דצמ 282014
 

(קפריסין 2005, רוטרדם 2014)

סיפור על ומאחורי התמונה הזאת:

Between-Chairs-2005-372x248

הסיפור הזה אמיתי לגמרי, אבל אני חושב שגם בתור סיפור בדיוני הוא בסדר. זה קרה בקפריסין, לפני כמה שנים. חשוב לציין שדווקא שם זה קרה, בגלל שאנשים שאמורים להיות אותו הדבר, מתנהגים אחרת מול אותן נסיבות בדיוק. אני מניח שזה בגלל שהם ממדינה, או תרבות, אחרת. גם אני הייתי, אצלם הקפריסאים, אחד שבא מתרבות אחרת. זה ברור. אבל תרבות קרובה. מזג אוויר דומה יש לנו, גם הנוף. והדברים שאנחנו אוכלים דומים, למרות שהקפריסאים נוטים שלא לתבלן כלל, כי חבל על התבלינים שהם משהו יקר ובקושי יש לו גודל, ורצוי וחסכוני סתם לשרוף את הבשר, אבל זה עניין לסיפור אחר.

יצאנו מערבה לטיול של שבת בבוקר, ואחרי שחלפנו את העיר פאפוס משכנו צפונה, מהלך חצי שעה. הכנסיה של איוס-ג'יורג'יוס עמדה וחיכתה שם על הצוק המשקיף על המים, ועל האי הקטן והזקוף, שצורתו כטרפז העולה לגובה ומישור צחיח ושטוח בראשו. בין הכנסיה והאי היתה מסעדה, איך לא, ומעגן קטן, בשביל סירות הדייג של אנשי הכפר הסמוך. האי לא עניין אותנו, למעט עובדת היותו יפה ורומנטי לעין, מה שלא מחייב להגיע אליו בפועל. והכנסיה גם היא לא עניינה אותנו, לא רק שבגלל שלכול עיר או עיירה יש איוס-ג'יורג'יוס משלה, אלא בשל היותי יהודי וחילוני והיותה של בת זוגי אתיאיסטית על-פי הדיבור.

אז נכנסנו למסעדה. המסעדה היתה גדולה, בדומה לרבות כמוה ברחבי האי. היו שם שלושה חדרים גדולים בכניסה, בהם לא השתמשו, ושני אולמות אוכל גדולים, ורחבת אוכל ענקית בחוץ, מתחת לסככה של ברזנט וסבכה של גפנים, וכל אלה משקיפים על המעגן והאי שממול. ברור היה שהחדרים-סתם שבכניסה לא נבנו מתוך כוונה ספציפית. הם נבנו שם, כי ממילא היה רישיון לבנות גם אותם, ומי יודע – אולי מחר תגיע פתאום חבורה של תשע מאות אירופאים, ואפשר יהיה לארח אותם בחדרים האלה. רק צריך יהיה לסדר קצת, כי בינתיים, לפחות בחמש-עשרה השנים האחרונות, הם מתפקדים כמחסן.

בת זוגי היתה בקטע שכול דבר היא מצלמת. אהבתי את זה. אני עצמי שונא לצלם, אף פעם לא מצלם, ומתחרט בדיעבד, על אוסף הזכרונות שלא יהיה לי. אבל בזכותה אפשר להציל משהו מהזכרונות הללו, שברגע שהם קורים הם ממלאים כל-כך שעולה מין תחושה שכזו, שמרוב שהם חזקים, הזכרונות, הם לא ייעלמו גם אחרי שהכול ייגמר. אני טועה, כמובן, אבל בת זוגי לוקחת תמונות ולוכדת משהו מאותו זיכרון, שהוא חמקמק ומתעתע אבל תמיד חוזר בטוב.

התצלום הזה שאתם רואים כאן, עם התמונה בין הכסאות ההפוכים – זה ממנה. מזל, כי היינו צריכים אותו בשביל יותר מסתם שימור של זיכרון. בהמשך אני אסביר מדוע. שנינו ראינו את התמונה כשנכנסו למסעדה, בזמן שעברנו דרך החדר השמאלי, שמתפקד כמחסן וכמעבר שדרכו נכנסים למסעדה. ככה רגילה המסעדה לקבל את פני הלקוחות שלה, וזה לא מפריע לה להחשיב ולכבד את עצמה. בעיקר את עצמה.

אני הייתי רגיל לבלגנים כאלה, ככה גם הקפריסאים, אבל בת זוגי חשה שלא בנוח. היא באה מאותם מקומות מסודרים, בעוד שאני בא מישראל, אך בשנים האחרונות אני חי ועובד בקפריסין. התמונה שרואים כאן היתה זרוקה בין כסאות הפוכים שנועדו כנראה לסילוק, אבל לך תדע. קפריסין, כבר למדתי על בשרי, אולי לא ממחזרת אבל בהחלט לא זורקת כלום. חבל לזרוק, כי עלולים להצטער. במקום לזרוק – מאחסנים.

תקעתי את עיני בתמונה המוטלת בין הכסאות ההפוכים ולא יכולתי להסיר מבט. אהבתי אותה עד מאוד. אני לא אחד מאלה שכל הזמן רוצים דברים, אבל הפעם רציתי. בת זוגי עמדה לא רחוק, וצילמה את התמונה. עוד ועוד היא צילמה, כשהיא מעיפה בה מבט מצועף, בין צילום לצילום. גם עליה זה עשה משהו רומנטי. והזוג הזה שבתמונה, ארבעים ויותר שנים אחורה, כל כך טוב ונעים להם, על שפת אותו ים שמבריק מולנו עכשיו מכאן ועד האינסוף מערבה, ורואים טוב-טוב כמה שהבירה מרוממת אותם. וחוץ מזה, שאחרי מסע בצהרי קיץ עד המסעדה של איוס ג'יורג'יוס, גם לנו התחשק בירה מקומית קרה. התחשק מאוד.

אבל שנינו, ככה בבת אחת, נדברנו לטפל בעניין התמונה, עוד לפני שניכנס ונשתה ונאכל מטוגנים. הלכתי אל הקופה ושאלתי את האיש הצעיר:

"מה קורה שם בחדר ההוא, עם הכסאות?"

"הכסאות אנחנו נותנים אותם לאיזה ארגון. לא צריכים אותם".

"אז אולי אני יכול לקחת כיסא?"

"הגזמת, אדוני", הוא ענה בחיוך, חשב שאני צוחק. אבל לא צחקתי. הייתי באמצע הטקטיקה שלי, זאת שאני משתמש בה בקפריסין. "לא", אני מחייך בחזרה, "אני סתם שואל. אבל התמונה הזאת שם, גם היא הולכת עם הכסאות?"

"איזו תמונה?"

"יש שם סתם תמונה ישנה. נראה לי גרוטאה".

"יכול להיות. למה, אתה רוצה אותה?"

"לא אותה", אני עונה, ובת זוגי מחווירה, לא מבינה בדיוק איך אני עובד, אבל שומרת על שתיקה מתוחה, "אני רוצה את המסגרת, שממילא הזכוכית שלה אולי שבורה".

"לא חושב שזה שווה משהו. אתה יכול לקחת, אם בא לך. אבל קודם אני אשאל את יאנוס".

"מי זה יאנוס?"

"הוא הבעלים של המסעדה. וגם אבא שלי".

"תשאל, כי אני מת כבר להיכנס ולהזמין משהו".

הוא חייך שוב, ושלח אותנו לכיוון הסככה. "שבו שם, מול הים, אני אחזור אליכם עם תשובה".

אז ישבנו מול המים והאי והמעגן הקטן, והשמיים כמו הים היו צלולים ובהירים, ואשכולות כבדים של ענבים תלויים מעל לראשנו, והמהום יווני נעים למדי זרם מכיוונם של שולחנות סמוכים, משפחות-משפחות מהסביבה שבאות לאכול צהריים בשבת. אחד המלצרים הביא לנו בירה, אותה בירה מקומית בבקבוקים של שש-מאות סמ"ק שכל-כך אהבתי. שאלתי אותו: "יש תשובה מיאנוס?" והוא לא הבין.

"יאנוס הוא בעל-הבית, מה אתם רוצים ממנו?"

"דיברנו עם הבן שלו" אמרתי.

"הבן שלו קוראים לו יורגוס. אז להזמין לכם משהו לבינתיים?". לא היה צורך להתחבט כי היטב ידענו מה להזמין. הרי תמיד אלה אותם הדברים, וכצפוי – האוכל לא בושש להגיע. קלמרי מטוגנים, תפוחי אדמה מטוגנים, סרדינים טריים שנדוגו הבוקר, מטוגנים כמובן, ולצד הכול ערימה של לימונים חתוכים לשניים. שיהיה. הלימון נחשב מאוד בקפריסין, אבל לא בתור סחורה. הוא כמו אוויר, למשל, שאף אחד לא מחייב עליו, אבל אי אפשר בלעדיו.

לקח לנו זמן לסיים את הארוחה ושני סבבים של בירה. אתם יודעים, לא בוער כלום, והים המכשף הזה ששולח אלינו בריזה מלטפת, ואשכולות הענבים שמעלינו – מה כבר יש למהר? בכול אופן, לא יאנוס ולא יורגוס הבן שלו באו לדבר איתנו. הלכנו לשלם בקופה, ויורגוס היה שם. שאלתי: "נו, אז מה אתם אומרים?"

"תשמע, חבר שלי", הוא אמר, ובשבילי, שאני לא מדבר מילה ביוונית אבל מבין יופי קפריסאית, יודע היטב שמכאן ואילך אין לא חבר ובטח לא חבר שלי, "ביררתי. יש לך טעות. התמונה היא בכלל של סבא שלי, ואסור לנו לתת אותה".

"לא ביקשתי מתנות", השבתי מיד "אני מוכן לקנות". "זה כרגע לא למכירה", ענה יורגוס, ורואים עליו שמבחינתו זו התחלה של משא ומתן.

"אז עזוב, אין צורך", פסקתי, לקחתי את העודף ופניתי לצאת. בת זוגי היתה המומה, אבל ידעה שאין לה מה להתערב. נכנסנו לאוטו ונסענו הביתה.

כמו שאמרתי קודם, מזל שהיה לנו תצלום של התמונה. באחד מימי השבוע שאחרי אותה שבת נסעתי בהפסקת הצהריים למפעל הבירה שהיה לא רחוק ממקום העבודה שלי. עברתי בשער והלכתי לכיוון מה שנראה לי משרד או הנהלה או משהו. היו שם כמה אנשים. הראיתי להם את התצלום של התמונה, שבעצם היתה פוסטר פופולרי שהופץ לפני עשרות שנים, והם אמרו שצריך לברר במרכז המבקרים.

ביקשתי שיראו לי איך להגיע למרכז המבקרים, אבל זה שנראה מבוגר וסמכותי יותר, אמר: "הוא סגור. לפני שנה החליטו להעביר את האחריות עליו לאגף הביטחון של המפעל".

כשביקשתי שיפנה אותי לשם הוא ענה: "אני זה האגף. יש לי עוזרים, אבל זה בעיקר אני". הוא קם מכסאו בעייפות, חייך אליי, ויחד הלכנו אל הארכיב. תוך זמן קצר מצאנו שם שלושה עותקים של התמונה, ועוד מספר עותקים של פוסטרים מאותו סגנון ומאותה תקופה. הוא גלגל את כולם, סגר ברצועות גומי והגיש לי בחיוך.

"קח, זה שלך" הוא אמר.

עשיתי פרצוף של "מה אני חייב?" והוא מיד הגיב: "זה בסדר, אגף הבטחון לא מתעסק עם כסף. זה שלך בתור מבקר. לא משלמים לנו בשביל להיות הנהלת חשבונות".

הוא קרא לעוזרים שלו וכולם, כמעט במקהלה, הודו לי שבאתי. אחד מהם הסביר שאני נחשב "מבקר", ומגיע לי לקבל בירה חינם, כמו שנהוג בהולנד, למשל. אלא שבזכותי גם אלה שמטפלים במבקרים, ארבעת העובדים של האגף, רשאים לשתות עם המבקר, כולל בשעות העבודה ובחינם. אז הם הכריחו אותי להישאר איתם ולשתות, מה שמעולם לא עשיתי בשעות העבודה, אבל היה שווה. יצאתי משם עם אוצר, לפחות בעיניי ובעיני בת זוגי.

ושבועיים לאחר מכן נסענו שוב לאותה מסעדה באיוס-ג'יורג'יוס. סתם, לא בשביל להוכיח משהו למישהו, והתמונה שראינו אותה בפעם הראשונה זרוקה בין הכסאות היתה עכשיו ממורקת ותלויה על הקיר בגאון, באמצע המסעדה ומעל למקרר המשקאות, ככה שכול אחד רואה אותה, בין אם ירצה ובין אם לאו. יותר מזה, אפשר היה עכשיו לראות בקלות שהמסגרת של התמונה נצבעה מחדש ויש לה חזות של זהב עתיק ומעורר כבוד. "יפה התמונה הזאת" אמרתי ליורגוס, הבן של יאנוס. "כן", השיב, "ולא יהיה לנו קל להיפרד ממנה. זה עובר דורות במשפחה. הרבה כסף נצטרך בשביל לוותר עליה. על כמה חשבת?"

  8 תגובות על “בין הכסאות”

  1. אמר לי פעם חובל ראשון הולנדי : היהודים והסינים הם הסוחרים הכי טובים…השאר הם חקיינים לא מוצלחים. אהבתי אומסי !

  2. נהדר.
    נהניתי לקרוא.
    ניכר שהחופשה בגולה עושה לך רק טוב וזה מתבטא בכתיבה.

  3. נהדר הלוואי ויכולתי לכתוב כמוך סחתן…

  4. חזק מאוד

    לדעתי הכיתוב צל
    אגיוס
    שזה ביוונית קדוש

    • בהחלט, אבל גם יאנוס וגם יורגוס שניהם מתחילים עם גימל שהיוונים לא מבטאים.

  5. אחד הטובים

  6. חמוד מאוד.

  7. אז כנראה שככה זה בקפריסין: הכל קומבינות; ממש כמו אצלנו.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: