ינו 182016
 

(חיפה, ינואר 2016)

לא כולם זקנים בבניין בו אני גר. אבל לא מעטים הדיירים אצלנו, בעיקר דיירות, המסתייעים במטפל צמוד, או מטפלת, במסגרת החיים שנשאר להם להעביר עד השלב הבא.

אני לא מכיר את כל הדיירים בבניין, אפילו לא את מחציתם, ובטח שלא את כל המטפלים. אבל אני רואה אותם לא מעט. במעלית, בחניון, בדרך אל הזבל ובחזרה, ואל המיחזור ובחזרה, ואל הסופר השכונתי ובחזרה. לפעמים הם דוחפים איזה דייר על כיסא הגלגלים שלו, ולעיתים מוליכים אותו, אותה, בצעדים מדודים, תוך שהם תומכים ומחזיקים, דואגים שלא יצנחו להם ככה במפתיע על המדרכה, ואז מי יודע.

את המטפלת אירמה אני דווקא מכיר, בגלל איזה קטע מפעם. הבוסית שלה, שכנה מבוגרת במיוחד, שעברה שואה וגבורה ותקומה ומשפחה וילדים ובעל שלקח לו הרבה זמן למות, ביקשה ממני להיכנס אצלה ולתקן לה משהו. לא שאני ידוע בתור איש אחזקה או שיפוצניק, אבל ככה זה, אנשים זקנים מסתכלים על כל מי שצעיר מהם, לא חשוב כמה צעיר, בתור אחד שיכול לתקן ולעזור. ואחר כך מפיצים את השמועה בין הדיירים, על הנחמד הזה שיש לו ידי זהב, ומשמועה כזאת כבר אין דרך חזרה. המשהו שהיא ביקשה הסתכם בהחלפת נורה שנשרפה, ואחרי שהחלפתי לא התאפקתי ושאלתי את המטפלת, באנגלית: "את לא חושבת שיכולת לעשות זאת בעצמך?"

היא חייכה במבוכה והשפילה עיניים. "זה בסדר", הרגעתי, "אני ממש לא כועס, אני רק שואל".

היא ענתה לי בלחש, למרות שלא היה צורך, אתם יודעים – הבוסית זקנה, ממש זקנה, והשמיעה שלה רחוקה מלהיות מושלמת. מכשיר שמיעה יש לה, אבל, בדומה למרבית הזקנות, היא לא מרכיבה אותו. לא יודע למה, הרי כיום יש מכשירים זעירים שקל להסתיר, בקושי ניתן לראות אותם, אולם אינני טורח לברר מדוע. זכותם של זקנים לרכוש מכשיר שמיעה שקוּלה לזכותם שלא להרכיב אותו. ובכלל, מה כבר יש לשמוע?

אז אירמה ענתה לי בלחש "היא לא מרשה לי לתקן דברים. היא חוששת שאשבור משהו".

"אני מבין אותה, למרות שהיא טועה" אמרתי, וראיתי איך הפנים של אירמה מתחילות להאיר.

הזקנה הודתה לי, מן הסתם לא הייתה מודעת לחילופי הדברים בין אירמה וביני, והציעה שתייה קרה ומשהו מתוק. סירבתי בנימוס, אך היא התעקשה וחזרה בתוקף על ההצעה. בזמן שהתעקשה ושוב סירבתי הספיקה אירמה ללכת למטבח ולחזור עם כוס מיץ כלשהו וצלוחית עם מתוקים. כמובן שנעתרתי, בעיקר בגלל שאני מחונך כמו שצריך. אלא שהמתוקים הפתיעו אותי, הרי ציפיתי למשהו עבש, כמו אצל כל הזקנים, והנה הפתעה. זה היה טעים עד מאוד. לקחתי עוד אחד.

"אני רואה שאתה מחבב את זה", אמרה אירמה בחיוך. "נהדר", אני מגיב בסתמיות מנומסת. "כן. אין אחד שלא מת על זה" היא ממשיכה "אפילו אצלנו, בפיליפינים, מעטים עושים את זה כמו שאני עושה".

"מאיפה בפיליפינים?" אני שואל. "דבאו" היא מיד עונה, "זה רחוק ממנילה. אתה מכיר?"

"לא", אני משיב, "אני לא יודע כלום על הפיליפינים. סתם שאלתי מאיפה".

מאז אותה עזרה שנתתי השתנו פני הדברים, לפחות בכול הקשור לזקנה ולאירמה. אם הייתי פוגש אותן במעלית או בחוץ היו שתיהן מברכות אותי בקול גדול ובמאור פנים. מעתה הרשתה אירמה לעצמה לפנות אליי ישירות, בעברית שרכשה כאן בחיפה, ולומר דברים כמו "מה שלומך" או "הכול טוב?", ואם עניתי, למשל "תודה, ואצלך?", הייתה משיבה "חבל על הזמן".

היא באמת הייתה נחמדה, אירמה, והעברית שלה הייתה בסדר גמור, בהשוואה למה שמצפים. אלא שבאופן מוזר השתלב בעברית שלה נופך של מבטא ערבי ישראלי, ולקח זמן עד שהבנתי מדוע. הזקנה שלה גילתה לי.

זה היה באסיפת דיירים שנתית שנערכה באחד מימי ראשון. רק אספר שבימי ראשון מתרוקן הבניין משגרת מטפליו והופך את עורו. כלומר, לא לגמרי מתרוקן, הם נמצאים שם בימי ראשון, כולם, אחרי שחזרו מהכנסייה בעיר התחתית או בסטלה מאריס, אולם הם יושבים בחוץ בטלים מעבודה, צוחקים ונהנים בלי לטפל באף אחד, מקישים בלי סוף על הטלפונים החכמים שיש לכל אחד מהם, מפצחים גרעינים כמו ישראלי ממוצע, אפילו שרים איזה שיר או שניים, ונותנים לזמן לעבור.

לפני שנכנסנו לאסיפה ההיא תפסה אותי הזקנה וביקשה: "אתה צריך לתמוך בנו". "במה מדובר?" "במטפלים שיש כאן בבניין. לא להרשות להם להכניס לכאן חברים".

"אני לא מבין" אמרתי, למרות שהיטב ידעתי במה מדובר. היא הסבירה: "הם לא נמצאים בארץ שלהם, אז הם מוצאים בני ובנות זוג מכאן. לא צריך לתת להם להביא חברים לבניין".

"למה, מה אכפת לך? אנחנו לא משטרת מוסר, שאמורה לשמור על המשפחות שהמטפלים השאירו בחוץ לארץ".

"אתה לא מבין", התעקשה, "אירמה, למשל, המטפלת שלי, יש לה חבר ערבי".

"נו?"

"לא, אין לי בעיה עם ערבים. עובדה, בעלי ז"ל היה לו נהג ערבי ולא קרה כלום. אבל לא אצלי בבית. שתעשה מה שהיא רוצה בחוץ, אבל שלא תביא את החבר שלה אלינו לבניין. זה ממש לא".

"זכותך, כמובן" אני אומר, "אבל בסך הכול אין לה חברים ואין לה חיים והמשפחה שלה רחוקה אלפי קילומטרים. לא מגיע לה קצת נחת?"

"מגיע. אבל לא אצלי בבית. אפילו שאנחנו חברות טובות והיא מספרת לי הכול. אני מוכנה שהחבר הערבי שלה יגיע רק עד קו בניין".

הצלחתי להתחמק מבלי שאתחייב בפניה ונכנסתי לאסיפה. מרבית דיירי הבניין כבר היו שם. הם דיברו על כל מיני דברים חשובים, שבנפשנו, שלא מעניינים אף אחד. גם הזכירו את עניין המטפלים, שלמעט אלה הכפופים לדת ההינדו רובם המכריע נוצרים, מאסיה ומדרום אמריקה, מה שהופך את הבניין שלנו למלכודת של הכנסייה או המיסיון או מה שלא יהיה. התלוננו שם שהבניין איבד את צביונו ועכשיו הוא גדוש בערב-רב של לאומים. אחת הדיירות, מורה שיצאה לגמלאות לפני יותר מעשרים שנים, אמרה בפירוש "גדוש" וכולם הנהנו בהסכמה. אני כמובן חשבתי על הצד השני, זה שקל מאוד לזהות מי מהלאום שלנו, הדיירים, ומי לא, ואז מה הבעיה. אבל הייתי במיעוט.

כשהסתיימה האסיפה לא חזרתי הביתה, בגלל שהייתי צריך ללכת לאיזה מקום. יצאתי את הבניין והיא ישבה שם בחוץ, אירמה, עם כמה חברות-מטפלות שלה. היא חייכה אליי מרחוק ואמרה משהו שלא שמעתי. קרבתי אל חבורת הנשים, כולן באותו גיל, לערך, חלקן בעלות גוון שחום מהצד הפיליפיני, לחלקן שחום מהצד הלטיני, והיתר שחומות בגלל מה שידוע על הודו. היא חזרה על הדברים: "אני יודעת על מה דיברו באסיפה". הפעם לא טרחה להנמיך את קולה, והמבטא הערבי שלה נשמע בבירור.

"כן, שלא מרשים לכם להביא לכאן חברים".

"בדיוק. אבל לא אכפת לי. אני רק רוצה לדעת אם הם מתכוונים לכל החברים, או רק למי שיש לו חבר ערבי".

"נראה לי שמתכוונים לכולם" השבתי, לא מרגיש בטוח במה שאני אומר.

התחלתי ללכת משם, והיא אמרה: "החבר שלי ערבי".

"זה בסדר. העיקר זה אם אתם נחמדים זה לזה".

"הוא נוצרי".

"חיפה. יש כאן הרבה ערבים, והרבה מהם נוצרים".

"אז למה זה מפריע לה? למה זה מפריע לדיירים?"

לא עניתי. ברור שאני יודע מה מפריע לה, לזקנה, ולא רק לה אלא לרבים אחרים. שאלתי: "ממי למדת את העברית שלך?"

"סמיר, החבר שלי, הוא לימד אותי. אבל כולם קוראים לו סמי".

"ואיך מקבלים אותך אצלו בבית?"

"לא הייתי אצלו. אצלם. אין לי חופש, חוץ מיום ראשון, ואז סמי אוסף אותי, כאן למטה בכיכר, ואנחנו הולכים לכנסיה ולאכול משהו בחוץ. לא בבית. ההורים שלו לא מרשים".

"והמשפחה שלך בפיליפינים, מה הם אומרים?"

אירמה שתקה. היא עצמה את עיניה בכוח, להכריח דמעה סרבנית שתצא ותיתן תוקף למה שהיא עומדת לספר. "הבת שלי כבר בת עשר והיא מתגעגעת. היא גרה אצל אימא שלי. אני נוסעת אליה פעם בשנתיים". עכשיו, אחרי שהזכירה את עניין הבת, כבר היה לדמעות הרבה יותר קל והן התגלגלו במורד לחייה. אני לא שונה מאחרים, בזה שדמעות עושות אצלי משהו, ואכן, פתאום נכמר ליבי. פתאום לא ראיתי אותה כאוסף של שרירים, בעזרתם היא מרימה את הזקנה ומושיבה אותה ועולה איתה והכול איתה, ופתאום גם המבטא הערבי שלה אבד, והחברות המזויפת עם הזקנה גם היא נמוגה, ורק נותר בה מבט תלוש ועצוב של מישהו שהוא לחלוטין כאן, אבל לא שייך ולא אמור להתחבר ליותר מנקודה אחת של חיבור מקרי.

  12 תגובות על “אסיה מזרח, אסיה מערב”

  1. יוסף … אחד מהטובים ביותר

  2. סיפור שכתוב טוב…..כרגיל !

  3. יוסי, מרגש ונוגע. הגזענות, הזקנה, הזרות, וכל הדברים הקטנים שבין לבין.
    מירה

  4. נהניתי לקרוא.
    מטריד אותי לחשוב שכשאהיה בגיל של הזקנה גם אני אהיה שבוי בדעות קדומות שרכשתי לאורך השנים.
    עם הגיל הפתיחות והסובלנות יורדות – נראה לי.
    מי רוצה להגיע לגיל הזה ?

  5. נוגע ומקסים

  6. התעלית (אתה גר בבנין של ההורים שלי?)

  7. תודה שהזכרת לנו באופן כל כך רגיש ויפה שכאשר זה מגיע לבכי כולם בוכים אותו הדבר ועל אותם הדברים

  8. יוסי, סיפור מהוקצע, נוגע ללב. תודה שנתקלתי בו דרך פייסבוק.

  9. אהבתי.
    כתוב עוד עשרים ""חומוסים" תאגד ותוציא ספר; אני אקנה אותו וכמוני ודאי נוספים.
    אתה כותב מצויין, ממתין לבא בתור.
    מויש

  10. יפה. אהבתי

  11. יפה מאוד

  12. Great story – & writing
    yisshkoyach

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: