מאי 082012
 

(טורונטו, ספטמבר 2010)

יש לי חבר, מעט מבוגר ממני, שקוראים לו סטנלי. אבל אף אחד לא קורא לו ככה. מי שמכיר אותו, והרבה מכירים אותו, קורא לו בשמו האמיתי, קיצור של שם יווני ארוך, איתו הגיע לקנדה כשהיה בן חמש. האנגלית שלו מושלמת, כמובן, וגם יוונית הוא מדבר היטב, אבל רק לעיתים רחוקות, בעיקר כשהוא פוגש מישהו יווני, מכר או סתם חנווני באיזו חנות שמחזיקה בשר כבש או גבינת פטה מיובאת של דודוניס. אפשר לומר שסטנלי הוא לגמרי קנדי. עובדה, הוא למד כאן בבית הספר, ובאוניברסיטה, והיה חבר במפלגה הליברלית, אפילו היה לו ג'וב ממשלתי לא רע במשך כמה שנים טובות, ובכלל. בזמנו, הוא היה כוכב הפוטבול של בית הספר, חומת המגן האולטימטיבית, זה שעומד מאחורי הקווטר-בק וסופג את כל הדחיפות. עם השנים הוא עבר להיאבקות, סגנון יווני מן הסתם, וכמעט שנשלח לאולימפיאדה.

מבחינה חיצונית אני מניח שאתם מבינים איך הוא נראה: נמוך, שמן מאוד, אבל עם שומן שרובו שרירים. רואים שהיה יכול בזמנו להזיז לבדו את כל שחקני הקבוצה היריבה. וגם יש לו אופנוע ישן, עליו הוא רוכב בחודשי הקיץ, חבוש קסדה ומכנסיים קצרים וגופיית טי, אותה גופיה כל הזמן, לא שהוא לא מכבס אותה, אבל נדיר למצוא גופיות טי בגודל הזה. בטח לא בחנויות של הסינים, שאפילו חולצה אקסטרה-אקסטרה-אקסטרה-לארג' (שלושה איקסים ויותר) שהם מוכרים ארבע בעשר, לא עולה על סטנלי, גם אם היא חדשה ולפני כביסה ראשונה.

בקיצור, זהו סטנלי. הוא חי לבד, ואין לו אחים או קרובים, חוץ מאיזה בן-דוד רחוק, אבל חברים יש לו הרבה. ההורים שלו נפטרו מזמן. אבא שלו מת כאן בשיבה טובה פחות או יותר, ממש מול העיניים של סטנלי. לגבי אימא שלו לא ידעתי כלום עד לפני כמה ימים, כשנסענו במכונית שלו ושאלתי. סטנלי פתח את הפה, ואת הלב, והוא עשה זאת כל-כך בקלות, שהייתי בטוח שהכין את עצמו לרגע בו יספר לי.

"אני הולך לקניות", מטלפן אלי סטנלי, "אתה רוצה להצטרף? אפשר אחרי הקניות לאכול צהריים אצל בילי סופלקי". הבטתי מבעד לחלון והעיר הייתה יפה לי. שמש נעימה והכול שקט, וממילא אני צריך לקנות כמה דברים. למה לא? כשאסף אותי, הרדיו במכונית היה על התחנה שאני אוהב. מוסיקת ג'אז של סופשבוע, הדבר המתאים ביותר בשביל לפתוח סיבוב בעיר.

נסענו צפונה ברחוב Dovercourt, לא רחוק מהבית שלי, וסטנלי, שנוהג ביד אחת וללא חגורה, לא בגלל הזלזול אלא בגלל הבטן הגדולה מדי, שולף את הקיסם הנצחי התקוע בפיו, קיסם שלא מסתיר את העובדה שחסרה לו שן קדמית, כן, גם על זה אני צריך לשאול אותו איזה יום, משליך את הקיסם מבעד לחלון החוצה ומשאיר את היד ככה שהיא מצביעה על אחת החצרות. הוא שואל: "אתה רואה את העץ ההוא שם?"

"כן, עץ זית", עניתי. ברור ששנינו יודעים היטב לזהות עץ זית. הוספתי: "למרות מה שתמיד חשבתי, דווקא יצא לי לראות כמה עצי זית בטורונטו. עד לא מזמן, לא ידעתי שהזית יכול להחזיק כאן מעמד".

"בקושי. מי ששותל כאן זית, עושה את זה בעיקר בשביל הזיכרון. את העץ הזה אבא שלי שתל. כאן גרנו כשהייתי קטן", הוא אומר ומיד עובר לקללה, תוך שהוא מעיף מבט כעוס בראי: "מניאק, ראית איך הוא יורד לכביש כאילו הכביש שייך לו? נבלות. הממשלה הזאת מחוקקת יותר מדי תקנות לטובת הולכי רגל, ומה איתנו?"

לא עניתי. לא בגלל שבטורונטו הפכתי להיות יותר הולך-רגל מנהג, אלא בגלל שאין מה לענות על שאלות כאלה, במיוחד כשמעניין אותי לדעת משהו אישי יותר: "אימא שלך עדיין בחיים?"

"לא, היא נפטרה מזמן", הוא השיב. לא הגבתי. חיכיתי שימשיך, והוא המשיך. הוא סיפר משהו על אבא שלו, כשעמד למות והרופא הציע איזו בדיקה לא-נעימה, ואז עצרתי אותו: "ספר לי מהתחלה. מאז איזמיר".

"איזמיר? אני נולדתי באתונה, לא באיזמיר. ההורים שלי נולדו באיזמיר, ואז הטורקים גירשו אותם ואת כל היוונים ליוון. בניגוד לכם, שאתם לפעמים חברים עם הטורקים ולפעמים לא, כמו עכשיו, אנחנו היוונים אף-פעם לא הסתדרנו איתם. בכול אופן, טורקיה סילקה את היוונים ושלחה אותם משם מבלי שיורשו לחזור, כאילו שאכפת היה להם לחזור. שם ביוון, באתונה, ההורים שלי הכירו. ואחרי כמה שנים הם הגיעו לכאן,לרחוב Dovercourt. הייתי בן חמש, בן יחיד".

"יש לך אחים?"
"לא. ההורים שלי נפרדו כשהייתי בן שמונה".

"סטנלי, אני לא שמעתי שיוונים מתגרשים כל-כך מהר", אמרתי, לא יודע למה.
"תתפלא. אפילו אז בתחילת שנות החמישים היו יוונים שהתגרשו. אבל לא משנה. היא עשתה לו את המוות לאבא שלי. בגלל טאסיה, אחותה, שקוראים לה אנה, אנסטאסיה, או בקיצור טאסיה, שהייתה גרושה שלוש פעמים. המשפחה שלהם מההרים, מאיזה כפר בגודל של סיגריה. מטורפים על כל הראש. ואדוקים".

לא סתם הוא אמר 'כפר בגודל של סיגריה'. סטנלי מעולם לא עישן, ככה הוא תמיד מספר, אבל הוא משנורר סיגריות פה ושם. זה היה רמז מנומס, אז הצעתי לו סיגריה והוא המשיך: "לא יודע איך המשפחה של אימא שלי התגלגלה לאיזמיר. לא שם היא הכירה את אבא שלי, אלא רק אחרי שהפליגו ליוון. כמו שאמרתי, הם היו פליטים. אחותה של אימי הייתה נבלה מסוג נדיר והיא כבר הספיקה לעבור לקנדה. אז הם הגיעו בעקבותיה לכאן, לטורונטו, למרות שאבא שלי רצה להישאר בהאליפקס, בחוף המזרחי. מהרגע שהתיישבו, כל הזמן הטאסיה הזאת משכה את אימא שלי נגד אבא. בקושי היו אז טלפונים בבתים, אבל היא הכריחה את ההורים שלי להתקין אצלנו בבית טלפון, בשביל לקשקש ולסכסך כל היום. וההורים שלי רבו. אבא שלי היה עובד קשה וחוזר עייף, אז היה יוצא לו לריב חלש, אבל לאימא שלי הייתה הרבה אנרגיה בשביל לריב".

"בקיצור, היה איזה לילה, אני זוכר אותו טוב מאוד, שישנתי בחדר עם ההורים. הם רבו קודם, בצעקות, והתעוררתי והלכתי אליהם. אתה יודע, ילד בקושי בן שמונה. ואבא שלי ישן בצד ואני ביניהם. ואז היא פתאום קמה והתחילה לקלל ולבעוט בו, ככה על-ידי, והוא לא הגיב. רק הסתובב לצד השני וכיסה את עצמו. ואז היא הלכה לטלפון, באמצע הלילה, וטלפנה לאחותה. היא אמרה לה: 'זהו, הוא תקף אותי כמו שאמרנו. מה עכשיו?' אחותה כנראה אמרה איזה דבר, ואחרי זמן לא רב הגיעה משטרה. השוטר שדיבר איתי היה השוטר הכי הגון שאי-פעם נתקלתי בו. השוטר ההגון היחיד בכול צפון אמריקה. הוא שאל אותי מה קרה וסיפרתי לו. אבא ואימא דיברו אנגלית שבורה, ורק אני יכולתי להסביר בלי בעיות. אז השוטר שלח את אימא שלי למלון. ואחרי איזה זמן היה משפט, והשופט שאל אותי, אני זוכר, הוא היה יהודי, עם מי אני רוצה להיות, עכשיו שכנראה אימא ואבא לא יגורו יותר ביחד, ואמרתי לו אבא".

"ואבא שלי גידל אותי לבד. את כול הדברים שאני יודע לבשל למדתי ממנו. אפילו איך להכין בצק פילו, שעשיתי מזה עסק בזמנו, הוא לימד אותי. וגם איך לייבש באוויר בשר, מה שאנחנו קוראים 'פסטורמה', עם תערובת התבלינים המיוחדת. אז הוא עבד קשה ועשה כסף. לא הרבה בכלל, אבל מספיק בשביל דור ראשון של מהגרים. עכשיו בטח תשאל אותי", מגחך סטנלי, "למה אני לא סובל נשים".

"כן, סטנלי, באמת רציתי לדעת", אני אומר בחצי חיוך, "מה יש לך נגד נשים?"

"אודה על האמת: יש בזה משהו, אבל לא אכפת לי. כמו שאתה יודע, בטח מכול תמונות הפורנו ששומרות לי על המסך, אני נמשך לנשים. וגברים בוודאי שלא מעניינים אותי, מהבחינה הגופנית אני מתכוון. אבל אני יודע שנשים לא חשות בנוח על-ידי. אני חושב שאני משדר איזו טינה".

אני לא מתקן אותו. הוא צודק. כמה נשים שאני מכיר ושמכירות את סטנלי אכן לא מרגישות נעים במחיצתו. אני מנצל את ההזדמנות שסטנלי במצב-רוח של פתיחות ושואל אותו: "ומה אתה עושה בשביל הפרנסה?", נזכר שאני בכלל לא יודע ממה הוא חי. טוב, משהו שאני כבר יודע זה שסטנלי הוא באמת אלוף הצמצום: קפה שנשאר משלשום הוא לא זורק וגם לא מיכלים ריקים של גבינת פטה. ואני גם יודע שיש לו שני בתים אותם הוא משכיר, אחד באזור שלי ואחד בקצה המזרחי של העיר. אתם יודעים, בתים קנדיים סטנדרטיים: הכי למטה זה המרתף, מעליו חנות או מסעדה, ולמעלה שתי דירות זו מעל זו. באחת מהדירות הללו הוא גר. רווק בן שישים, לא במצב הכי טוב. ביקרתי אצלו בדירה לא פעם ולא הופתעתי. המקום שלו נראה קצת עמוס, בעיקר כי הוא לא זורק שום דבר, וגם בגלל האקווריום הגדול שתופס את חצי חדר המגורים. הוא אוהב לבשל ולאכול, תמיד מבשל כפול ממה שהוא צריך, וגם זה כפול ממה שהוא באמת זקוק לו, והוא מגזים עם ממתקים, אפילו שיש לו סוכרת.

"מה, לא ידעת? אני מתעסק בהלוואות".
"בשוק האפור?"

"לא, בכלל לא. אני מלווה למשכנתאות שניות. כלומר, אם מישהו צריך הלוואה נוספת, אחרי שכבר לקח משכנתא מהבנק, אז אני מלווה בריבית גבוהה יותר, כי אני בעדיפות שנייה אחרי הבנק".

אני לא מוותר: "ומה קרה לאימא שלך?"
"היא עברה עם אחותה ללאס-וגאס. הצטרפו לחבורה של Jehovah’s Witnesses. אימא שלי הייתה נגררת כזאת, ובמיוחד אחרי אחותה. היא הייתה שתקנית וביישנית עם כולם, חוץ מאשר עם אבא שלי. הפרידה של ההורים שלי הייתה אחד הפרויקטים המוצלחים של הדודה טאסיה, שבינתיים כבר הספיקה להתחתן פעם רביעית, הפעם עם אחד מהכת הזאת. פסיכים על כל הראש. משם בלאס-וגאס הן שלחו לאבא שלי ניירות של גירושין, שיחתום. בהתחלה הוא סירב, גאווה של איכר יווני, ואני לא התערבתי. אבל במזל, חבר שלו הצליח לשכנע אותו. ככה כל הרכוש שלו, שני הבתים שיש לי, נשאר אצלי".

"ומאז לא ראית אותה?"
"לא, מאז גיל שמונה ועד שמתה לא ראיתי אותה. חוץ מפעם אחת. הייתי בן עשרים ואחת בערך, וביקרתי אצל בן-דודי. המשפחה היחיד שיש לי, ולא פלא שאני לא סובל אותו. הוא מהצד של אימא שלי ואחותה. עקשניים ורעים שאין כאלה. כנראה שהוא ארגן את העניין, כי פתאום הוא אומר שאימא שלי, זאת שחיה לה באורגון או קליפורניה, נמצאת עכשיו למטה, במונית".

"הבטתי מבעד לחלון. אני חושב שראיתי אותה, יושבת מאחור ודלת המונית פתוחה, אבל לא הייתי בטוח. נראתה זקנה, כמו כל אישה יוונית אחרת בגילה. עברו כמעט חמש-עשרה שנים שלא ראיתי ולא שמעתי ממנה. אמרתי: 'לא מעניין אותי. לא רוצה לראות אותה'. 'אבל היא אוהבת אותך' ניסה הבן-דוד להתעקש, ואני ירקתי: 'שתלך. אני יכול להיות רע כשמתחשק לי. אם יש משהו שקיבלתי מהצד שלכם זה הרוע'. וזהו, ככה זה נגמר".

אנחנו ממשיכים לנסוע ברחובות העיר, עוברים את הסופרמרקט שלנו אבל לא עוצרים. סטנלי נוהג לאט, מן הסתם בשביל שיהיה לו זמן לסיים את הסיפור שלו, והשמש מלטפת אותנו ואת העיר, והאנשים ברחוב מחייכים, בגלל השמש ובגלל שסוף שבוע. אני מביט בסטנלי בזמן שהוא נוהג, והפנים שלו אותו הדבר. מבט משועמם משהו, גבר בן שישים שראה הכול בחיים אבל לא ראה משפחה, ובפיו כבר קיסם חדש. הוא אומר: "אל תחפש אצלי דמעות. היא באמת לא מעניינת אותי. ואם אתה חושב שאתה רואה דמעה, אני מזכיר לך שעברתי לא מזמן ניתוח קטראקט והעין שלי לא לגמרי".

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: