מאי 082012
 
 קפריסין Tagged with:

(לימסול, אוגוסט 2005)

זה לא בגלל שהם יותר גרועים מאיתנו, וזה אני אומר על ההתחלה, אלא בגלל שבקפריסין מדובר באזור זמן אחר. לא רואים כזה בעולם, לא באפריקה, לא בדרום אמריקה, ובטח שלא באסיה. זה פשוט זמן אחר, אומנם בשפה שכל אחד מבין, עם אנשים שמתנהגים ונראים כמו השכן ממול, וזה עושה את העניין הרבה יותר קשה.

סאבאס, ככה קוראים לזה ששילמתי לו בשביל להתקין לי אנטנה. לא הכרתי אותו קודם, וגם לא פגשתי בו באופן אישי אלא פעם אחת, שהייתה הראשונה והאחרונה, אחרי שהכול הסתיים, בשלב זה.

קבעתי איתו בשש בערב, מיד אחרי שאני מסיים לעבוד, ושגם יהיה לי כסף מזומן, בשביל האנטנה. הוא היה מאוד נחמד, האנגלית שלו הייתה לא רעה בכלל, ורק מפעם-לפעם היה אומר ביוונית "NE", שפירושו "כן", אפילו שיש לזה צליל של "לא". כבר אז התחלתי להתגרד בחוסר נוחות, כי אם מדברים יוונית במשך כל השיחה, אז הוא כל הזמן אמר "כן", אבל אם באנגלית אנחנו, אז "NE" יכול להישמע כמו "לא" חלש, אולי לא במאה אחוזים, אבל בהחלט פתוח לפרשנות מאוחרת יותר של "לא". בכל זאת, חיכיתי לו בבית, בזמן. הוא לא בא.

לפני שנלך לישון אמרה לי בת-זוגי: "אולי תצלצל אליו, שיבוא מחר?". טלפנתי אליו לנייד והוא אמר: "סליחה. אני אבוא מחר", וסגר. צלצלתי שוב, לשאול: "מחר זה בסדר, אבל מתי בדיוק?". הוא ענה: "במשך היום". הסברתי לו שאני עובד, קשה מאוד אפילו, ושבת-זוגי לא תשב כל היום בבית ותחכה לו. קבענו על שמונה בבוקר, מכסימום שמונה וחצי, כי יש לי עבודה, כמו שאמרתי.

הלכנו לישון, אבל היה מתח באוויר. נרדמנו, לבסוף, אבל התעוררנו מוקדם, בלי שעון.

ברבע לתשע צלצלתי אליו, והוא כבר זכר אותי. הוא אמר: "זהו, שאני בדרך אליך, אבל יש לי כמה עבודות לגמור. אני מסיים, ומגיע מיד". שאלתי: "מתי?", והוא ענה בנימוס: "אני מקווה שמחר". "אבל כבר אמרת לי מחר", רטנתי, והוא השיב: "זהו בדיוק, קבענו מחר". זוגתי בלעה את הרוק, והכינה את עצמה להעביר עוד יום שלם במתח.

בערב התקלחתי, אבל השארתי את הדלת פתוחה, במקרה שסאבאס יגיע, כי בדיוק בת-זוגי יצאה לנשום אוויר של קפריסין לכמה דקות. הוא לא ממש הגיע, אבל לפחות צלצל. "אני מגיע תוך חצי שעה בערך. תזכור רק שכדאי, בגלל שחושך בשביל האנטנה, שאני אבוא דבר ראשון על הבוקר". הגבתי בתקיפות, אך באיפוק: "אז תבוא בבוקר, הפעם סופי לגמרי בלי בלופים, עד שמונה וחצי. יש לי מזומן שהכנתי לך, אבל ברבע לתשע אני לוקח אותו איתי לעבודה".

הוא לא בא. השארתי את הכסף לזוגתי, והלכתי לעבוד. היא טלפנה אלי בצהריים: "הוא הגיע. ואני בכלל לא כועסת עליו. הוא זקן, ועייף, ומאוד חביב". "ואנטנה תהיה?" שאלתי. "כן", היא עונה, "נתתי לו את הכסף, וגם הוספתי עשרים לירות מפני שצריך למתוח כבל מהגג. הכבל שיש היום לא טוב". בלעתי את הרוק, ושמרתי על עצמי שלא להתפרץ. העיקר שזה עובד, חשבתי, והיא שמעה את המחשבות הללו מרחוק, והוסיפה מעצמה: "העיקר שזה עובד. יהיו לנו כל התחנות מישראל".

כשחזרתי בערב באמת היו לנו כמה תחנות מישראל, לא הכול, אבל בכל זאת. וגם היו פסים כאלה על המסך, שהתגברו כל הזמן, במקרה שהטלוויזיה הייתה דלוקה יותר מחמש דקות. טלפנתי לסאבאס. הוא אמר: "אני אבוא לסדר את זה. זה הממיר שנתתי לכם. הוא מסוג ישן מאוד, וקשה להשיג אחרים כאלה בקפריסין". הקשיתי: "ואם היית משיג ממיר אחר, נניח חדש, הבעיה הייתה נפתרת?" סאבאס לא ענה מיד. הפתעתי אותו. הוא שאל: "מתי אתה בבית?". "כל הזמן", עניתי מבלי לחשוב. "אתה לא עובד?" "לא", אמרתי, "עד שאין לי אנטנה שעובדת כמו שצריך, אני לא עובד".

"אז אני אבוא מחר", הפטיר סאבאס.

חיכינו לו בבית כל יום המחרת. זה לא היה קל. הכסף כבר היה אצלו, והאנטנה החלשה, עם הממיר החולה שאין להשיג כמוהו, אצלנו. מבחינתו, לא ראינו שום סיבה ממשית בשביל שיגיע. בערב המחרת טלפנתי אליו: "היום נגמר, מר סאבאס, ואני רוצה אנטנה עובדת". "אני מתנצל", ענה בחצי בכי, "אני מגיע מחר".

הוא לא הגיע. ביום הרביעי או החמישי טלפנתי אליו: "אתה מגיע עכשיו, או שאני מתלונן עליך?". זוגתי, ששמעה אותי, לחשה: "הוא זקן. פשוט לא קל לו. תהיה נחמד אליו". הוא ענה: "אני מאוד מבקש סליחה, אבל יש לי מחר עבודה בבניין שלכם, אז בטוח שאני בא". "תבוא בבוקר, או שאני מאוד אכעס", אמרתי וניתקתי.

הוא לא הגיע. ואז לקחתי את זוגתי לשדה התעופה, חופשת הקיץ שלה אצלי נסתיימה, והלכתי לעבודה. בערב חזרתי לבית ריק, והבנתי שמעכשיו זה רק אני וסאבאס. צלצלתי. "או שאתה מגיע לסדר את זה תוך חצי שעה, או שאני קורא למשטרה". סאבאס היה על סף דמעות. "אני לא מוצא את החלק בכל קפריסין. סיבכת אותי עם האנטנה הזאת". "אז אם אתה לא מוצא, מה יש לך לבוא מחר?" שאלתי. "זהו, שעד מחר אני אמצא. בטח יש לי באוטו".

הוא הגיע לפני הצהריים, אבל לא ראיתי את זה כאיחור. לא עבדתי, כי זה היה יום שבת, וממילא הייתי טרוד בעבודות הבית. הוא באמת היה לא-צעיר, אבל קשה לקרוא לזה זקן. אני, למשל, מבוגר ממנו בשנתיים או יותר. הקול שלו היה רך וגבוה, והוא סידר את העניינים תוך מספר דקות. שאלתי אותו, תוך-כדי שעבד: "אז למה לא באת כל הזמן הזה?" הוא ענה, בזמן שהזיעה מטפטפת לו על הבגדים, "כי אמרת לי לא לבוא". לא הבנתי.

"מה זאת אומרת שאמרתי שלא תבוא? למה שאני אצלצל למישהו שחייב לי משהו, ואגיד לו לא לבוא?". סאבאס הצטחק, עכשיו הוא נשמע כמו סבא חביב. כמו השם שלו. הוא הצביע על הכבל והראה שצריך לעטוף ולבודד איזה חיבור, ומשך מכיסו גליל, יותר נכון כדור, של סרט הדבקה. הסרט לא היה חדש. הוא היה אוסף של שאריות סרט הדבקה משומשות וקצרות, שגלגל אותן יחד, בטח מעבודות אחרות שעשה, לשימוש חוזר.

הוא טיפל במיומנות בקצה הכבל, תקע אותו במכשיר, והפעיל את הטלוויזיה. זה עבד. לא נתתי לאושר לסחוף אותי, וביקשתי ממנו: "אז עכשיו תסביר לי, בבקשה, למה שמת לי ממיר ישן?". הוא הביט בי כמו שמסתכלים על ילד ששואל שאלות שאין עליהן תשובה. "זה לא הממיר. החיבורים לא היו טובים". הקשיתי: "אז כל הסיפור עם הבלוף של הממיר היה בשביל למשוך זמן?"

"לא", ענה סאבאס, "הממיר באמת לא בסדר. כואב לי להשאיר לך ממיר לא טוב. אבל לפחות זה עובד עכשיו. ממירים כאלה ישנים פשוט מחזיקים מעמד הרבה שנים וקשה למצוא אותם. הבאתי לך במיוחד אחד לא רע. אבל הבעיה זה החיבורים".

הצעתי לו קפה, אבל הוא סרב בעדינות. הוא אמר שיש לו עוד כמה עבודות דחופות, ושהיה שותה ברצון, אבל המחויבות שלו לעבודה היא בעדיפות עליונה. הוא עמד מולי והתגרד, למרות שמיהר, וכנראה שהמתין שאציע לו כמה לירות, בשביל הטרחה המיותרת. לא הצעתי.

הוא המשיך לעמוד מולי בחיוך, ממולל את שאריות סרט ההדבקה, יחד עם יתרת הכבל הישן, אולי מטר אורכו, שנשארה לו ביד. הוא הכניס את שאריות ההדבקה לכיס, אבל המשיך להחזיק את הכבל ביד, חוקר אותו בעניין. גם אני הבטתי בכבל. סאבאס ראה שאני מסתכל על הכבל, ונדמה לי שהתחיל להבין. שנינו חשבנו עכשיו על אותו הדבר: הכבל הישן הזה, זה ייקח לי כמה שניות בדיוק לסובב אותו מסביב לצוואר של סאבאס, להדק חזק, ולשלוח את הזקן החביב, שיותר צעיר ממני, הרחק למעלה אל השמיים, הרבה מעל לאנטנה, ומעבר ללווין, ומחוץ לאזור הזמן הזה שקוראים לו קפריסין.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: