ספט 282015
 

(חיפה, ספטמבר 2015)

 

אפילו שהלכתי לישון עייף אתמול בלילה, לא הצלחתי לישון טוב. שינה טרופה הייתה לי, יחד עם שברים של חלומות, שהיו קשורים זה בזה ועם בוקר התבררו כחוליות בשרשרת של חלום אחד מתמשך. כשהאיר היום קמתי טרוד. בעיקר טרדו אותי שאריות אותו חלום ליל אמש, שבא דווקא אצלי, אני שאף פעם לא זוכר חלומות. כלומר, לעיתים אני זוכר שחלמתי איזה דבר, אבל מבלי לזכור על מה ואיך. כלום. והבוקר, אחרי לילה סוער של חלומות, זכרתי היטב. חלמתי שאני ערבי.

כשהייתי בתוך החלום וגיליתי שאני ערבי לא ממש הופתעתי. דיברתי לעצמי שם בחלום, מן הסתם בערבית, מעט מתפלא שפתאום ככה נהיו הדברים. היה שם מישהו בסביבה של החלום שאמר בינו-לבינו, תוך שהוא מכוון אליי ואל האחרים שלצידו, שערבי זה לא בהכרח מוסלמי. לא רק שבין הערבים המוסלמים יש סונים ושיעים ורבים אחרים, אלא שיש גם ערבים נוצרים ואפילו ערבים יהודים. יש ויש. זה שישב או עמד על ידו טרח להבהיר "אם-כי זה לא המקרה שלך", וראיתי שהוא מישיר אליי מבט, "אתה ערבי מוסלמי. תפנים את זה".

הפנמתי בקלות. מי שמכיר חלומות יודע שאין בעיה להפנים משהו בחלום. עובדה, אנשים מתעוררים בבעתה מתוך חלום, מה שמוכיח שאכן הפנימו בחלומם את הסכנה היטב ולעומק. ומרוב שהרגשתי טבעי, גם הערבית השוטפת שדיברתי בה, בחלום, נשמעה לי טבעית לגמרי. אולי, אפילו, גם הבנתי את מה שאמרתי בערבית. אבל אני לא בטוח.

בכול אופן, בין שבר חלום אחד למשנהו, ברגעים בהם הייתי מתעורר בחטף, לא לגמרי, מתהפך ומבקש תנומה מחודשת, החלה להתגבש אצלי תמונה של מי אני, הערבי מהחלום. אני בן כפר, זה בטוח. כי הסיכוי שאני עירוני, ערבי שגר בחיפה, או בעכו, נצרת או יפו, נמוך במיוחד. אלה נהיו כמונו, היהודים, כפי שאני-עצמי הייתי לפני החלום, בזמן שהייתי ער. לא הגיוני שישתמר אצלי חלום שכזה. לחלום על מישהו כמוני אין צורך, משום שיש לי אותי די והותר במציאות וללא חלומות, וטרחת זיכרון החלום מיותרת.

אז אני בן כפר, ערבי. אבל מהכפרים המודרניים, איפה שיש וילות מבלוקים עם עוקצים על הגג, הממתינים לדור הבא, אולי לי, והביוב זורם ברחובות חופשי, ותוכנו ניתז לכל עבר, בכול פעם שמרצדס או רכב נוצץ אחר עובר בשעטה ודורס את שלוליות הצחנה. אתם יודעים, כפר כזה, עשרת אלפים תושבים, ורוב הנשים ברעלה, ארבעה-חמישה מסגדים והרבה רופאים ורוקחים ועורכי דין. ערבים כמוני, כפריים משכילים.

אני ככה פוסע לי בכפר, משהו לפני שקיעת החמה, ואולי לא פוסע אלא נוהג לאיטי ברכב. שלי. ישנם אנשים בסביבה ואת רובם אני מכיר. אני חולף בדרכי על פני חנויות, תמיד באותו הסדר, מאפיה ומכולת וירקן ואטליז ובית קפה קטן, ומשרד יועץ-מס וביטוח, גם עורך-דין, ובית קפה יותר גדול, וחנות המתוקים והבקלאוות, ובית המרקחת שחולש על הכיכר. זהו, בערך. זה מה שאני זוכר מהחלום.

כשקמתי בבוקר נותרו בי ענייני החלום והרגשתי מעט חצוי. נכון יותר לומר שחשתי כפול, לא חצוי, משום שהכול היה לי טבעי, ללא שום סימן למאבק פנימי בין ישויות נוגדות. ידעתי היטב שאני יהודי, ובתור שכזה ידעתי עוד כמה דברים. כמו, למשל, שהיום ערב חג ואין מה להתעסק בעבודה או סידורים. יש מספיק זמן פנוי, ואפשר להתבטל. מותר לתת לדברים לזרום סתם.

עם תום הקפה והסיגריה בשלה בי ההבנה וידעתי לאן היום הזה לוקח אותי. אני עומד לברר לעומק איזה ערבי אני בדיוק. אני אגלה ואחשוף פרטים ואארוג את התמונה המלאה שלי, לפני שהחלום יתפוגג, לפני שאחזור לשגרת חיי היומיום היהודיים בה הורגלתי.

אני לא נשוי, זה ברור. עובדה, כשאני פוסע, או נוהג לאיטי, במורד הדרך המובילה לכיכר, אני מאט מעט ליד חנות הירקות, תוקע מבט חטוף באבו-עביד, תמיד הוא שם, לראות איך הוא מגיב כשהוא רואה אותי עובר. עינינו נפגשות לשבריר שניה, ושנינו חושבים על ראניה, הבת האמצעית שלו, שכבר הרבה זמן תופסת אצלי את מלוא תשומת הלב.

אני מצליח לזהות מרחוק את המחירים שאבו-עביד דואג לעדכן מדי יום, ואולי יותר מפעם אחת ביום, וחושב על מה שקורה לעגבניות בזמן האחרון. גם אבו-עביד חושב עליהן, אבל בטוח ששנינו חושבים על דברים נוספים. אני על ראניה, ואבו-עביד על הלימודים שלי, שכבר חמש שנים ועדיין לא סיימתי, ועל הריב שהיה לו פעם עם אבא שלי, לפני שהפך נכה מיריות השמחה בחתונה של נבולסי. ואיזו חתונה זאת הייתה, בכפר לעולם לא ישכחו אותה.

ששת אלפים איש באו לחתונה של נבולסי. מעולם לא היה אירוע בסדר גודל כזה בגליל המערבי. נבולסי, שאת רוב הכסף שלו עשה מקונדיטוריות, אבל לא רק, החליט להראות לכולם מה זה. הוא הזמין את כל העולם, לא רק ערבים מהארץ אלא גם מירדן וגם כמה מנציגויות דיפלומטיות שיש להן נוכחות בישראל, וגם יהודים, עשירים ומקושרים לשלטון. המשטרה לא הוזמנה, כי לנבולסי הייתה גם חברת אבטחה שנותנת הכול: ניקיון, וכוח אדם, ואבטחה כולל נשק ברישיון. ואצלנו היריות הן חלק בלתי נפרד מכל חתונה. אנחנו כבר התרגלנו. אין ילד אצלנו שלא מבין ביריות, אפילו שאף אחד לא הולך לצבא. יש מספיק נשק, חוקי ולא חוקי, והכי כיף לדפוק כמה צרורות כשמרגישים שמח. זה טבעי, ולשם שינוי זה לא קשור למלחמה או טרור. והשולחן של אבא שלי, כולל אנחנו הילדים, הוצב בסמוך לשולחן של משפחת אבו-עביד.

אצלנו בשולחן שתו מיץ. היו גם משקאות מוגזים, קולה וספרייט, אבל אימא שלי לא הרשתה. לא רצתה שנתרגל. אבו-עביד, שהיו פחות משכילים, שתו קולה בלי חשבון, עד שנגמר להם. ראניה, הבת האמצעית של אבו-עביד, שהייתה חייכנית ופיקחית וחצופה, בסך הכול בת שמונה אז וכבר יפה, הצביעה על הקולה שלנו. אימא שלי אמרה: "הבקבוק סגור. לא נגענו בזה. אנחנו נגד קולה, שזה מאוד לא בריא". ראניה, שלא הבינה את הרמז, פנתה אל אחותי וביקשה: "אז תנו לנו את הבקבוק". אחותי אחזה בקולה, הביטה באימי שתקעה בה מבט רצחני, ומיד הניחה לבקבוק.

"מה קרה?" שאל אבו-עביד, ואבא שלי ענה: "לא קרה, ושלא יקרה". אבו-עביד החוויר, והביט באבי במשטמה. אבי נעמד, בשביל להכפיל את גודלו, שגם ככה היה נמוך ורזה, ואז נעמד גם אבו-עביד. הייתי בן שתים עשרה, בדיוק בגיל התפר, בו אני יכול לקום ולהצטרף לקלחת, או להישאר במקומי. שתי האופציות היו בסדר. אז בחרתי לעמוד. במקביל נעמדו גם האחים של ראניה והתקרבו אלינו מעט. הבטנו כולנו זה בזה, לראות מה הלאה, אבל פתאום נשמעו יריות השמחה, ואבא שלי חטף רסיס ממשהו, לא קליע באופן ישיר, אלא סתם חתיכת מתכת שנתקעה לו בצד ימין של הגב התחתון.

בבית החולים בנהריה אמרו לנו הרופאים: "אחרי הניתוח הוא יוכל לעשות כמעט הכול, אבל הוא יהיה מרותק לכיסא גלגלים. כנראה שלכל החיים". למזלנו, אימא לא הייתה פראיירית, וקיבלנו, עד היום אנחנו מקבלים, את כל הסיוע שמגיע מהביטוח הלאומי. לא היינו עניים קודם לכן, אבל הסיוע והפיצויים באמת עזרו. הכמעט-ריב עם אבו-עביד, שגלש לתאונת-שמחה, לא היה סוף העולם. אלא שמאז החתונה של נבולסי, זורם דם רע בין אבו-עביד ואבא שלי. לא שאי-אפשר שנתחתן בינינו, אבל זה קרוב לבלתי-אפשרי.

אחרי שאבי חזר מבית החולים הפסקנו לקנות אצל אבו-עביד. היה ברור במשפחה שאין מה להתקרב לשם, וכך זה נשמר במשך שנים. למעט פעם אחת, עם אחותי, שהייתה נשואה ובהריון מתקדם, היא הכריחה את בעלה שיביא לה מנגו, פתאום התחשק לה, ולא אכפת לה מאיפה. ובעלה, עאדל הנכבד וההיסטרי, סגן מנהל סניף הדואר אצלנו, הפך את כל הכפר עד שמצא מנגו בחנות של אבו-עביד. אני חושב שכולם ידעו מאיפה המנגו, אבל התעלמו.

המשכתי במורד הרחוב ובעודי נע לאיטי קרא אליי מישהו. הוא לא קרא בשמי, רק סתם אמר "תעאל הון", בוא תתקרב לכאן. הכרתי אותו, שמו חמיד והוא למד איתי בכיתה עד גיל ארבע-עשרה, אז התחיל לעבוד אצל קבלן מעכו, יהודי דווקא. שאלתי מרחוק "למה, קרה משהו?" והוא חייך: "תעאל, תעאל הון".

הוא ישב לבדו באמצע בית הקפה הגדול, שהיה עכשיו ריק, וסימן לי להתקרב. ניגשתי אליו ואז הוא קם, תפס בעדינות בזרועי, ולקח אותי למחסן בית הקפה שמאחורי המטבח. לא היו חלונות במחסן, ועד שחמיד הדליק את האור לא ראיתי דבר. הוא פתח איזה ארון ושלף ממנו תיק ספורט קטן בצבע כחול. הוא אמר: "תראה מה זה", פתח את התיק ונתן לי להציץ. היה שם אקדח.

"כל הכבוד" אני אומר לו, ופונה לצאת את המחסן. זה לא בשבילי, אני חושב, ולא משנה בשביל מה האקדח – שוד, או טרור, או נקמת דם, או סתם בשביל לשמוח באיזו חתונה. הוא אוחז בזרועי, בעדינות, ולוחש: "זה אח של ראניה נתן לי לשמור. הוא לקח את  זה ממנה".

"למה?", אני שואל, מבולבל. "מאיפה יש לה אקדח?"

"היא עושה את ההחלטות שלה", ענה, "היא כבר גדולה. יותר מדי גדולה, ואין לה מישהו".

בלעתי את הרוק, הרי יש כאן יותר מרמז, ואמרתי בשקט: "אני דווקא חשבתי להתחתן איתה, אתה יודע".

"אני יודע. אבל הסכסוך בין המשפחות שלכם…"

"מה סכסוך?", אני שואל, "עד היום לא ברור לי מה קרה".

"אבא שלך נכה, לא? ממה, מהשמיים? לא, זה בגלל אבו-עביד".

"אני לא בטוח".

"בטוח. כולם בכפר אומרים את זה. אין צ'אנס שתתחתנו".

טוב, את זה שהסיכוי שנתחתן קלוש ידעתי כבר מזמן. אלא שתמיד סברתי שזה בגללי, בגלל שאני מתברבר ולא מסיים את הלימודים. כנראה שטעיתי. "אז למה ומאיפה יש לה אקדח?"

"זה נתנו לה. ראו שהיא כבר מבוגרת מדי להתחתן, וחוצפנית, ולא נשאר לה שם טוב. זה יחזיר למשפחה את הכבוד".

"מה ואיך יחזיר?"

"טוב, אתה שמעת על הבן-דוד שלה, קאסם של הצמיגים?"

"כן".

"אז אחיו חזר עכשיו מסוריה. הוא הביא לה הזמנה, והיא נוסעת בקרוב. היא שומרת עכשיו חזק, ומתלבשת נכון, ולא יוצאת מהבית. כמו שצריך. אינשאללה שתצליח".

"אינשאללה", עניתי אוטומטית, "תודה שסיפרת לי", ויצאתי. אור השמש השוקעת סימא את עיני וכלל לא היה לי אכפת. מה כבר יש לראות? לראות את ראניה עם בטן הריונית פוסעת לצידי ודוחפת את עגלת התאומים שלנו בדרך למכולת? ואולי לראות אותה במכנסיים ושיער גלוי, כמו אצל משפחת ג'רייסי, הנוצרים? או לראות את ראניה, לא צעירה אבל עדיין יפה עד מאוד, מורה בתיכון, מנצחת על מסיבת הסיום של בית הספר? נוהגת ברכב משלה, כמו היהודיות? או אולי זוכה בפרס כלשהו, על מחקר רפואי בו לקחה חלק?

מזל שאני יכול, בהחלטה פשוטה של רגע, לפוגג את החלום ולהימלט ממנו ללא פגע. מזל שאני יהודי.

  6 תגובות על “חלמתי שאני ערבי”

  1. שמי שושנה שהם זכיתי בפרס ראשון בתחרות סיפורים על חנוכה ברדיו לפני כ- 20 שנה אני מבקשת עזרה דחוף לשאלה : באיזה תכנית שודר הסיפור-או באיזו רשת -כרמית גיא הקריאה אותו ברדיו יותר מפעם אחת וגם אני הקראתי פעם
    תודה על העזרה

  2. א. אחלה סיפור.
    ב. המילה חלום מוזכרת יותר מדי בשורות הראשונות – בקוסם מארץ עוץ , לא מרגיש שזה חלום עד הסוף….
    ג. אבל אחלה סיפור.
    ד. חג שמח ושלא נפסיק לנפנף בלולב.

  3. קראתי סיפורים קצרים יותר טובים, לא מענין , לא מפתיע , לא אזכור את הסיפור דקה אחרי שקראתי .

  4. סיפור יפה. ואסור לשכוח יוסי, שתכל'ס עמוק בפנים כולנו ערבים (לא זה לזה, שזה לצחוק על הנושא, אלא ערבים באמת).

  5. מזל שהתעוררת,
    אני כבר נלחצתי שתנסה לעשות איזו שטות, שם בכפר
    אחרי קבלת הבשורה הקשה.

  6. חילווה אווי אווי

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: