, שכבר אין לי בעיה
  • יום במיון - (לזר אליאש, חיפה, 26 בינואר 2014) יומיים כאב לי אז הזמנתי ביקור רופא. טלפנה רופאה ושאלה ברוסית איפה כואב. אמרתי שבסביבת הכליה השמאלית. אז היא אמרה לי שאלך ישר למיון, היא כבר תפקסס להם את ההפניה. דווקא ייעול. השעה 10.00. לקחתי את מקלי, הכתפתי את תרמיל הפק"ל-בית-חולים שנמצא ליד מסכות הגז, ונסעתי עם חנה למיון. שם היא הורידה אותי, חזרה הביתה והשאירה אותי לבד. נעמדתי
  • יום שישי הטוב - (טורונטו, אפריל 2010) את מארג' הכרתי בפארק הכלבים שנמצא מעבר לכביש. אני רואה את הפארק ממרפסת הדירה שלי. יש שם חורשה ולצידה מתחם לא קטן שעיריית טורונטו סגרה וגידרה, דווקא עשו יפה מאוד, והמקום הזה מיועד לבעלי כלבים שמביאים את הכלבים שלהם ומשחררים אותם שישתוללו וייהנו. לזוג חברים שלי יש כלבה, והם באים עם הכלבה לפארק כמעט מדי יום. היא מאוד נהנית. לפעמים החברים שלי
  • ילנה לא חושבת על טיפ - (מוסקבה, נובמבר 2005) היא הביטה בי בעיניים מצועפות, אבל לא בגלל שחשקה בי או משהו, ההפך, זה היה מבט עמום לגמרי, שהכריז כבר מהרגע הראשון: "דבר, אני שומעת, אבל אתה בשבילי אוויר". שאלתי את זו שהיתה איתי,
  • ימים נוראים - (חיפה, ספטמבר 1999) יש ימים נוראים, ויש ימים נוראים. אפילו בין "ימים נוראים" של שנה מסוימת לבין "ימים נוראים" של שנה אחרת – יש הבדל. יש ימים נוראים, כשכלום לא הולך, כולל העתיד, ויש ימים נוראים שחוזרים בהם בתשובה ומכוונים לשנה טובה יותר. אצל משה,
  • ישראל היום והקנאביס הלא-רפואי - (חיפה, נובמבר 2014)   בזמן האחרון רעשה הארץ וגעשה על הניסיונות לסגור את החינמון "ישראל היום". אני אישית לא ממש געשתי, ולו בגלל שלא הצלחתי לצדד בשום צד. הטיעונים משני צידי המתרס גם יחד הם צודקים, או שגם יחד לא צודקים, ובקיצור – גם יחד. אבל אם רוצים למצוא סיבה אחת טובה, הכרחית, להמשך פעילותו של העיתון, לא צריך ללכת רחוק. היא נמצאת אצלנו בבניין.
  • כביש עשרים ושש - (טורונטו, אוגוסט 2010) כביש עשרים ושש נמתח לאורך החוף הדרומי של ג'ורג'יאן ביי, מתפתל כמו קשת במקביל לרצועת החול הארוכה, שאומרים עליה שהיא הארוכה בעולם לצד מים מתוקים. פיטר ידע על זה. זה בין הדברים הראשונים שסיפרו לו, כשעבר לכאן, ליד הבלו-מאונטיין, להפעיל תחנת דלק על כביש עשרים ושש. אמרו שיש תנועה לא מעטה, ולא רק בקיץ, כשבאים לנפוש, אלא גם בחורף, בגלל הסקי. פיטר
  • כבר לא גרה בטרינידד - (טורונטו, קיץ 1995, מתוך "קורדובה, סיפור הגירה" - שיום אחד יצא לאור...) ליאה הקטנה מתחילה ללכת, והמטפלת לוסיה, שהגיעה לטורונטו בטיסה לא-ישירה מטרינידד בשנת שמונים ותשע, לפני חמש שנים, אוהבת אותה אהבת נפש. ומדוע שלא תאהב אותה כל-כך? כאן זה קנדה, וחברות מעט יש ללוסיה. בקושי יוצאת היא לבלות, אוליי ערב או שניים בחודש, ותמיד במסעדה ההיא של מרטין. רק במקרה יצא שלוסיה מטפלת דווקא בליאה,
  • כגרעין של אבטיח - (לזר אליאש, חיפה, דצמבר 2015) כשהורדתי את המכנסיים, זה קרה לפני כחודש, שמעתי צליל של מטבע נופל על הרצפה. בדקתי ומצאתי שאוזני לא הטעתה אותי. מטבע של שקל קרץ לי ליד רגל המיטה. הוא עוד שמה.
  • כדורגל אבל לא בשבת - (חיפה, ספטמבר 2015) חשוב שאקדים ואגלה (בקצרה) מה ומי אני, על מנת שהקורא יוכל לגבש דעה מראש, ולא יבזבז זמן מיותר על קריאת המאמר עד סופו. אז אני חילוני אדוק, חיפאי (במקרה דווקא הפועל), ואוהד כדורגל מזה 55 שנים. מאז גיל 6. ולמה כדורגל לא בשבת? קודם כל – דווקא בסדר שבת, אבל רק כדורגל ילדים. זמן אידיאלי למשפחה (כולל האימא, לפעמים גם סבתא) ללוות את הילד(ה)
  • כדורגל זה משחק פשוט מאוד - (אצטדיון רמת-גן, גמר הפועל-חיפה סכנין, מאי 2004) אין ילד שלא יודע מה זה כדורגל, וזה כולל גם ילדות. זה משחק פשוט מאוד, כמו שכל הפרשנים טוענים, אפילו ששחקנים מתעקשים לסבך אותו. אבל בעיקרון, כמו שאמרתי, זה משחק ממש פשוט. איך משחקים אותו? פשוט מאוד: לוקחים אחד-עשר שחקנים, מאמן ועוזר מאמן, מגרש אימונים ותלבושות, כדורים, וזהו. מערבבים קצת, ערבים יהודים וגויים, למשל, וזה מוכן. אם יש
  • כדורים נגד מלריה - (חיפה, ספטמבר 1998) יום שישי אחד, אז באפריקה בסוף שנות השבעים, הלכתי לביקור אצל הרופא, היחיד שהיה באותה עיירה, כי נגמרו לי הכדורים נגד מלריה. בתקופה ההיא עבדתי בפרויקט בניה, אצל חברה שעסקה בסלילת כביש כורכר אל תוך הג'ונגל, ובמכירת העצים שכרתה לטובת העניין. עד שהתחיל הפרויקט שלנו, בקושי שמעו על העיירה בה התגוררתי. סתם נקודה אקראית, בתפר שבין הג'ונגל והסוואנה, ובה פחות מאלפיים תושבים,
  • כיתה על מונית - (חיפה, מרס 2009, ניו-יורק 1981) בובי פאנאמה, הסדרן של מוניות 'רֶמסֶן', פנה אלי בקשר: "ג'ואי, בקושי אחת בלילה וכבר חלש. אני מציע שאחרי שתסיים את הנסיעה תיכנס לסגור משמרת". למרות שהייתי זקוק לכסף, וכל שעה במונית עזרה בכמה גרושים, לא היה לי אכפת. הייתי עייף, אולי מפני שבאמת היה חלש. האוויר הניו-יורקי החם רבץ על העיר ושיתק אותה, כמו שהוא רגיל באמצע אוגוסט. בובי שאל:
  • ככה הוא הלך - (חיפה, דצמבר 2009) אחיו הצעיר של חבר שלי נפטר בעשר בלילה, ביום חמישי שעבר. הוא נפטר בבית החולים. האשפוז האחרון שלו נמשך מספר שבועות. ביומיים האחרונים ששכב בחדר, כבר היה מחוסר הכרה. הוא לא ראה ולא הרגיש שכל הזמן באו אצלו חברים. הרבה חברים. אבל אני חושב שהוא ידע. אני אספר על יום חמישי האחרון, אבל לא על כל מה שקדם לו, מה שהתחיל לפני
  • כלום כבר לא מפתיע - (חיפה, דצמבר 1999) זה שעליו הסיפור הזה – כלום כבר לא מפתיע אותו. כלום. הוא קם בבוקר, מביט בשעון, והשעה היא שש וחצי. זה לא מפתיע אותו. גם אם השעה הייתה, נניח, עשרים לאחת-עשרה, גם אז זה לא היה מפתיע אותו. הוא פשוט בן-אדם מסוג כזה: אי אפשר להפתיע אותו בכלום.
  • כרביבים עלי עשב - (לזר אליאש, רביבים-חיפה, ינואר 2016)   כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא, וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב. הקדמה קצרה: לזר אליאש נולד ברחובות ויצא להגשמה בקיבוץ צעיר בלב הנגב – רביבים. שם הכיר את חנה (הג'ינג'ית) ושם נולד בעז, בנם בכורם, טרם עזבו את רביבים ועברו העירה. 60 שנה אחרי קפצו לזר, חנה ובעז לביקור קצר ברביבים של חורף. ד"ש מרביבים מכל המקומות, דווקא שדה בוקר. הנינה שלנו (הנכדה של בעז) שם. אז על
  • כתובת השולח - (חיפה, יולי 2000) לפני יומיים השארתי את הרכב לטיפול במוסך, ומשם הלכתי לתחנת המוניות הקרובה, כי הייתי צריך להגיע לאן שהוא. לא הייתה להם מונית פנויה, רק סדרן עצבני עם שמונה-תשע קריאות דחופות שאין לו מונית בשבילן, ואחד חובב-מוניות מקצועי,
  • לא קראת לי אבא - (טורונטו, ספטמבר 2010) חבר שלי כותב ספר, ועכשיו הוא לקראת סיום. הוא כותב סיפור אישי, משפחתי, בו הוא מאיר את הסאגה של דור הפלמ"ח, מאז ועד ימינו, באור הפרטי שלו. הוא כותב על מה שקורה לנו, הישראלים, ועל מה שאולי יקרה עוד. אחת ההוצאות המובילות בעולם הזמינה ממנו את הספר, והיא משלמת לו היטב. הם מינו לו עורך לשוני ועורך עובדתי ועורך סתם, כמו שהם
  • לב המפרץ - (טורונטו, מרס 2012) השבוע טיפסו הטמפרטורות ונגעו בעשרים, אפילו עשרים וארבע, דבר שלא קרה בטורונטו מאז שהתחילו למדוד. והאנשים מאוד נהנים לקבל מתנת-חינם שכזו, אולם לא ממש מתרגשים. דומה כי נמאס מכול שבירות השיאים הללו, אתם יודעים, החורף הקשה בהיסטוריה, הקיץ הנוראי שלא היה כמותו, האימא של כל ההוריקנים,
  • לגלות אותה מחדש - (תל אביב, נובמבר 2008, יומולדת 50 לאשר) בשישי האחרון חגגנו לחבר שלנו יום הולדת חמישים. החבר ואשתו, שגם היא חברה, הזמינו כשלושים וחמישה ידידים, מכיוונים שונים של החבר ואשתו, וכמעט כולם הגיעו. לב האירוע היה טיול רגלי של שעתיים, שישי-אחר-הצהריים בדרום תל אביב, ליד התחנה המרכזית הישנה. איפה שהיום כולם יודעים מה קורה, אבל פעם, מאוד מזמן, זה היה שיכוני באוהאוס למעמד הבינוני, ושם חנוך
  • לונדון, אונטריו, קנדה - (חיפה, ספטמבר 1999) יש אנשים בעולם, שבשבילם לונדון זו דווקא עיירת-שדה הסמוכה לטורונטו, אבל ביחס לאוכלוסיית העולם כולו, הם לא רבים. אם תשוחח עם מישהו בהודו, או בברזיל, על לונדון, יהיה ברור כי מדובר באנגליה. אבל אם תשוחח עם הודי, או ברזילאי, החיים בטורונטו, על לונדון, ברור שהתכוונתם ללונדון אונטריו, שעה-שעתיים מטורונטו. אך למען האמת, לא שוחחת מעולם עם הודי או ברזילאי. גם חיים בלומפלד
  • לינה - (טורונטו, מרס 2012) לינה היתה כמו מלכה בעסק שלה, 'אמקן', מחסן גדול לשיווק רצפות עץ ופנלים. 'אמקן' זה קיצור של אמריקה וקנדה, ברור, עסק שנקרא כך למעלה מארבעים שנים. שם קליט, פשוט, שכול קנדי יודע שרק מהגרים נותנים שם כזה לעסק שלהם. ובאמת, את השם בחר אנדריי, כשפתח בזמנו את החנות על דרך קלדוניה. אימא אמרה לו בהונגרית "שם יפה חיברת", ואבא שלו הזיל דמעה.
  • למה עבר האלוף למדרכה השנייה? - (לזר אליאש, אוקטובר 2014, לעילוי נשמתו של אלוף) זה היה עוד כשגרנו בבית הישן. אמא הלכה בצהריים לנוח וביקשה שקט. היה לי משעמם. זה יכול לקרות גם לילד בן שלוש. אז יצאתי מהבית והלכתי לגבעה לשחק. בגבעה לא היו ילדים אז נסיתי לתפוס בֶּרל'ה. אחר כך בא הילד של גברת טלוּם. באמת השם שלה היה גברת לינדנר, אבל אחי ואני קראנו לה גברת טלום, כי
  • מאפיית הבייגלס ורצח קנדי - (חיפה, יוני 1996) התאומים גולדשטיין נולדו בלטביה, שנים הרבה לפני רצח קנדי, ורחוק מאוד מטורונטו. לימים, כשהיגרו ליבשת המובטחת, קראו להם ג'רי גולדסטין ו-לארי גולדסטין. אבל בלטביה, שם נולדו, קראו להם יוּרֶק ולייזר גולדשטיין. היו הרבה גולדשטיינים שם בסביבה, ורק מעטים מהם בחרו לעזוב אל העיר הגדולה, שלא לדבר על ארץ אחרת. כמעט כולם נשארו וחיו כרגיל, עד המלחמה. אבל התאומים גולדשטיין, שעבדו אצל אבא שלהם
  • מה כבר יש לשמוע - (חיפה, ספטמבר 2013) בחודש שעבר קמתי איזה יום וחשבתי שאני לא שומע. לא שאני שומע לא-טוב, הרי מכבר זה אצלי ככה, כמו שצפוי, אלא שפתאום ממש לא-שומע. זרקתי כמה דברים סתמיים בקול רם, לאוויר, לוודא שאני לא סתם-לא-שומע-טוב, אלא ממש-לא-שומע-בכלל ונוכחתי שצדקתי. אני לא שומע. כלום אני לא שומע. משכתי בתנוך האוזן הימנית, לא יודע למה דווקא ימין ולא שמאל, הרי בשני הצדדים פתאום יש
  • מוהאב מכין פלאפל - (חיפה, מאי 2009) מוהאב נכנס אלי למסעדה שהייתה לי בטורונטו, איזה יום בתחילת החורף, קצת לפני שפתחתי לצהריים. הוא נכנס מבלי לדפוק, כל הדרך פנימה עד המטבח. נבהלתי קצת, הרי לא הכרתי אותו, אבל בסך הכול הוא נפל עלי כמו משמיים. חמש דקות קודם-לכן צלצלה הטבחית ועצבנה אותי עם אחד הסיפורים השקופים שלה,
  • מחירות לעבדות - (לימסול, פסח 2008) הדבר העיקרי שממחיש לנו הפסח, הוא המעבר הדרמטי בין חירות לעבדות. אלא שבניגוד לשנים עברו, בפסח השנה אנו חווים מעבר עקבי ומשתק, מדכא עד מאוד, בכיוון ההפוך. בין החירות שהייתה לנו פעם, לבין העבדות שנקלענו אליה. לא, לא מדובר בשום דבר פוליטי. זה הרבה יותר בסיסי, וזה קרוב אצל כולנו. זה קרה לא מזמן, בבניין שלנו,
  • מחשב נייד ברכבת - (חיפה, פברואר 2005) למרות שהרכבת הייתה היום ריקה למדי, התיישבתי בדיוק במקום השמור שלי. בספסל מולי ישב אחד עם מחשב נייד. הוא עבד על המחשב, כמו שאומרים. אחר-כך הוא עבר לשבת לידי, כי בתחנה הבאה עלתה מבוגרת עם פאה, שהמקום השמור הספציפי הזה היה שלה. הוא שלף כרטיס והראה לי שגם לו יש שמור, שלא אחשוד בו, וחזר לשקוע במחשב. הוא התעלם מהמבוגרת וממני, כאילו
  • מילואים אחד, 2002 - (חיפה, יוני 2002) בזמן האחרון מעירים לי הרבה על ההתנהגות שלי. לא כולם יודעים, אבל שנים ארוכות הייתי סמל ומופת להתנהגות טובה, ולא היה על מה להעיר. להפך, בכל מיני נסיבות היו מציינים אותי, ואת ההתנהגות שלי, לטובה. עד הזמן האחרון. אני לא יכול להצביע בדיוק על נקודת הזמן בה התחילו להעיר לי, אבל
  • מילואים שתיים, 2002 - (חיפה, אוגוסט 2002) לא צריך לדאוג: לא קראו לי שוב למילואים, אלא פשוט סגרתי איתם, מסיבות אישיות, לחלק את התקופה לשתיים, עם חופש של חודש וחצי באמצע. עכשיו הגעתי למילואים בפעם השניה השנה, בוגר יותר, מעמיק יותר, ומשועמם עוד יותר. כלום לא השתנה. כלום. אולי הקיץ הפך קצת חם יותר, אבל לא משמעותית. בכל זאת, אם אני מביט אחורה, משהו היה שונה:
  • מכתבו של קורבן אונס - (חיפה, יולי 2015) שלום, שמי אקא ואני קורבן אונס. אקא אינו שמי האמיתי, לא, עדיין אין בי האומץ להיחשף לגמרי, אבל לאור כל מה שקרה וקורה לי – בשבילכם זה השם שלי. אקא. ראשי תיבות של "אני קורבן אונס". עד שקיבלתי החלטה לפרסם את העניין ולצאת בציבור עברו עליי שנים של התעללות. התעללות אכזרית, חסרת היגיון וחסרת חמלה, והגרוע מכל – נטולת פן אישי. הרי
  • מנהל אירועים - (חיפה, יולי 1997) איש אחד עבד בתור מנהל אירועים. הוא החזיק, בִּזכוּת, בתואר מנהל-המחלקה, ובתוקף תפקידו זה ניהל אירועים. האירועים התרחשו במחלקת הלב של בית-החולים הממשלתי, וכל מי שעבר אירוע, היה נלקח למחלקה, לאחר שסיים את שלב הטיפול הנמרץ. מנהל-האירועים, קראו לו פרופסור גדעוני (שם בדוי), היה נערץ על חוליו, ונשוּא-מורא אצל הכפופים לו. פעם קרה אירוע, שלא היו מוכנים לקראתו במחלקה. סתם, מישהו כמעט
  • מסיפורי האבות: אברהם - (דיסלדורף, פברואר 1998) אברהם בר-נתן, "אברם" – כפי שקראו לו חבריו, היה לו כל מה שגבר בגילו צריך: דירה מרווחת, שתי מכוניות, ילדים, יחידה שנתית בת-שבועיים במלון-דירות בספרד, כלב, חתול, ושלושה דגי זהב באקווריון משוכלל. לא היה לו על מה להתלונן. המישרה שלו הייתה מובטחת (הוא עבד במשרד התחבורה, וגם אם היו מפטרים אותו – היה זוכה בפיצויים גבוהים במיוחד), הילדים לא גילו כל סימן
  • מסיפורי האבות: יעקב - (חיפה, מרס 1998) ליעקב קרני לא היה דוכן בשוק הסיטונאי, הוא פשוט מכר וקנה שם בעמידה, ומזה התפרנס כל חייו. יעקב התפרנס בכבוד, בכבוד רב, אפילו, ולא היו תלונות נגדו מצד המשפחה. הוא היה בן חמישים ושש, עכשיו כשקרה כל הסיפור הזה, ובמצב בריאותי שפיר בהחלט. גם אשתו של קרני, אהובה, הייתה בסדר גמור, מכל הבחינות, והילדים כבר התבגרו, ועזבו את הבית. ביום שלישי, אחרי
  • מסיפורי האבות: יצחק - (חיפה, מרס 1998) בתעודת הזהות של איז'ו היה כתוב "יצחק מור", ורק מעטים ידעו ששמו המקורי, שקראו לו כשנולד, היה יצחק מוסֵרי. בתור רס"ר אחזקה בבסיס-ציוד בדרום הארץ, השם איז'ו הספיק. רק קצין השלישות, וסגן-מפקד הבסיס, ידעו את שמו המלא. אבל הסיפור הזה לא מטפל בשמות, גם לא בבסיסי הצבא, אלא סתם מספר על יום קניות אחד שעבר על איז'ו, בעיקר על איז'ו, למרות שגם
  • מפח הנפש של דובב - (חיפה, אוגוסט 1996) הסיפור הזה מתאר אירוע של מפח-נפש פתאומי שאחז בגיבור האירוע, מר דובב, שאחריו השתנו הדברים ללא הכר. זה אותו מר דובב שכל הזמן היו לו חיים רגילים, כולל הצלחה על-פי המדדים הידועים, עד שבא לו יום אחד מפח-נפש פתאומי שסובב את מהלך העניינים לכיוון לא צפוי. דובב היה איש של משפחה, שכללה גם אישה ושלושה ילדים. הוא עבד, אשתו עבדה, ילדיו למדו,
  • מצליח - (חיפה, אפריל 2002) עד הסיפור הזה, היה מצליח מוכר שטיחים בחנות ענקית, שהייתה קודם של אבא שלו ואחר-כך שלו. אבל אחרי מה שקרה, מצליח פנה לכיוון אחר לגמרי. הנשמות הטובות טוענות שזה בגלל הפיגועים, או המצב הכלכלי, אבל אני יודע ממקור ראשון שישנן סיבות אחרות. אבא שלו היה מבקר אותו לפעמים בחנות, משהו כמו פעם-פעמיים בשבוע, בעשר בבוקר, אחרי שחזר מתפילת שחרית בבית-הכנסת, ואחרי ארוחת
  • משחק בקוביות - (חיפה, נובמבר 2015) בזמן האחרון אני מתאמן חזק מאוד. פתאום נכנסתי לזה. לא בגלל שמפרסמים תמונות של שרירים וקוביות במדורי הספורט והבריאות, אני לא בגיל בשביל זה, אלא סתם, הרגשתי שאני חייב לעשות משהו עם הגוף שלי. אז אני מתאמן חזק. לא במועדים מסוימים, אלא בכול רגע נתון. זו שיטה שחשבתי עליה במשך שנים, וחקרתי, אפשר אפילו לומר שהמצאתי אותה. אבל השיטה פשוטה מאוד. על-פי
  • ניו-יורק, שבועיים אחרי התאומים - (ניו יורק, אוקטובר 2001) שבועיים-שלושה אחרי פיגוע התאומים, התארחתי למספר ימים אצל זוג חברים בניו-יורק. האישה החליטה לקחת אותי לסיבוב גלריות בצ'לסי, בצד המערבי של רחובות העשרים במנהטן. החברים שלי גרו מעברו של הנהר, שם זה כבר ניו-ג'רסי, אבל היו נוסעים כמעט יום-יום למנהטן. בעלה היה נוסע בגלל העבודות שהיו לו, וגם היא הייתה נוסעת, בדרך-כלל סתם ובלי סיבה מוגדרת. אני אקרא לה כאן "למד".
  • נס החנוקה - (חיפה, חנוכה 1999) יום אחד, אחרי שכבר היינו המון זמן ביחד, עליות, ירידות ושוב עליות, היא אמרה לי: "תשמע, הפעם אני מרגישה חנוקה". אני שתקתי. זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את זה ממנה, וגם לא הפעם הראשונה שהיא אמרה "הפעם". אבל, למרות זאת, היה הפעם משהו שונה בינינו. יכולתי להרגיש את זה באוויר, את המחנק שלה, והתחלתי לתאר לעצמי לאן זה מוביל. היו לנו
  • נשות מצרים - (חיפה, יוני 1999, מתוך "דטלף", שעוד ייצא לאור...) סבתא שלי הייתה שומרת שבת, כולל שלא להפעיל את החשמל, אבל לא הייתה יכולה לוותר על שעתיים עם אום קולסום ברדיו מצרים, שבת אחר הצהריים. סוף שנות החמישים, והעולם בשבילי ובשביל כל הילדים שמסביב היה הקריות והמעברות שלצידן, אוסף קוביות קטנות על חולות, ובחצרות הקוביות עצי גויאבה, רימון ולימון, פרחי אמנון ותמר וציפורן. ונענע ליד כל ברז, בשביל
  • סטירה אחרונה - (חיפה, נובמבר 2009) "אימא, אני צריכה קצת כסף", צועקת איבון לכיוון המטבח, בזמן שהיא מתאפרת. סֶלין תולה בה את עיניה בתמיהה, ממתינה להתפתחויות, לפני שתתחיל להתאפר אף היא. אם בכלל. "עוד פעם כסף?", שואלת-רוטנת אֶמֶלי, מנסה לגבור על רחש הטיגון, "בשביל מה?" "סרט. אני רוצה ללכת לסרט. המפרי בוגרט". "אבל הלכת לסרט בשבוע שעבר, לא מספיק?" "מה זה קשור? הבטחתם שמגיל שמונה-עשרה מותר לי פעם
  • סיפור המעלית - (חיפה-גנות 23 במאי 2014) היה לי פעם ידיד מצרי, בתקופה שהייתי בקורס הארוך ההוא בצבא. הוא היה נחמד מאוד, גוץ ומלא אנרגיה, יהודי כמובן, שנולד במצרים בעיר טאנטה. זו היתה עיר קטנה משהו, בקושי שניים-שלושה מיליון מצרים, שלא הבטיחה שום אופק ורוד למעט היהודים שנותרו בה בשנות החמישים. אז ההורים של אלפרד לקחו אותו ואת יתר הילדים משם ועלו ארצה. הוא היה חביב מאוד ואהוד
  • סלולרי על פסים - (חיפה, פברואר 2008) המקרה שקרה לי אתמול, ועליו הסיפור הזה, נמשך חמישים דקות. בערך כמו זמן הרכבת בין תל אביב לחיפה. ובאמת, זה קרה לי ברכבת. רציף תל-אביב-מרכז היה עמוס נוסעים, רובם חסרי סבלנות, כהרגלם בסופו של יום, ורובם במצוקה משותפת,
  • עכשיו לא חסר בורג - (רוטרדם, אפריל 2009) בביקורי האחרון ברוטרדם לא יכולתי לעמוד בפיתוי: קניתי לי סקסופון. התארחתי שם מספר שבועות, ובסיבובים הרבים שעשיתי בעיר הייתי חולף ליד איזה חלון ראווה, בו הציגו כלי נגינה חדשים ומשומשים. זממתי על הסקסופון שהיה שם. אבל המחיר שלו היה גבוה מדי, אפילו שהיה משומש. פעם אחת אפילו העזתי להיכנס פנימה ולשאול על הסקסופון. הם אמרו לי: "זה היה שייך למוסיקאי מאוד ידוע,
  • על אחיות ואריתמטיקה - (לזר אליאש, חיפה, דצמבר 2015) חצי סיסי, זה מה שצריך לתת בזריקת החיסון שקראנו לה "נגד טיפוס". חצי סמ"ק, לא פחות ולא יותר, מה פשוט מזה? ובכל זאת. מדי קיץ קבלנו את זה בבית הספר. מכה שאינה כתובה בתורה. את הזריקה מקבלים בזרוע שמאל, היד מאדימה, מתנפחת וכואבת, ולמשך כמה ימים היא מונחת במשולש התלוי מהצוואר. ואם לא די בייסורים,  גם מפסידים את השיעורים הכי
  • על השחיטה - (חיפה, יולי 2009, עוד סיפור מאחורי תמונה של עמוס זסלבסקי)   את הסיפור של התצלום המופיע למטה אספר בגוף ראשון, אפילו שאין לי כל קשר אליו. גם לעמוס, שהוא מצלם תמונות כאלה ועוד הרבה יותר יפות, יש קשר רופף ביותר לסיפור. חבר של עמוס סיפר לו את הסיפור בזמן שעשו מילואים במדבר, וגם נתן לו את התצלום, ועמוס צילם את הצילום.
  • עמבה זה יותר ממיתוס - (חיפה, מאי 1999) העמבה, הצ'אטני של העיראקים, עיצבה לעצמה צורה ייחודית בארץ ישראל. מי שהביא אותה, הציג אותה, והשריש אותה היו העיראקים. אבל כמו כל דבר שהעיראקים הביאו והיתר החרו-החזיקו אחריהם, הם היו הראשונים שהפסיקו לסבול אותה. סביר להניח שחלוצי העמבה בארץ ידעו מה היא עושה
  • עשרים וארבע - (לימסול, מאי 2008) בסוף השבוע האחרון יצאתי באחת אחר חצות לקנות גלידה וקצת פיצוחים. לעיתים נדירות קורה שאני יוצא בשעות כאלה, ובדרך כלל זה בשביל סתם, לא בשביל קניות. אבל הפעם היו לי אורחים שהגיעו מהארץ, לבלות אצלי את סוף השבוע, והתחשק להם לנשנש, כמו שהם רגילים בבית. יצאתי בשמחה, אולי גם רציתי להרשים אותם שקפריסין זה לא סוף העולם, ויש כל מה שרוצים, מתי
  • עשרים ושבע כוסות תה - (לזר אליאש, נובמבר 2005) (הבהרה: לזר כתב את הסיפור וקרא לו "לרחבותים בלבד". מדובר ב-"רחובות", אלא שכך לזר, כבן רחבת, או רחבות, מקפיד לאיית את שם המקום כפי שהוא מופיע במקרא וכפי שילידי רחבת היו נוהגים) הבקר התחיל לא טוב למושי. רק אחרי שגמר למזוג את התה לכל עשרים ושבע הכוסות של פקידי המועצה המקומית, והוא חזר ומנה פעמיים ושלוש, רק אז נזכר ששכח לשים
  • פּוֹמפֵּק, פּוֹמפֵּק - (לזר אליאש, 2006) (הערת העורך: רחובות מופיעה כאן בכיתובה הנכון והמקורי – "רחבות") ברחבות אהובתי לא חסר לנו דבר. רצינו תרבות? שני בתי קולנוע עמדו לרשותנו במושבה, בית הפועלים ובית העם. ספורט? בשתי קבוצות כדורגל נתברכנו, מכבי רחבות והפועל רחבות, ושתיהן בליגה הכי ראשונה. ואשר לבידור? לזה דאגו המשוגעים שלנו. הראשונים בהם היו צמד האחים, זלמן וקלמן. זלמן היה מחלק את זמנו בין תל-אביב ורחבות,
  • פטריק קים והנברשת הפרסית - (לימסול, ינואר 2006) קשה היה לפטריק קים, בחיר הסוכנים החשאיים של הסי-איי-איי, ארגון הריגול של המעצמה החזקה בעולם, לעכל את שיחת הטלפון האחרונה שקיבל. הקו היה מקוטע, בשל קשיי הקליטה באסמרה שבדרום איראן, האזור אליו נשלח קים. הוא ניסה לשחזר את מה שנאמר בשיחה הקצרה, שנותקה מבלי שיהיה לו קצה חוט. היה זה ג'ון ריפליי, מפקדו הנערץ, הסובל מנכות קשה ומרותק לכסא גלגלים, מאז עלילותיו
  • פטריק קים: חדירה בבוגוטה - (לימסול, דצמבר 2005) "פאט", לחשה, "פאט". "אני ולא אחר", מלמל פטריק קים, בכיר הסוכנים החשאיים של הסי-אי-איי. ידיו המיובלות והמסוקסות של הקוריאני הענק נעו אל עבר חולצתה, שנשרה אט-אט ארצה. עיניה של סווטלנה, הסוכנת הכפולה של ה-ק.ג.ב., ארגון הריגול הידוע לשמצה,
  • פעם עבדתי על ספינה בנמל - (חיפה, אוגוסט 1998) זה היה מזמן, אז כשפרידמן הציע לי לעבוד בקיץ בנמל חיפה. מִנְהלת הנמל העסיקה חברת שמירה, שתשמור על האוניות הקשורות בנמל, והוא שמע שהם מחפשים תלמידי תיכון בשביל זה. כל מה שהיית צריך לעשות, זה לעמוד על הסיפון, ליד כבש האוניה, כדי לרשום מי עולה, ומי יורד לחוף. וגם היית אמור להיות ער כל הלילה, וכל היום שאחריו, ולקבל שתי לירות שמונים
  • פרחים בקנה - (חיפה, מאי 2009, סיפור מאחורי תמונה שעמוס זסלבסקי צילם בתמרון בנגב, ירוחם 1974) עג'מי הביט בסלידה במרחבי המדבר והאבק שסבבו את פלוגת הטנקים. זבוב-חול טורדני סירב לעזוב את נחיריו, פעם היה נכנס לנחיר ימין ופעם לשמאל, ועג'מי קילל בעצבנות. "שלוש, כאן קודקוד, אתה יכול לקלל כמה שאתה רוצה, אבל לא בקשר", נזף בו מפקד הפלוגה, קצין מלוקק בשם תומר. עג'מי לא סבל אותו, וכמוהו גם מפקדי
  • צילה ואבריים - (קצר של מאיר פרומקין, ינואר 2015) הגרף הכתום והציגרטור ישבו סביב שולחן המתכת הירוק במרפסת המשקיפה על הים. התכנסנו לדון בעניינים של איכות סביבה ואגו, לימור וסמירה חוזרות על הדברים אגב אנחות, ואני, כמו רובנו, מקשיב וטועם מהגבינות והיין. בהפוגת הרגע התחלתי לדבר על הפילוסופיה של ההתנגדות השפויה הירוקה, שהדגשתי ש"עליה להיות פוזיטיבית ונכונה. די לנו לא לדייק בעובדות!". העיניים הופנו לעברי ולגבינות, לנתחי הבשר
  • צלצול גורלי - (חיפה, נובמבר 1997) כל אחד מאיתנו, לפעמים תכופות או נדירות, מרגיש בזמן שהוא שומע איזה צלצול טלפון, שהצלצול הזה הוא גורלי. בדרך כלל מתברר, בדיעבד, שהיה זה חשש שווא, ושהצלצול היה סתם, וטיפשי מעיקרו. אבל ישנם צלצולי טלפון, כמו זה שאני עומד לספר עליו, ושקרה לאחד שמו מרגולין,
  • קוד חיוג שלושים ואחת - (חיפה, אוקטובר 2009) היה קר על רציף תשע ברוטרדם. עשרים דקות נותרו עד שהרכבת לאמסטרדם דרך סכיפול תצא לדרכה. שמיים בהירים של לילה, בלי עננים ובלי כוכבים, וקר מאוד. אנחנו לבושים וארוזים היטב. אני מביט בבת שלי, בתום השבועיים שעשינו בהולנד לכבוד בת-המצווה שלה, והיא נרגשת. היה לה טוב מאוד, ועכשיו היא מתגעגעת מאוד. ככה היא אמרה. בנוסף על תיקי צד שיש לשנינו, ובהם מחשבים
  • קול התור נשמע בארצנו - (יום העצמאות 2009) גם אני, ביום העצמאות השנה, נתקנאתי בכל בעלי הטור בעיתון, שכותבים בדם ליבם על ישראל הפרטית שלהם, זו שאבדה לה מבלי שוב. אז גם לי יש את ישראל שלי, אולם היא לא בדיוק פרטית, אלא של כולנו. אני מתכוון לתור הישראלי הידוע, לא חשוב על מה ולמה התור,
  • קול ששון וקול רם - (גן-ורדים, נס-ציונה, אפריל 2013) אתמול לקחתי שלוש חברות מבוגרות מאוד לחתונה באמצע הארץ. הנשים ואני באנו מהצפון. אני נהגתי, תיכף אסביר למה ואיך, והן ישבו אצלי באוטו בדרך הלוך ובדרך חזור. דווקא בחתונה, איפה שצפוי שיהיה רעש גדול, היה שקט ונעים, אבל במכונית שלי דיברנו בקול רם, רם מאוד, לאורך כל הדרך הארוכה והלא-ממש-מתפתלת. במצבים רבים בחיי, בעיקר בעשרות השנים האחרונות, שזה הרוב המכריע, אני
  • קיץ מוקדם - (לימסול, ינואר 2007) ידעתי שבחורף יגיעו גם ימים חמים, אבל לא האמנתי שזה ייפול דווקא על סוף שבוע. הבטיחו שמזג אוויר נאה ישרור במשך מספר ימים, ובסופם יבוא גשם, אבל מה שקרה בפועל היה פשוט קיץ. ואף אחד לא הספיק לתכנן טיול מחוץ לעיר, איפה שיש חוף-ים בדיוק כמו על-יד הבית, אבל נחמד לנסוע כי זה מחוץ לעיר, ואפשר לישון באיזה מלון או צימר, עם
  • קלף לירידה - (חיפה, סוכות תשע"ה 2014) לונה הרגישה איך הנשימה שלה מתקצרת והראש מתחיל להסתחרר. היא הייתה נרגשת, וזה מה שבדרך כלל קורה לה, בזמן שיש ריגוש. לא תמיד הוא מופיע, ובדרך כלל היא מצליחה לזהות מתי מתחיל לו הריגוש, ולמה, ויודעת לשלוט בו. עכשיו שוב הוא כאן, בדיוק כשסיימה את ההכנות למשחק הקלפים השבועי, מפגש שאמור להתחיל אצלה בעוד שעה. פעם בחודש היא מארחת את המשחק,
  • קצה שדות הקטיושה - (לימסול, אוגוסט 2006, מוקדש לזכרונות ממלחמת לבנון השנייה) לפני איזה זמן טלפנו אלי מהעבודה הקודמת ושאלו אם גם אני מצטרף לטיול. האמת, די הופתעתי. הטלפון שלי היה ישראלי-מקומי, אבל נמצאתי בחו"ל, עובד בעבודה החדשה, כך שלא ציפיתי לטלפונים מהם. נכון, נפרדנו ברוח טובה, כולל לשמור על קשר, אבל מה לי ולטיול של החברה הקודמת בה עבדתי? אביבית, זאת שטלפנה אלי, הרגיעה אותי: "בסך-הכול מדובר בטיול
  • קריבי בצפון הקר - (חיפה, אפריל 1996) ג'וני מונטיגו נכנס למונית שלו, ותוך שהוא חוגר אמר לעצמו שיצלצל ללוסיה לקראת אחת-עשרה, אחרי שיוריד את הנוסעים בשדה התעופה. אולי מעט מאוחר, אבל זו היא שביקשה לדבר איתו, עובדה שהשאירה מספר טלפון, לא שלה, ואמרה לאלברט, סדרן התחנה, שתהיה שם במשך כל הערב. הוא לא הבין מדוע היא מתכוונת להישאר "שם" כל הערב. "שם" זה הבית של הבוסים שלה, איפה שהיא
  • ראשת - (חיפה, ינואר 2016) שלא תתבלבלו עם כותרת הסיפור הקצר הפעם. היא נכונה ומדויקת. והסיפור הוא לא מאתמול. זה התחיל בשחר ההיסטוריה ועדיין לא בא על סיומו. ובכלל, אני לא מספר כאן סיפור, קצר ככל שיהיה. אני מדבר כאן על עניין "ראשת", שהפך בימים אלה, מבלי שנרגיש, למרכזי ומוביל דרך. אל "ראשת" אני בא לא כנציג הגברים, ולא כנציג האקדמיה העברית ללשון (עברית), ולא כנציג העובדים
  • רופאים, אריתמטיקה, וטובים השניים - (לזר אליאש, נובמבר 2015) ד"ר מרשוב היה רופא המושבה. ברחבות אהובתי היה דבר כזה – "רופא המושבה". כך היה כתוב בפירוש בשלט שעל גדר ביתו ברחוב הרצל פינת רחוב בית-הפועלים. זה לא שהוא היה רופא של המושבה – המושבה ברוך השם הייתה בריאה כמו סוס – הוא היה הרופא של ילדי הגנים ובתי הספר של המושבה. כשלראשונה עמדנו ילדי הגן, זה היה בחורף, לפני ד"ר
  • רחוק מכול דבר - (טורונטו, אוגוסט 2012) היא לא אהבה את השם שלה, ברנדה, אך לא חשבה להחליף אותו. עם השנים, בעיקר השנים האחרונות, מאז עברה לחיות בטורונטו, התרגלה. רק נותרה בה אותה טינה ישנה, נגד השם ועל ההורים שבחרו בו, שהתבשלה אצלה מאז יומה הראשון בגן הילדים של נורטון, ניו-ברנזוויק. אלף וחמש מאות קילומטרים רחוק מטורונטו. בעצם רחוק מכל דבר. השם ברנדה לא היה נדיר בנורטון. פחות מאלפיים
  • ריקוד ההוביטים בקסטלוריזו - (מוקדש באהבה לשם-טוב לוי, קסטלוריזו 1987, חיפה 2015) הדברים שאני מספר כאן קרו במציאות לפני שלושים שנים, אבל אם היו קורים עכשיו, אף אחד לא היה מתפלא. אחרי הכול, דברים לא באמת משתנים, בטח שלא באי ים-תיכוני מרוחק, האי היווני הכי רחוק מיוון והכי קרוב לטורקיה שיש. קסטלוריזו. עברתי שם פעם, תיכף אספר, ואם הייתי עובר היום, ותאמינו לי – בדקתי ושאלתי כאלה שביקרו שם
  • ריקוד התנינים - (חיפה, מרס 1999) צביקה לא נסע לחמת-גדר באותו יום שישי חגיגי. מי שנסעו היו הוריו, פסיה ומוטקה, והאחיות הגדולות עדנה ודליה. היו לו דברים אחרים לעשות, כולל המסמך ההוא שהבטיח למנהל המחלקה עד יום ראשון. גם המסמך הזה, וגם היציאה לסרט שתכנן יחד עם אירנה, החברה החדשה שלו, זאת שעובדת בהנהלת החשבונות, עזרו לו להגיד "לא" מבלי שיניד עפעף. אומנם, הנסיעה לחמת-גדר הייתה בעצם חגיגת
  • רכב ישראל ופרשיו - (לזר אליאש, חיפה, דצמבר 2015) ברחבות אהובתי ידענו חיי תנועה שוקקים. רחוב הרצל הוביל לנס-ציונה ולגדרה, פסי הרכבת לפורט סעיד וללוד ואוטובוסים חומים של "דרום-יהודה", גם "מאסף" וגם "אקספרס", לקחו אותנו לתל-אביב. למה חומים? לבלבל את האויב. כשהיו ירוקים הערבים ירו עליהם, אז צבעו אותם חום כצבע האוטובוסים שלהם. "מוניות" לא היו, היו "טקסים": -"בכמה לתל-אביב?" – " זה על המשקל, תכנסי גברת". לתחבורה פנימית
  • שגרה - (חיפה, ספטמבר 1999) שיגרת החיים של מרוז ספגה זעזוע קשה בקיץ האחרון של המילניום. מרוז לא חשב שזה יקרה, שבכלל משהו יקרה לו, בגיל לא-מבוגר כשלו. הוא אמר לעצמו, ולפעמים גם לאשתו: "בגילי, מה כבר יכול לקרות?" אבל אז, בסוף יולי או תחילת אוגוסט, צלצלו אליו לסלולרי, בזמן שהיה בעבודה, ועסוק בניירת דחופה. בחוסר רצון הוא הביט בטלפון, שהיה תקוע אל מכשיר הטעינה, ומשך אותו
  • שוב פעם באנו ארצה - (חיפה, יוני 2015) אחרי מספר שבועות בהם בדקתי איך האביב באירופה מחליף את עורו והופך לקיץ חזרתי ארצה, כצפוי וכמתוכנן. אהבתי את החזרה ארצה, ככה בתוך השקט של לפנות בוקר. ובמיוחד אהבתי שלא מחאו כפיים לטייס שהצליח, בניגוד לכל הסיכויים, להנחית את המטוס בשלום. אני חושב שמרבית הנוסעים כבר יודעים היום כי לא הטייס הוא זה שמנחית את המטוס, אלא ידידו הטייס האוטומטי, ולאוטומט אין
  • שווארמה צפון ארבעים וארבע - (טורונטו, פברואר 2010) אני יוצא מהרכבת התחתית לא לפני שאני בודק הכול: הצעיף מלופף היטב, הכובע מכסה את האוזניים, הגטקס שלי בהרמוניה עם הג'ינס והגרביים, והכפפות מתוחות על הידיים. קר עכשיו בטורונטו. וכשאני יוצא מהתחתית מתברר, במקרה ששכחתי לרגע,
  • שוטף פלוס הרבה - (חיפה, מרס 2004) אתמול צלצל אלי ספק שלי, והתחיל לבכות. תמיד שמרנו על יחסים טובים, כך שהוא לא חשש להיות אינטימי, בטלפון, ואותי הבכי לא הפתיע. הוא יילל: "סיכמנו על שוטף תשעים, וגם זה עבר מזמן. מה יהיה עם התשלום?" שאלתי אותו בהיסוס: "אתה פוחד שלא אשלם?" "בוודאי שלא", ענה לי הספק, "אבל יש עלי לחצים איומים. ולא רק הבנקים". היו לי כמה תשובות מוכנות
  • שופט הכדורגל - (חיפה, יולי 1997) מנשה קדמי היה, מה שהחברה קוראים, "סבון". בגיל צעיר קנו לו הוריו כדורגל חדש, מתוך תקווה שיהפוך לספורטאי מוכשר, אך מנשה איבד את הכדור לנער קשוח וספורטיבי ממנו. הנער הזה היה גם לוֹוֶה ממנשה כספים, מבלי להחזיר, ולוקח לו את האופניים לסיבוב, גם זה מבלי להחזיר. יום אחד אמרה אימו של מנשה לאביו, מר קדמי: "אתה חושב שמנשה מתאים לשופט כדורגל? הוא
  • שיימינג - (חיפה, נובמבר 2015) הלכתי שלשום לסופר שעל יד הבית. היו לי כמה דברים לקנות, מצרכים ברמה הבסיסית, כמו חלב, ביצים, לחם, יין וכאלה. בחרתי קופה שרק לקוחה אחת עמדה בה והקופאית כבר הספיקה להעביר דרכה את רוב המוצרים. היא החליקה אותם אחד-אחד במורד הדוכן, מבלי שתסתכל. הנחתי את הדברים שלי על המסוע. אתם מכירים אותי, אני אחד שחושש. אז בזהירות הראויה הנחתי את הביצים, ואת
  • שיר ערש לצ'ארלי - (חיפה, ינואר 2016) טוב, הסיפור הקצר הזה יתחיל רק לקראת אמצע הטקסט, לערך, אחרי ההקדמה שאני עומד לתת. במילים אחרות: ההקדמה תהיה ארוכה למדיי, אולי טרחנית במקצת, אבל אני חייב לכם אותה. לא יודע למה אני חושב וקובע בשבילכם, אבל ככה זה, במקרה של סיפורים קצרים שאני מביא. צ'ארלי ("בירד") פארקר היה אגדת ג'אז ענקית באמצע המאה הקודמת. כל-כך פופולארי הוא היה, שהאחים מוריס וארווין
  • שלושה חברים - (חיפה, יולי 1997) שלושה חברים יצאו לטיול אל הסלע האדום. זה היה אמור להיות סתם טיול, היום כבר יש שלום, אבל למרות הכל היה בו משהו קסום, בסלע האדום.
  • שעון של שמעוני - (חיפה, מאי 2001) שמעוני שכח את השעון שלו במועדון הספורט, בפינת ההלבשה שליד הסאונה. למחרת, כשלא מצא את השעון לצד המיטה שלו בבית, נזכר שלא חזר איתו מהמועדון. הוא סיפר על זה לאשתו, ואחר-כך טלפן למזכירות המועדון וסיפר גם להם. "שמעוני", ענתה לו הפקידה בטלפון, "אתה היית בין האחרונים שעזבו כאן אתמול. רוב הסיכויים שסרגיי מצא אותו ושם בארון האבידות. אני אבדוק ואחזור אליך". שמעוני
  • תקנה לי במבה - (חיפה, יוני 2016) הטלפון לא הפסיק לצלצל, אבל אף אחד מארבעת היושבים אל השולחן לא ניגש לענות. "תתעלמו" פקד אלף, בזמן שהוא טורף את הקלפים, דווקא לאורך אהב לערבב אותם, מלמעלה למטה, מה שהיה משגע את יריביו למשחק. "למה לא לענות? ואם זה בשבילי?" שאל יוד, בעל הבית. יוד הוא בעצם הבן של בעלי הבית, והוא חבר של כולם. יוד אוהב לארח, במיוחד שההורים שלו
  • תתקרב עוד - (טורונטו, יולי 2010) הקדמה קצרה הסיפור הזה, שהוא אמיתי, מוקדש לכל חבריי מחיל הים של שנות השבעים בשארם, א-טור, ראס-קאניסה וראס סודאר. כמו אצל כולנו, גם אצלי נשמרו לא מעט סיפורים מהתקופה הלא-נשכחת. ומכיוון שהזיכרון כבר לא חד כמו פעם, מטשטשות אצלנו התמונות עם הזמן וקשה לדייק בפרטים. אבל זה ממש לא משנה. המתנה הענקית שנתנו לנו ישראל וחיל הים תישאר אצלי לעד, ואצל כולנו:

%d בלוגרים אהבו את זה: