מאי 202012
 

(דיסלדורף 1998, חיפה 2005)

לילי, אשתו של גוסטב, מהתקופה שניהלתי את הסניף שלנו בגרמניה, הקשיבה לשיחה שלי עם בעלה בעיניים בורקות. היא התרגשה, סימן ברור שלא כל-כך הבינה על מה שוחחנו. היא אמרה לשנינו: "כמה שהעולם קטן", וגוסטב שלח לעברה מבט עצוב של זלזול, פטרוני אך לא מרושע, כמו שלפעמים מתייחסים לילדים. הוא אהב את אשתו, אבל הכיר במגבלות שלה. לילי לא הרפתה, ואמרה לי מקרוב: "ומזה שאתה אוהב כדורגל, וגם גוסטב ואני, אנחנו רוצים שתבוא איתנו בסוף השבוע, לראות משחק".

"אני לא עד-כדי-כך מכור", אני אומר, מנסה להתחמק מהשטות שנפלה עלי.

"זה בסדר", מרגיעה לילי, "גם אני לא ממש, אבל זה משחק חשוב של קבוצת חובבים, אח שלי הצעיר משחק שם, והוא יכניס אותנו בלי לשלם". הסכמתי, ואחר-כך שמעתי אותה מדברת בקול רם במטבחון, ומודיעה שכול המשרד ישמע: "בשבת הבוס שלי וגוסטב ואני הולכים לכדורגל. לראות את רודי שלי".

בדרך-כלל הייתי חוזר ארצה בסופי-שבוע, אבל הפעם היו לי דברים לעשות, שבגללם נשארתי בדיסלדורף. גוסטב אסף אותי מהמלון ברכב הספורט שלו, לילי כבר ישבה מאחור, ונסענו לאצטדיון.

המגרש היה קטן ולא משוכלל, וכשהגענו לא הפסיק גוסטב להתנצל בשמו. אמרתי לו: "גוסטב, זה בסדר גמור. איך שהאצטדיון נראה, זה הרבה יותר ממה שיש לנו בישראל". ישבתי ליד לילי, שנצמדה אלי בערגה, בזמן שגוסטב הלך לקנות בירה ונקניקיות, ועיניה נוצצות. "רודי, זה שאתה רואה שם מתחמם, מספר שמונה, הוא האח הכי קרוב אלי. אני כמו אימא שלו". הבטתי בה, נראית בקושי בת עשרים, וכבר מדברת כמו אימא זקנה ומשופשפת. המשחק התחיל.

עד הדקה השבעים-ומשהו הוא שיחק די בסדר. היו לו כמה מהלכים יפים, כולל שתי בעיטות לשער, אחת מהן למסגרת, אבל השוער לקח בקושי, והוא גם עצר התקפה מתפרצת מסוכנת של היריב. הוא ידע שהוא עושה את המוטל עליו היטב, במיוחד שלא החליפו אותו במחצית, ולא בדקה השישים-וחמש, כשמאמנים נוהגים להחליף שחקן או שניים.

לקראת הדקה השמונים, לערך, הוא הבין שהוא ישחק את כל תשעים הדקות. וזה גם מה שגוסטב ולילי אמרו. זו תהיה הפעם השנייה העונה בה יזכה לשחק משחק שלם. ההרגשה הזאת נעמה לכולנו מאוד. רודי של לילי שמע את הקהל מעודד אותו, וחש משוחרר הרבה יותר. הוא האמין שהכדור הבא שיקבל ילך ישר אל הרשת.

זה לא קרה.

הוא קיבל כדור ארוך ומדוּד מצד שמאל, כדור שבא באלכסון ושולח אותו לרוץ, ומשאיר לו מספיק זמן כדי לבחון את הסיכויים. הוא רץ כאיילה, דילג מעל המגן שניסה להרחיק את הכדור בגלישה אך לא פגע בו, בעט בעיטה אחת קלה בכדור, להרים ולהקפיץ אותו קדימה עוד, לפני שיבעט את טיל החיים שלו.

הוא רץ והביט סביב, השער היה מולו, מעט בקו אלכסוני, כעשרים ושלושה מטר ממנו. בינו לבין הרשת עמד רק השוער, והוא, למרות המרחק, ראה לו את לובן העיניים. הוא דילג דילוג אחרון, מכוון את רגלו, וכמעט בעט.

אבל השריקה החזקה עצרה אותו. הוא איבד את הריכוז, הביט לרגע בשופט ובכדור, והמשיך לרוץ, ושוב הביט בשופט. שריקה שנייה נשמעה, ורודי מבין שלא השופט הוא זה ששורק. עכשיו כבר הכדור ברח ממנו, והוא האט את ריצתו, והשוער לקח את הכדור בקלות, חיוור כמו סיד, אבל מרוצה.

השריקה, כך התברר, באה מכיוון הקהל. אבל זה כבר היה מאוחר מדי, ורודי קילל בחצי קול. קריאות בוז עלו מן היציע, ולילי לא ידעה איפה לקבור את עצמה. רודי ניגש אל השופט ושאל אותו:

"אתה ראית ששרקו ועצרו לי גול?"

"אני שרקתי? אני לא שרקתי. למה לא המשכת?"

"כי שרקו", אמר הקשר, האח של לילי, "חשבתי שזה אתה."

"לא, זה לא אני. תחזור לשחק."

הוא הביט בשופט בעיני עגל. "מה, אתה לא עוצר את המשחק?"

"תלך, תלך למקום, לפני שאני מוציא לך כרטיס."

רודי נפגע עד עמקי נשמתו. הוא הביט ביציע, בתחילה לכיוון של לילי וגוסטב, ואחר-כך לעבר שורה עשרים, איפה שהבת של השכנים אמורה לשבת עם חברה שלה, שהיא יפה לא פחות ממנה, ואחר כך הפנה מבטו אל הספסל. המאמן ישב בקצה, ראשו מורכן אך עיניו אל רודי, ופיו מסנן משהו לא ברור.

"הם לא נורמלים" צעק אל המאמן, "הם רוצים להמשיך כאילו לא קרה כלום".

"תחזור, תחזור לשחק, לפני שאני מוציא אותך, טמבל".

רודי החוויר. הוא ניגש אל השופט, התייצב מאחוריו, ומשך את מכנסיו, יחד עם התחתונים, כל הדרך למטה. השופט לא הבין מה קורה, וניסה להסתובב, אך רודי נצמד אליו ולא ויתר. המאמן, שמיד קלט, סימן בידו לנהג האמבולנס, וזה הגיע בריצה. הוא אמר לו משהו באוזן, והנהג שלף את מכשיר הטלפון הסלולרי מכיסו וחייג למישהו.

"בוא, בוא לכאן" פקד המאמן על רודי, שציית, אחרי שראה שכל השחקנים עומדים על הדשא ומחכים. הם עמדו כמו בדקת דומיה, מביטים בשופט המכווץ את גופו, מנסה להתקטן, והולך כפוף, כמעט זוחל על מבושיו, אל חדר ההלבשה. והם ראו את רודי הפוסע לאיטו לכיוון המאמן, תוך שהוא מפריד בין מכנסיו ותחתוניו של השופט ומנפנף בהם. הקהל היה שקט.

אחרי דקה הגיע עוד אמבולנס, אבל מסוג אחר, מבית החולים הפסיכיאטרי, ורודי נכנס אליו מרצונו. שני אחים השכיבו אותו על אלונקה, קשרו את ידיו ורגליו, כיסו לו את העיניים, ותקעו לו זריקה ענקית. לילי הייתה קפואה, והעור שלה הפך שקוף.

אחזתי בזרועה, והיא לא הגיבה. גוסטב ישב כל הזמן לידנו, עוצם את עיניו ומכסה אותן בידו, כאילו מסרב להיות עד למה שקורה. הבטתי סביב, וראיתי שהיציעים מתרוקנים. לא ידעתי מה יעלה בגורלו של המשחק, והיה לי ברור שגם לצופים לא ידוע, מה שלא הפריע להם להתפנות בצייתנות. שאלתי את גוסטב:

"אתה לא חושב שהם הגזימו?"

"לא" השיב, "יש לו בעיות גם ככה. תשאל את לילי שלי", הפטיר, עיניו תקועות בקרקע. הוא לא רצה להסתכל לעברה. הבטתי בה, עיניה מזוגגות, מביטות אל נקודה לא ברורה על המגרש, וידיה ממוללות את הצעיף שהביאה איתה מהבית, בשביל לתת לרודי שלה אחרי הניצחון. משכתי את הצעיף וניגבתי לה את הדמעות. אחר כך ניגבתי את העפעפיים, ואת המצח, ואת הרקות, עד שראיתי שהצבע חוזר ללחייה. פניתי שוב לגוסטב: "יש לך איזו בדיחה, משהו, בשביל לשפר את הדיכאון?"

גוסטב הניח יד כבדה על כתפי, הביט בי בעיני התכלת השקופות שלו, ונדמה היה לי שאני מבחין בדמעה מבצבצת. הוא אמר: "עזוב".

"בכל זאת?" התעקשתי, "משהו שישפר את האווירה?"

לילי החלה לפסוע לעבר המכונית, וגוסטב ואני הלכנו לצידה קרוב, אני מימין וגוסטב פוסע ומחבק אותה משמאל. ככה צעדנו שותקים, מלווים במבטנו את אורות האמבולנס שנעלמים במרחק. ואז, קצת לפני שהגענו אל המכונית של גוסטב, זורק לי גוסטב, מעבר לכתף של לילי: "שלושה יפנים נוסעים ברכבת מטוקיו לאוסקה. פתאום…"

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: