מאי 202012
 

(חיפה, ספטמבר 1999)

יש אנשים בעולם, שבשבילם לונדון זו דווקא עיירת-שדה הסמוכה לטורונטו, אבל ביחס לאוכלוסיית העולם כולו, הם לא רבים. אם תשוחח עם מישהו בהודו, או בברזיל, על לונדון, יהיה ברור כי מדובר באנגליה. אבל אם תשוחח עם הודי, או ברזילאי, החיים בטורונטו, על לונדון, ברור שהתכוונתם ללונדון אונטריו, שעה-שעתיים מטורונטו. אך למען האמת, לא שוחחת מעולם עם הודי או ברזילאי. גם חיים בלומפלד לא שוחח עם כאלה, עד שהגיע לקנדה, ועד שהתחיל להציג את עצמו כ-הנרי בלום.

הוא עבד אצל מישהו שנתיים וחצי, וחסך כמה דולרים בשביל לקנות, ביחד עם הבנק, תחנת דלק בלונדון, אונטריו. הוא גם רכש, וגם זה בעזרת הבנק, את הבית הקטן שמאחורי התחנה, בכניסה לעיר. לונדון לא הייתה קטנה במיוחד, משהו כמו חדרה לפחות, וגרו שם מספר יהודים. הנרי לא יצר איתם קשר. לא היה ידוע לו על ישראלים בלונדון, אונטריו, והוא לא מצא בזה פגם. הוא אמר לאשתו, בתחילת החורף הראשון שלהם בתחנת הדלק: "בסוף עוד יגיעו לכאן ישראלים. את תראי. המקום שקט ואפשר להרוויח פה יפה מאוד."

אשתו, במרוצת השנים שהתחילו לחלוף בלונדון, חשבה שבעלה אכן צודק, אבל בשלב מסוים התברר להם כי טעו. מיתון כבד קפץ על קנדה, ככה סתם, פשוט אולי מפני שהיה יותר מדי טוב בשנים שקדמו לו. אנשים, אלה שלא איבדו את מקום עבודתם, נסעו הרבה פחות, טיילו הרבה פחות, ואם בכלל – התחילו להשתמש בתחבורה ציבורית. בקיצור, כל הסיבות שבעולם כדי לקנות פחות דלק בכלל, ומהנרי ואשתו בפרט. קראו לה אסתר, אתי, והלקוחות הקבועים של התחנה קראו לה, בטעות, A.T., כי חשבו שזה קיצור של שני שמות, כמו שנהוג אצלם.

שני הילדים של הנרי ואתי היו בגיל העשרה, והם דיברו אנגלית שוטפת. הצעיר הפסיק לדבר עברית, אפילו עם אחיו, והיו לו חברים גויים, רובם לבנים.

במשך אותן שנים של מיתון, חיו הנרי ואתי מן היד לפה, אבל שרדו. הם הוציאו פחות, אפילו בטלפונים, ודאגו כל הזמן. כשנגמר המיתון, אמר הבן הגדול שלהם, רובי, שהוא רוצה ללכת לצבא, בישראל. הנרי אמר לו: "דווקא עכשיו התחלנו להסתדר, ואני חושב לקנות עוד תחנה, בגוּאֶלְף. למה שלא תפעיל אותה?"

רובי חשב וענה, בעברית: "אבל דיברתי עם טל, והוא אמר לי שהוא הולך לגבעתי. גם אני רוצה."

בסוף הנרי ואתי קנו את התחנה, ונתנו אותה לדניאל, הבן השני, חצי שנה אחרי שרובי נהרג בלבנון. התחנה הרוויחה יפה, ובמיוחד המזנון שפתחו שם. די מהר הם קנו עוד תחנה, בהמילטון, ופתחו מזנון זהה. הם קראו לרשת הקטנה שלהם "רוּבִּי'ס", והרשת התחילה לגדול. זה היה טוב, והחיים היו שקטים ויפים, ואפילו מלאי עניין וסיפוק. החורפים הפכו קלים יותר, הקייצים יפים וירוקים יותר, במיוחד בבית-הקיץ שלהם בצפון. אבל זה לא החזיר את רובי, אף-אחד שם לא שכח זאת לרגע, והם ביקרו אותו לעיתים תכופות, בהרבה אהבה, כי התעקשו לקבור אותו בלונדון, אונטריו, קרוב לבית.

  תגובה אחת על “לונדון, אונטריו, קנדה”

  1. צובט את הלב. במיוחד טוב בעיניי הצמצום.
    אין לי יותר מידיי מלים כי קראתי אחרי הכדורגל…
    מירה

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: