נוב 282015
 

(חיפה, נובמבר 2015)

D-penalty

הלכתי שלשום לסופר שעל יד הבית. היו לי כמה דברים לקנות, מצרכים ברמה הבסיסית, כמו חלב, ביצים, לחם, יין וכאלה. בחרתי קופה שרק לקוחה אחת עמדה בה והקופאית כבר הספיקה להעביר דרכה את רוב המוצרים. היא החליקה אותם אחד-אחד במורד הדוכן, מבלי שתסתכל.

הנחתי את הדברים שלי על המסוע. אתם מכירים אותי, אני אחד שחושש. אז בזהירות הראויה הנחתי את הביצים, ואת בקבוק היין השכבתי לאורך, שלא יתגלגל ויתנפץ בזמן שהקופאית מאיצה את המסוע, מה שמעצים את החשש הידוע, ואחריהם שמתי את שאר הדברים.

לא סימנתי את הגבול בין הדברים שלי לאלה של הקונה שלפניי. לי זה היה די ברור, אומנם קו דמיוני אבל בהחלט קיים, הנה, כאן זו שלפניי מסיימת וכאן מתחילים הדברים שלי, כאשר הביצים, בשל אותו חשש, ראשונות. הקופאית הניפה ברישול את קרטון תריסר הביצים, טלטלה אותו ושאלה "אלה שלך, גברת, או שלך, אדוני?".

אני חושב שהייתה עצבנית, אולי משהו שאמרו לה מאחורי הקלעים של המעדנייה, בזמן שהלכה לעשן, או סתם ככה. בכול אופן, העצבים שלה לא נרגעו והיא נופפה את הביצים באוויר, מחכה לתשובה. ממני או מהקונה שלפניי.

"שלי", אני אומר בנימוס, "הביצים שלי. תיזהרי כשאת ממשמשת אותן ככה באוויר. תנערי בעדינות".

השתרר שקט, שלאחריו הביטה בי הקופאית במבט מצמית ופקדה: "תגיד את זה עוד פעם".

"הביצים שלי. את סתם מטלטלת אותן. זה לא עוזר".

שלא תבינו לא נכון. החשש שלי הוא לא סתם. אני לא כמו אלה שלא אכפת להם אם הביצים נשברות כל עוד לא רכשו אותן בפועל. אכפת לי מאוד. ואני גם חושש לבקבוק היין, פן יתרסק על המסוע, בגלל התזזיתיות של הקופאית התורנית, אפילו שעדיין לא קניתי בפועל. זה לא פוטר, לא את המצפון שלי ולא את האחריות. אני אחד שחושש לא רק בשביל עצמי אלא גם למען הזולת, בין אם בשר ודם או סתם סופרמרקט שכונתי. כזה אני.

הקופאית הסבה את מבטה ממני ופנתה לקונה שלפניי "המה שהוא אמר זה שלו. אני סוגרת לך חשבון", תוך שהיא לוחצת על מקש הסיכום בקופה הרושמת. הלקוחה הושיטה לה שטר של מאתיים והקופאית מלכה, ככה היה רשום בתגית שעל החלוק שלה, נתנה לה עודף וסגרה את מגירת הקופה. בזמן שהקונה הייתה עסוקה בהכנסת המצרכים לשקיות הפלסטיק, שלפה הקופאית מלכה טלפון נייד מהמדף שמתחת לקופה ותקתקה שם משהו.

השתעלתי קלות בנימוס, לרמוז לקופאית מלכה שלא מקובל ככה פלאפונים בעבודה, אבל היא הפנתה את המכשיר הנייד לכיווני, הפעילה את המצלמה והורתה לי: "תגיד את זה עוד פעם".

לא הבנתי. תקעתי בה מבט תמה ושתקתי. היא המשיכה לצלם, דוחקת בי: "תגיד".

שאלתי אותה "מה זה הדבר הזה?". הקפדתי לדבר בקור רוח ומבלי להתלהם, והיא ענתה, מיד אחרי שהחזירה את הנייד למדף התחתון "אני מעלה את זה". ניסיתי להבין במה מדובר, את מה היא מעלה ולמה זה אמור לעלות, אבל היא התחילה להעביר את הדברים שלי בסורק הקופה, כאילו כלום.

"מה את מעלה? מחיר? של איזה מוצר?", שאלתי, מבולבל. "לפייס", השיבה, "אתה עולה אצלי על הקיר בפייס".

"למה, מה קרה?"

"אתה עשית לי הטרדה".

"הטרדה? מאיפה הבאת את זה?", וכאן עלה לי הקול, לא הרבה אבל מספיק, "מה קרה לך?"

"אתה עשית הטרדה. מה שאמרת, זה כמו אפילו אפשר לומר תקיפה. תקיפה מינית".

הבטתי בה, בקופאית מלכה, והבטתי גם מאחוריה, ומהצדדים, אולי יש כאן מצלמה נסתרת או סתם קטע מאוס אחר, על חשבוני, לקוח נאמן שגם חושש, והיא המשיכה להעביר בקופה. "אני לא מתכוונת לחזור על מה שאמרת, שתדע לך. אבל זה הכול בפנים", אמרה והצביעה על הנייד שלה, שם למטה מתחת לקופה.

לא ראיתי בדיוק מה, אז התכופפתי, לא הרבה, כיפוף שמספיק בשביל לראות את המדף הנסתר שמתחת לקופה. ראיתי, הזדקפתי ושבתי למצב הטבעי, עמידה של לקוח ממוצע. אלא שהסתבר שכאשר התכופפתי לראות את הטלפון של מלכה הייתי קרוב אליה. קרוב מדיי. אולי ארבע אצבעות מהחזה שלה. היא הביטה בי בתוכחה, שלפה שוב את הטלפון, תיקתקה וצילמה, והודיעה: "גם זה עולה".

עכשיו הדברים היו ברורים לגמרי. קפאתי, נדמה לי שגם החוורתי, לפחות זה מה שהשתקף בזגוגית ארונית הסיגריות שמעל לקופה. היא הולכת לעשות לי שיימינג.

"את הולכת לעשות לי שיימינג. את לא נורמלית".

"זה לא יעזור לך".

"מה", ניסיתי לתקוף, "זה שאמרתי שאת ממשמשת את הביצים שלי, זו תקיפה?"

"לא", ענתה במתק שפתיים, "זו הטרדה. והטרדה נחשבת תקיפה אם זה נמשך. כמו למשל אתה, שהתקרבת אליי קרוב בשביל לראות".

"מה יש לראות", צרחתי, מנסה לרמוז, עדיין מבלי להעליב, שאין מה לראות אצל המלכה הזאת, שנראית כמו קופסה, אפילו אם היא עומדת. "תירגע, אדוני. אתה עושה לי הטרדה עם יחסי מרות. אז עכשיו זה מאוחר מדיי בשבילך. זה ברשת. ולהבא תלמד, טמבל".

חבל שלא הקלטתי אותה אומרת "טמבל", הרהרתי, אבל הבלגתי. הבטתי במצרכים שלי, במיוחד התרכזתי בבקבוק היין, זה שאולי יוציא אותי הערב מהשטות הזאת, וגם בביצים, שלי, בתקווה שכולן שלמות. הסופרמרקט היה ריק למדיי והעובדים הבודדים לא עסקו בכלום. חלקם אפילו, ככה ראיתי בזווית העין בזמן שאני יוצא, דיברו בטלפונים שלהם. או שצילמו. נדמה היה לי שההוא מהלחמים וההיא מהגבינות צילמו, אבל לא הייתי בטוח.

בזמן שאני פוסע החוצה אני מרגיש את הרטט של הנייד בכיס, אך הידיים שלי תפוסות עם שקיות מצרכים, ואחר כך אני שומע עוד צלצול, ומיד לאחריו צלצול נוסף. מחפשים אותי. ואני חושב: "כבר מחפשים אותי". אני, עם החששות שלי, מתחיל לכרסם בי מורא השיימינג. תמונתי, אליה מצורפים קליפים של וידיאו, מככבת על קירות הפייסבוק ואלה משתכפלים במהירות הבזק ברחבי הרשת, יחד עם סימני קריאה וציטוטים, כמו "תמשמשי את הביצים שלי", "טלטלי את הביצים שלי", ועוד כאלה.

כשנכנסתי לבניין שלנו נרגעתי מעט. שתי שכנות שעברו בכניסה, ועוד שכן שהצטרף אליי למעלית, ברכו אותי לשלום. כאילו הכול בסדר. ואכן, זה נתן לי להרגיש שוב בן אדם. נורמלי. כזה שלא מפרשים אותו לא נכון. מרוב שנרגעתי סברתי שבסך הכול, אם נהיה כנים, עבר על הקופאית מלכה יום לא קל. והשכר שלה לא משהו. ובטח יש לה משפחה לפרנס ועניינים לא פשוטים אחרים. קורה שטועים. ככה חשבתי בזמן שנכנסתי הביתה.

את המזוזה לא נישקתי, בגלל הידיים שלי שתפוסות בשקיות. נשענתי על ידית הדלת והיא נפתחה, אך לא יכולתי להיכנס. מזוודה גדולה חסמה את המעבר ולפני שהספקתי להפנים יצאה בת הזוג שלי בפראות מחדר העבודה, באה קרוב וצעקה: "פסיכופת. כל העולם עכשיו יודע איזה חולה אתה. אין אחד שלא משתף. אפילו כאלה שלא דוברים עברית".

"תראי", אני מנסה לגשש, מניח בזהירות את השקיות על הרצפה, בזהירות רבה, בשל אותו חשש כמובן, "הייתה פה אי הבנה ואני…"

"שתוק", פקדה עליי בכעס. "הנה, שמתי את הדברים שלך במזוודה. קח אותה ועוף מכאן. סוטה".

זה כבר היה יותר מדיי. שנים של זוגיות צמודה, עליות וירידות וגם לצדדים, עומדות להסתיים בחטף בגלל שיימינג. חשבתי לרגע באמת ללכת, לא לעוף כמובן, אני לא ציפור, אך עניין התעופה פתאום הקפיץ אצלי רעיון. אמרתי לה: "זה בגלל שאמרתי לה לעוף לי מהחיים".

"למי? לקופאית מלכה?"

"כן. מבחינתי, הסיפור בינינו הגיע זמן שיסתיים. אמרתי לה שזה לא יכול להימשך".

"היה לך סיפור עם מלכה? סיפור רציני?" שאלה בת הזוג שלי, והפעם רעד קולה.

"היה".

"ו…?" לחשה ברוך. אני חושב שזיהיתי אצלה דמעה שם בקצה.

"זהו. נגמר סופית. החלטתי לחזור הביתה. ככה שאני לא מתפלא שהיא עושה לי שיימינג".

"מי? הזונה עושה לך שיימינג? אני אראה לה", התעשתה בת זוגי, "חכה, זה ייקח דקה. אני מחסלת את הכלבה". היא ניגשה אל המחשב הנייד שלה, תקתקה כמה דברים ולחצה באופן תיאטרלי על מקש ה-ENTER. לא חלפה דקה והטלפון השני שקיבלנו, הראשון היה מהאימא שלה, שנרגעה, היה מאחד נחום. בעלה של הקופאית מלכה. בת זוגי ענתה אבל הוא התעקש לדבר איתי. הוא אמר: "חכה-חכה. אני מעלה על הקיר את הפסיכית הזאת שהתחתנת איתה, ויש לי גם דברים על אימא שלה, ואחרי זה נדבר".

"אדון נחום", אני עונה, "אתה לא מכיר אותי אבל אני יודע הכול על גיסך. מה שהוא עשה במילואים האחרונים. הכול אני יודע".

"איך? מי שיתף?"

"אהוד בנגלס", שיקרתי. יכול להיות שיש שם כזה, אבל לא שאני שמעתי. סתם המצאתי.

"לא מכיר", אמר נחום, "אהוד בנגלס אתה אומר. טוב מאוד. אני הולך להעלות את המניאק הזה על טיל. שתי דקות, אחי, וכול העולם יודע עליו הכול".

  6 תגובות על “שיימינג”

  1. הבנגלס הבן זונה הזה, רק בגללו אני אין לי פייסבוק (פרצופספר).

  2. מצחיק מאוד,כתוב נהדר ומתאים למציאות כיום.

  3. מצחיק מאוד אך גם מעציב כי יש הלוקחים את החוק לידיים. תודה על 5 דקות של צחוק

  4. טוב מאוד! צחקתי נורא.
    הזכיר לי את הסגנון של סייד קשוע.

  5. חזק

  6. חחח… נחמד

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: