ינו 312015
 

(מוקדש באהבה לשם-טוב לוי, קסטלוריזו 1987, חיפה 2015)

הדברים שאני מספר כאן קרו במציאות לפני שלושים שנים, אבל אם היו קורים עכשיו, אף אחד לא היה מתפלא. אחרי הכול, דברים לא באמת משתנים, בטח שלא באי ים-תיכוני מרוחק, האי היווני הכי רחוק מיוון והכי קרוב לטורקיה שיש. קסטלוריזו.

עברתי שם פעם, תיכף אספר, ואם הייתי עובר היום, ותאמינו לי – בדקתי ושאלתי כאלה שביקרו שם לא מזמן, היה זה אך טבעי שהעניינים ימשיכו מאותה נקודה. שנות השמונים, כשהייתי צעיר, והזקנים של היום היו אז סתם מבוגרים.

שני סרטים צילמו על האי הקטן והקסום הזה: "תותחי נבארון", ו-"מדיטראנו". את שניהם אהבתי, אחד בילדותי ואחד בבגרותי. אני סתם מציין את עניין הקולנוע, אולי בשביל להדגיש שאת מסלול הנחיתה וצריף הטרמינל שבנו על ראש ההר, לא הקימו בגלל שהאי הפך לאתר צילום קולנועי. הסיבה אחרת לגמרי, והיא מסבירה מה יש לממשלת יוון להקים מנחת תעופה על אי, שסך-כל תושביו קטן משלוש מאות. סיפרו שיש להם הסכם עם טורקיה, שקובע שאם ברגע נתון יהיו פחות משישים יוונים על האי – יחזור האי לרשותה של טורקיה. החוף הטורקי נמצא במרחק מייל ימי אחד מקסטלוריזו, והיוונים לא חשבו לוותר עליו. המעבורת לאי, זאת שמגיעה שלוש פעמים בשבוע, מוצעת בחינם (ליוונים בלבד, כמובן), והטיסות לאי, במטוסים קטנים של עשרה נוסעים או פחות, מסובסדות. העיקר שיהיו שם אנשים.

כשהגענו לאי בדרך הים, על סירה קטנה שקראו לה "צרצר-שתיים", ראינו כמה אנשים על הרציף. אולי הם הביטו בנו, אולי לא, אבל הם לא זזו. הם היו תקועים על שולחנות הקפה שלהם, בחוץ על המדרכה. ואני זוכר שהם, כל אותם יושבי הקפה, לא השמיעו קול ולא החליפו מילה. התנוחה שלהם הזכירה לי בוקרים בעיירה מנומנמת באיזה מערבון, שיושבים ככה שעות ארוכות בשמש בלי לזוז. קרבנו בשיוט איטי, תרים במבטינו את האי וההר והכפר, מחליקים על מי המפרץ ומתקרבים במתינות אל הרציף, כשאת הכול עוטף שקט מופתי כמו בחלום.

המדרכה שבחזית שורת הבניינים הסובבת את המפרץ, שלושה מטרים רוחבה לכל היותר, מקירות הבתים בני שתיים-שלוש קומות ועד קו המים, היתה גם הרציף. כביש לא היה שם, כי לא היה בו צורך. על קסטלוריזו לא היו כלי רכב, למעט תלת-אופנוע שהיה מוביל את הכומר פעמיים בשבוע אל ראש ההר, איפה שמסלול ההמראה והנחיתה של המטוסים, לקבל את פני הבאים. סירות או ספינות לא-גדולות שהגיעו לאי היו נקשרות בחרטום או בירכתיים לרציף, ומותחות עוגן מהקצה השני אל העומק. השייטים שירדו מהסירות שלהם נחתו ישר על המדרכה, אל בין שולחנות הקפה.

kastelorizo-4

שולחנות הקפה היו זהים לכל אורך המדרכה. אתם יודעים, עץ ופורמייקה בצבע חום-מהוה של פעם. אלא שלא היו שייכים למסעדה או לפונדק יחיד, משום שכול כניסה לבית נחשבה בית קפה משל עצמה, והשולחנות הניצבים מולה שייכים לה. אלה לא היו מסעדות או בתי קפה של ממש, אלא סתם בנייני מגורים קטנים הנוגעים זה בזה, שהתרגלו להוציא כמה שולחנות החוצה, בשביל להעביר את הזמן איכשהו. חשוב שאספר את זה, כי זה לב הסיפור.

הסירה קרבה אל הרציף ואחד מאיתנו זינק אל המדרכה וקשר את חבל החרטום. הכול נעשה בשקט, וכשדוממנו את המנוע השקט חזר להיות מוחלט. המעטים שישבו בחוץ הביטו בנו, מבט בוחן-משהו אבל משועמם, ולא אמרו דבר. היינו שלושה, ובתוך דקה או שתיים כבר ישבנו אל השולחן, זה שהכי קרוב לסירה שלנו. מרחק של מטר וחצי, אם רוצים לדייק.

הבטתי סביב, על ההר שעולה מיד אחרי קו הבתים הראשון ובחלקו מכוסה כרמים, ועל המפרץ דמוי הפרסה ששום רוח לא יכולה להעלות בו גלים. אי-שם ממול, קרוב אבל רחוק, רואים את החוף הטורקי. המים צלולים כבדולח והאוויר נקי והשמש עובדת נון-סטופ ומשזפת מהר את מי שלא מסתתר ממנה. שתקתי והתמסרתי, כמו חבריי להפלגה. ככה עבר די-הרבה זמן, לא יודע כמה, אבל מי יכול לספור זמן במקומות ובמצבים כאלה. מה שברור הוא שבמשך הזמן הזה לא ניגש אלינו אף אחד לשאול מה אנחנו רוצים. אפילו שבעצם לא רצינו כלום.

אני שברתי את השקט, אומנם בלחש אבל בכול זאת, ואמרתי לחברים שלי: "אני רעב. בא לי משהו". הם לא ענו, ומבטם המצועף תר סביב למפרץ, אל המים הכחולים ואל הרכס שעוטף את הכפר, ואל הכניסה לבית שעל הכסאות שלו ישבנו. יצא משם מישהו, אחד עם שפם ובלי גיל. הוא הביט בי בעיניים שואלות. "אפשר קפה וסודה?" שאלתי.

האיש לא ענה. הוא הסתובב ונכנס פנימה. מן הסתם הלך להביא קפה וסודה, רק בשבילי בשלב זה, וכשיחזור יגידו לו החברים שלי מה הם רוצים, ואז שוב ילך ויביא. לא צריך לדבר, ואין סיבה להיות זריזים מדי. הכול דופק כמו שעון. שעון חול, אומנם, או סתם שעון שעמד מלכת, אבל שעון שיודע משהו על מהות הזמן.

עד המקרה, עברו עלינו ככה יומיים של שלווה חסרת מעש. היינו יושבים בקפה, חצי מטר מהסירה שלנו, ואחרי כמה שעות עוברים להשתרע על הסיפון, חצי מטר מהקפה. היה איזה רגע, בזמן שישבנו על הסיפון, שמרוב שעמום הפעלתי את המוסיקה. על חלש, אבל שמעו היטב בסביבת בית הקפה. אתם יודעים, כל מיני שירים לא מחייבים, ביצועים קוליים וביצועים אינסטרומנטליים של הדברים שאני אוהב, ובלי עברית – למרות שאני אוהב מוסיקה עברית. ברור למה. את הקלטות שהכינותי מראש להפלגה, שמענו שוב ושוב בשעות הארוכות בהן לקחה אותנו הסירה מערבה, ואין כלום סביבנו, רק ים ואופק, בלי שום סימן לחוף. תוך זמן קצר ידענו על-פה את סדר השירים בכול קלטת.

אז השמעתי אחת מאותן קלטות, חלש כמו שציינתי, ואנשי הכפר שישבו מול הכניסות לבתים שלהם לא אמרו דבר. הם לא התלוננו כלל, ונראה שאפילו הקשיבו ואולי נהנו. בכול אופן, כשהשיר של שם-טוב לוי התנגן, "ריקוד ההוביטים", האיש של בית הקפה "שלנו", האיש-בלי-גיל עם השפם, תופף באצבעותיו בעדינות על שולחן הקפה. קרוב לוודאי שאהב את זה. ואחר-כך, בזמן שהקלטת רצה בקול כבר בפעם השניה, והשפם משחק שש-בש עם איזה מישהו, הוא תקתק עם הקוביות בזמן שחשב על מהלך לפי הקצב של ריקוד ההוביטים. יתכן שהדבר הביא לו דובלים, אבל לך תדע. הייתי מרוחק מעט, ורוב הזמן בעיניים עצומות.

הרציף-מדרכה שהשתרע לרוחב הכפר יכול היה לאכלס יותר מעשרים סירות, ככה צמודות זו לזו, צד אחד קשור למדרכה והשני לעוגן שנמתח אל העומק. אך בזמן בו ביקרנו עגנו שם שבע סירות לכל היותר. והשמש, במיוחד אחרי שעות הבוקר, היתה מתמקדת וקופחת על ראשינו ועל כל מה שבסביבה. עם זאת, הבחנו שהיו מספר נקודות עגינה בהן השמש לא פגעה, בגלל הבתים שהסתירו. "אולי נעבור עשרים-שלושים מטרים לכיוון ההוא?" הצעתי, והחברים שלי הסכימו בחוסר חשק. כיביתי את המוסיקה, ניתקנו חבלים ועברנו כמה מטרים מערבה. מול כניסה אחרת, כלומר – מול בית קפה אחר. הפעלתי את המוסיקה שוב, השתרעתי על הסיפון והתמסרתי לחום, הפעם בלי שהשמש תפריע.

לא יודע כמה זמן עבר, ששכבנו ככה מעולפים ומתמכרים לתענוג, אבל פתאום שמעתי קולות מכיוון אחד הבתים. מישהו צעק על מישהו בכעס. זה היה האיש עם השפם, האיש "שלנו לשעבר", מבית הקפה בו קשרנו את הסירה לראשונה. הוא זעם על האיש מהבית שעכשיו היה מולנו ומעכשיו נחשב אוטומטית "שלנו" ואנחנו "שלו". האיש החדש שלנו עמד מולו נכלם ומלמל איזו התנצלות. ככה זה נשמע, למרות שאני לא מבין יוונית. חשבתי שבזה הסתיים לו הקטע, אבל שניהם קרבו אלי מחייכים. חייכתי בחזרה, אך לא טרחתי לקום. האיש עם השפם, "שלנו" המקורי, אמר: "אתם עוברים בחזרה".

בהתחלה חשבתי שהוא צוחק, עובדה – שניהם חייכו, אז החזרתי לו חיוך. אחרי דקה, ככה עומדים ומסתכלים עליי ועל הסירה, הוא חזר על מה שאמר. הפעם לא חייכתי. תקעתי בו מבט שואל. הוא אמר: "אל תדאגו. תישארו ככה. אנחנו נזיז אתכם בחזרה".

"אבל השמש", מחיתי בחצי פה והוא הבין מיד: "אל תדאג לשמש. אני אפתח לכם שמשיה, למרות שהיא חדשה ובשנים האחרונות לא השתמשנו בה. במיוחד בשבילכם אני אשים".

אחרי עשרים דקות לערך הסתיים לו המעבר. השפם שפשף את ידיו בהנאה והורה לי: "עכשיו מוסיקה. השיר עם ההוא…" אמר והוסיף בחצי שריקה תיבה או שתיים מריקוד ההוביטים של שם-טוב לוי. הוא זייף, אבל מיד זיהיתי. עשיתי כבקשתו.

ככה עברו כמה ימים, ומפעם לפעם, כשנגמרה קלטת המוסיקה ולאף אחד לא היה חשק לזוז חצי מטר ולהחליף באחרת, היה בא אלינו השפם ומזכיר "עכשיו המוסיקה. עם ההוא", והיינו מצייתים. אני פחדתי רק מדבר אחד: שמרוב שנשמע את ריקוד ההוביטים מהר יגיע רגע בו לא נסבול את זה יותר. אבל זה לא קרה. אני מת על היצירה הזאת עד היום, גם בביצוע המקורי בשיתוף עם שלמה גרוניך, וגם בביצוע מאוחר הרבה יותר של שם-טוב לוי סולו. ובכול פעם שאני שומע או משמיע את ההוביטים רוקדים, אני נזכר בקסטלוריזו, שגם אותו אני אוהב עד מאוד, אבל ככה מרחוק. רחוק מאוד.

  8 תגובות על “ריקוד ההוביטים בקסטלוריזו”

  1. סיפור מהחיים: אנחנו עובדים כמו חמורים להשיג שקט ושלווה ולפעמים הם נמצאים בדברים הפשוטים לידנו ממש

  2. אכן הסיפור מזכיר דברים טובים שקורים במקרה במהלך החיים
    כיף להזכר ולגלגל על השפתיים את השם "קסטלאוריזו…..
    אגב- "הסרט "תותחי נברון" צולם ברודוס…

    • תודה, ראובן, אכן ואכן. תותחי נאבארון צולם ברודוס (ברובו. חלק גם צולם באי גוזו, האי "השני" של מלטה).
      אבל אני לא סבור שהזיכרון שלי תעתע כאן שוב, מהטעם שכך נאמר לי בזמנו על האי (ואולי שוב תעתוע…).
      מה שאני זוכר בבירור זה המפרץ השני על האי, מרחק מאתיים מטרים מזרחה מהמפרץ המרכזי, שהיינו הולכים אליו לבית קפה בודד שעמד שם על גבעונת מעל למפרץ. שם היה רדיו שיכלו לשמוע גלי צה"ל. בקושי, אבל לא רע. בית הקפה השמיע לנו את גלי צה"ל, ואנחנו בתמורה קנינו אצלו קפה וסודה.

  3. איזה כיף לקרוא, כתוב נהדר, ממש כאילו הייתי שם בעצמי. ואיים יוונים תמיד עושים לי את זה…

  4. היי אומסי.
    ב 2005 הפלגנו כמה חברים מכרתים לתורכיה ובדרך נכנסנו לקסטלוריזו.
    מקום קסום. ראובן רום היה איתנו, וחגגנו לו יומולדת 50 על הרציף ליד הספינה,על שולחן 2 מטר מפתח ה-"קפה".
    הוא לא ישכח את היומולדת הזו אפ-פם. אני חושב שאדי האלכוהול אופפים אותו עד היום.
    אעביר לו את המייל.
    אה – אחלה סיפור. מעביר המקום והאוירה אחד לאחד.
    ברכות.
    רוני

  5. קסטלוריזו , 1972 , "פולינז" , ספינה של קציני ים עכו , כ 24 תלמידים המומים מהשקט והפשטות – לא השתנה כלום…גם היום.
    סיפור חמוד – מקפיץ נוסטלגיה וגם אוהב אני את שם טוב לוי או כמו שאריק קרא לו לב טוב…

  6. משתבח

    • אכן הסיפור מזכיר דברים טובים שקורים במקרה במהלך החיים
      כיף להזכר ולגלגל על השפתיים את השם "קסטלאוריזו…..
      אגב- "הסרט "תותחי נברון" צולם ברודוס…

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: