ינו 202016
 

(רוטרדם, ינואר 2010)

 

בתור אחד שחולה על כדורגל אתם בטח חושבים שזה התחיל אצלי בגיל צעיר, כמו שמקובל, כשאבא לוקח את בנו לראשונה לראות משחק. זה נכון בחלקו. אכן, הייתי צעיר מאוד כשנחשפתי לעניין הזה, אבל לא דרך אבא שלי.

הייתי בן שש לערך. נולדתי בקריית חיים, באזור המעברות ושיכוני הקובייה של קריית שמואל, ליד האצטדיון. לא פעם הייתי עובר עם האופניים ובוחן את האצטדיון מבחוץ. יחד היינו רוכבים בקבוצות, שכנים ובני דודים שהיו בגילי, על אופניים של מבוגרים. רכבנו לאן שלקח אותנו החשק, ולפעמים הגענו רחוק, אפילו עד הים.

ככה זה היה אז בקריות: מישור אינסופי של כבישים צרים וחולות, בתים נמוכים ועצי גויאבה ולימון, נענע מתחת לברזים בחצרות, פסי רכבת, וכולם מכירים את כולם. מכוניות פרטיות לא ראינו, למעט פה ושם משאיות ישנות או עגלות סוסים, וכולם החזיקו אופניים. ובשביל אופניים היינו קטנים מדי. את הרגל היינו תוחבים מתחת ל"רמה" של האופניים, קצת מעל לשרשרת, ורוכבים "מהצד", כי לא הגענו לכיסא. אהבתי לרכוב ככה. זה היה לי כמו סרטי המערבונים של פעם, כשהאינדיאנים הרעים היו רוכבים "מהצד", ככה שהגוף של הסוס מסתיר אותם, מה שגרם ללבנים, כמו ג'ון וויין וגרי קופר, ליפול במלכודת ולחשוב שזו סתם חבורת סוסי פרא לא-מאוישים שדוהרת בסביבה.

הייתי עובר ליד האצטדיון ורואה את חומת האבן הבנויה סביב, יודע-לא-יודע מה זה המקום הזה. הייתי מנסה לנחש מה יש מאחורי חומת האבן, אבל לא ידעתי מה בדיוק לדמיין. את המתחם הקיף יער אקליפטוסים, ובינו ובין חומת האבן המסתורית הפרידה גדר בטון ורשת, שחוטי-תיל ושברי בקבוקים עיטרו את חלקה העליון. את חומת האבן הפנימית ראו למרחוק, והיא הייתה גבוהה ובנויה בשיפוע. היא הזכירה לי את השיפוע של הפירמידות במצריים, כמו בציור על השטיח של סבתא. החומה עמדה שם כמו סוף פסוק: היא הסתירה את כל מה שנמצא מעבר לה.

לא ידעתי מה היה שם מאחורי החומה, ולכן סברתי שהחומה היא לב העניין. בתמימותי האמנתי שאת הכדורגל משחקים על חומת האבן המשופעת, משום שהיא "המגרש", לא הבנתי איך בדיוק עושים את זה, אבל הנחתי שבטח השחקנים יודעים לשחק בזווית ושזה לא קשה להם. עד הפעם הראשונה לא ידעתי מה זה מגרש כדורגל.

Kiryat-Haim-Stadium-03

בקריות של שנות החמישים דווקא הלכו הרבה לכדורגל. האצטדיון אירח את הפועל חיפה, ואת הפועל קריית-חיים, וקבוצות נוער, ובכלל. היה מקובל אז ללכת בשבת אחר הצהריים, ברגל, לראות משחק. אבל במקרה הפרטי שלי זה לא היה ככה, בגלל הקטע המשפחתי. אבא שלי פשוט סירב ללכת לכדורגל.

זה קרה לו כשהיה חדש בארץ. הוא עלה ממצריים שנה קודם לכן, ונהג לקחת כל עבודה שלא-תהיה, העיקר שתביא פרנסה. בין יתר העבודות שהציעו לו הייתה גם עבודת קבלנות בהובלות, בשביל תוספת של כמה גרושים. חברת ההובלות הייתה בעצם איש אחד, רומני לא צעיר, שהחזיק סוס ועגלה בחצר שלו. הוא אמר לאבא שלי: "זה לא בעיה. הסוס מכיר לאן נוסעים, ורק צריך להחזיק את המושכות ככה".

כמובן שאבא שלי הסכים מיד עם העגלון ומבלי שיתווכח. הוא רק שאל אותו: "אבל מה הדרך הטובה ביותר בשביל להגיע למחסנים?" והרומני השיב: "הסוס יודע לבד. הוא מכיר את כביש איי-פי-סי, אז תן לו ללכת בקו שלו. הוא כבר רגיל". ואכן, העגלה הייתה עמוסה, לא ברור במה, ואבא שלי יצא לדרך, והסוס משך אותו לאן שהוא מצא לנכון.

בשלב מסוים, דווקא כשאבא שלי נרגע סופית וכבר היה בטוח שהכול הולך חלק, הסוס קיצר קצת את הדרך, ועבר מהשער האחורי של האצטדיון, ישר אל תוך האצטדיון ובדיוק באמצע משחק. לא ברור למה הסוס משך לשם. אולי היה זה המסלול הקבוע שלו, ואולי נגרר אחר ריח סוסי המשטרה שהמתינו ליד פתח היציאה. אלפי הצופים, ככה אבא זוכר, הריעו לו. ואולי הריעו לסוס דווקא. בימים שאחרי המשחק דיברו על סיפור הסוס והעגלה בכל רחבי קריית חיים.

מאז לא דרכה רגלו של אבא במגרש כדורגל. את ההיכרות שלי עם כדורגל עשה דווקא בן דודי הגדול, כשהייתי בן שש והוא כמעט חייל. שמותינו זהים. שנינו נקראים על-שם הסבא שלנו.

שבת אחר הצהריים, סוף שנות החמישים. לא מזמן עברנו לגור לכמה שנים לתל אביב, ובסופי שבוע היינו חוזרים לחיפה ומתארחים אצל הסבתות בקריית חיים. עכשיו אנחנו אצל סבתא, אימא של אבא, והחלון פתוח מערבה, לקבל קצת רוח מהים. אחרי הקפה והמעמולים פתח השכן היקה של סבתא את החלון שלו וידעתי: השעה ארבע. ואז בן-דודי מגיע לבקר אותנו אצל סבתא, והוא שואל את אבא שלי: "אתם רוצים לבוא לראות כדורגל? יש משחק בחמש, נגד חדרה".

"מאז העגלה והסוס אני לא מתקרב למגרש", צוחק אבא ומצביע עלי: "והוא בקושי מתחיל כיתה אלף, זה יהיה בלגן בשבילו".

"אל תדאג", מרגיע בן-דודי, "אני הולך עם חברים. חלק מהם כבר חיילים. אני אקח אותו איתי, שיראה מה זה".

אז ככה הלכנו ברגל, רבע שעה לערך, אל האצטדיון. ככל שהתקרבנו גבר זרם ההולכים, כולם צועדים על הכביש, שסגור בשבת, ומחישים את קצב פסיעתם בהתרגשות. החברים של בן-דודי חיכו לנו ליד הכניסה, וכבר החזיקו כרטיס בשבילו. "אתה לא צריך כרטיס", קבע חבר של בן-דודי, "אתה ילד. פשוט תלך צמוד אלינו ואל תאבד אותנו".

קרבנו אל שער הכניסה ונכנסנו אל הדוחק. אנשים נצטופפו ודחפו, ואני הקטן והנמוך לא רואה כלום, רק מפעם לפעם נפער איזה סדק בתוך ההמולה ואני מבחין בגדר הסובבת את האצטדיון והמון אנשים עומדים אצלה קרוב ומשתינים. גם אני רציתי להשתין, ממש כמו הגדולים שלא מתביישים ועושים את זה בראש חוצות, אבל פחדתי לאבד את בן-דודי. הרגשתי איך אני מתקדם, יחד עם כולם, מבלי שבאמת אצעד. זרם האנשים נע באופן אוטומטי, כמו הגלים הארוכים של חוף קריית-חיים, ואני נשאב איתם, כמעט פוסע באוויר.

אחרי שעברנו את הסדרן בכניסה, נותרו כמה מטרים לצעוד, בין הגדר החיצונית לבין חומת האבן המשופעת שמסתירה את הכול. בן-דודי שאל אם אני רוצה לקנות גרעינים לפני שנעלה ליציע, אבל לא הגבתי. זרם האנשים לא פסק, ואף אחד לא התעכב. כולם המשיכו בחצי ריצה, אחרי שעברו את הסדרן, אל תוך מין פתח שהיה בחומה, כמו מערת פלאים או משהו, ושם הם נבלעו. מה מחכה להם שם לא ידעתי, אבל ריחפתי עם כולם. לפני שנשאבתי אל הפתח עוד הספקתי למשש את חומת האבן לרגע קצר ולהפנים שאת הכדורגל לא משחקים על החומה הזאת. כנראה שיש משטח אחר בשביל זה.

ואז עברנו את הפתח ובהבזק שאינני יכול להסביר, ושלעולם לא אשכח, נתגלה לי פתאום הירוק-הירוק האדיר הזה של מגרש הדשא, שהיה ענק ועוטף-כל, מכאן ועד קצה האופק.

אני רואה את עצמי עומד ככה נפעם באמצע היציע, ילד שעדיין לא מלאו לו שש, שורות הבטון של היציעים נמתחות לימיני ולשמאלי, ממשיכות הרחק ומקיפות את חלקת הדשא האדירה סביב-סביב. דשא כזה מעולם לא ראיתי. אפילו לא בטלוויזיה שהייתה לדודים שלי, שבשנים ההן שידרה בשחור ולבן, ובטח שלא בעברית. הבטתי כמהופנט, מסונוור מקווי הסיד הלבנים, שסימנו את עיגול האמצע ואת הרחבות, והיו טריים וישרים כמו סרגל. במרכז הדשא הירוק רצו והתחממו כמה שחקנים שלבשו אדום, ובצד ישבה על הדשא קבוצה נוספת של שחקנים, לבושים כחול-לבן. הם הקשיבו לדברים שאמר להם איזה איש קצת יותר מבוגר.

"מי אלה?", שאלתי את בן-דודי כשאני מצביע על הכחולים-לבנים.

"חדרה, עם המאמן שלהם", השיב ומיד הוסיף: "אנחנו זה האדומים".

וככה, מאז ועד היום, זה נתקע אצלי: "אנחנו זה האדומים".

 

  2 תגובות על “אבא לא הלך לכדורגל”

  1. אחלה סיפור !
    יאללה חיפה !

  2. …שנים הסברנו לך שזאת לא החולצה הנכונה…

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: