מאי 202012
 

(לימסול, ינואר 2007)

איש אחד נכנס אלי פעם לחדר, בעבודה, ובדיוק הייתי באמצע משהו. הוא אמר לי: "אתה לא חושב שהגזמת?"

אני לא הכרתי את האיש ההוא. למעשה, מרבית העובדים לא היו מוכרים לי, משום שהייתי שם חדש. התייחסו אלי בכבוד, אני חייב להודות, אבל הכרתי רק אנשים מעטים בשמם. הייתי עסוק בללמוד את סביבת העבודה, ומשכתי עוד ועוד את הזמן שהקצבתי לעצמי עד שאדע את שמות כל העובדים.

לא הייתי בטוח אם הוא מהעבודה, או שהוא סתם אורח, משהו כמו ספק, או לקוח, או פקיד מטעם הרשויות. מעולם לא ראיתי אותו.

חשבתי לרגע שאולי הוא פוזל, ומתכוון למישהו אחר, אבל הייתי בחדר לבדי. שתקתי.

הוא חזר על מה שאמר, והפעם הדגיש את סימן השאלה: "אתה לא חושב שהגזמת?"

האמת, היה משהו בדברים שלו. יש ימים בהם אני מוטרד בבדיקות אם הגזמתי או לא. בימים כאלה, הדבר הזה בוער בי בלי סוף. אבל היום לא היה יום כזה. הבטתי בו בשתיקה. האישה המבוגרת, זאת שמנקה את המשרדים, עברה ברעש במסדרון, שורקת מנגינה של פרסומת מהרדיו. זה היה סימן שכמעט שש, סוף היום. האיש הביט בי, ממתין לתשובה, ואני החזרתי לו מבט, בשוויון נפש. החלטתי שלא לענות.

כנראה שגם הוא הבין שסוף היום מתקרב, ואם נמשיך להביט ככה, זה עלול שלא להסתיים. הוא פנה אלי שוב: "אני לא מבקש הסבר. גם לא התנצלות. דבר אחד אני דורש, ורק דבר אחד: תענה לי כן או לא".

זה כבר היה הרבה יותר קל. מכל האפשרויות שבעולם, צמצם האיש הזה את הרוב, והשאיר לי רק שתים: כן או לא. חשבתי על לא, סתם העדפה לא משוקללת, אבל עדיין שתקתי. ובזמן ששתקתי, ניתחתי את המשמעויות של הבחירה. המנקה התרחקה במורד המסדרון, היא לעולם לא טרחה לנקות חדרים שהדלת שלהם סגורה, והשקט חזר, מה שעמד לצידו של האיש שאני לא מכיר.

החדר שלי היה גדול. הוא היה בקצה הצפוני של הבניין, ומי שרצה לצאת לחצר האחורית, בעיקר בשביל לעשן אבל לא רק, היה יכול לעבור דרך החדר שלי. זו לא הייתה היציאה היחידה אל הגן, אבל הייתה זו בחירה טבעית של כמה עובדים במקום החדש שלי. ככה גם הכרתי אותם. עכשיו כבר הסתיים היום, ולא נשארו אנשים שירצו לעבור לחצר. גם האחרונים שנותרו, היו בדרך החוצה. נשארנו, אם כך, רק האיש ואני. חשבתי פתאום: אולי הוא המנכ"ל המיועד? זה שאפילו בעיתון דיברו עליו, בלי להזכיר שמות? אבל מהר פסלתי את הרעיון. הוא לא נראה כמו מנכ"ל, למרות שאם אני משחזר איך נראים מנכ"לים, קשה לקבוע מהו מראהו של מנכ"ל ממוצע. הם שונים זה מזה, המנכ"לים. אבל האיש הזה היה שונה בצורה אחרת.

הוא זז מעט, ועשה פרצוף של "עוד מעט תשמע ממני". יצא לי להכיר את הפרצופים האלה, עוד מהצבא ואולי אפילו קודם, ואני חייב להודות: יש בהם משהו, בפרצופים. זה כמעט הצליח לו, אבל רק כמעט, כי גם ראו עליו, במקביל, שהוא בטוח שאני עומד לציית, סומך על הסמכות הטבעית שנוצרת אצל אנשים כמוהו. למרות ששמר על פנים קפואות, חשבתי שהוא מנסה לשדר מין גאוות ניצחון מוקדמת, והחלטתי: אני ממשיך לשתוק. יהיה מה שיהיה. אני אפילו לא שואל אותו מיהו.

חוץ מזה, שלשאול אצלנו מישהו מיהו, זה לא נשמע טוב. הגרסה המקובלת היא "למה, מי אתה?", שזה לא נשמע טוב בשום מקרה. ויש גם הגרסה הכוחנית יותר של ”למה, מי אתה בכלל?“. אנשים נוטים להיפגע מתגובות כאלו. ידעתי שאני עלול לעשות טעות, כל-כך התחשק לי לשאול אותו מיהו, בגרסה הנפוצה, אבל עצרתי בעצמי.

הוא לא נשבר. החדר כבר החשיך, ואף אחד משנינו לא טרח להדליק אור. המשרדים היו שוממים לחלוטין, וגם אולמות הייצור התרוקנו וננעלו. עמדנו ככה בשקט, בחושך. אני הייתי סמוך לקיר, כך שנשענתי, והיה לי יותר קל, אבל הזמן עבר על שנינו באותו קצב.

פתאום צלצל הטלפון, שנים או שלושה חדרים ממני, והאיש ניצל את ההזדמנות. הוא אמר בשקט, מיד אחרי שהצלצול התייאש: "יכול להיות שאתה מבין את המשמעות של מה שקורה. יכול להיות. אני לא אחד כזה שייכנס למישהו לוורידים. אני לא נכנס לפרטיות של אנשים. לא אני. אבל אני עדיין ממתין לתשובה: הגזמת, לדעתך כמובן, או לא?"

הגיע רגע האמת. השעה הייתה מאוחרת מדי, וארוחה כבר לא תחכה לי בבית. גם לא חיוך. אם התעכבתי, וזה קורה, הרי יכולתי לטלפן הביתה, אבל עובדה: לא טלפנתי. מצד שני, המשכתי לחשוב בזמן שהאיש המתין, אם מישהו מודאג עכשיו בגללי, למה הם לא מטלפנים? התחלתי למנות במוחי את כל אלה שקרובים אלי, ושלא טורחים לברר מה קורה איתי.

כל היום, ככה אני חושב בשקט, שוכח את האיש שנמצא מולי, הם לא מפסיקים להטריד אותי. ועכשיו, כשהיום נגמר וקרה שאני מתעכב, כלום. הם מתעלמים. טינה לא נעימה עלתה בי, עד שכבר לא ידעתי מי יותר טוב: הקרובים אלי, או האיש ממול. למה הם לא מטלפנים? אולי קרה לי משהו? והאמת, באמת קרה לי משהו. הנה, תשאלו את האיש הזה, שאני בכלל לא מכיר.

לא זזתי, והוא לא ויתר: "אני גורביץ' ממתין לתשובה". כאן כבר התבלבלתי. לא הבנתי את המשפט האחרון שלו: הוא התכוון לומר "אני גורביץ'", כלומר – ככה הוא מכריז שקוראים לו, או שהוא חושב שגורביץ' הוא שמי, וזו בעצם פנייה אלי. ידעתי שאני לא גורביץ', זה ברור, אבל גם לא הייתי בטוח אם הוא גורביץ'. הרי לא הכרתי אותו, וכנראה שגם הוא לא הכיר אותי, וייתכן שחשב שקוראים לי גורביץ', אולי שלשנינו קוראים גורביץ‘, ובתור גורביץ' אני-ולא-הוא הגזמתי. הכול הסתבך, שנינו נפלנו למערבולת, ואין דרך לצאת.

בבוקר מצאו אותנו ישנים, בעמידה, בחדר שלי. המנכ"ל, שתמיד מגיע ראשון, נכנס לחדר וכמעט התעלף מהפתעה. הוא אמר: "גורביץ', אתה לא חושב שהגזמת?". שנינו הבטנו בו, בשתיקה.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: