ינו 212016
 

(חיפה, ינואר 2016)

טוב, הסיפור הקצר הזה יתחיל רק לקראת אמצע הטקסט, לערך, אחרי ההקדמה שאני עומד לתת. במילים אחרות: ההקדמה תהיה ארוכה למדיי, אולי טרחנית במקצת, אבל אני חייב לכם אותה. לא יודע למה אני חושב וקובע בשבילכם, אבל ככה זה, במקרה של סיפורים קצרים שאני מביא.

צ'ארלי ("בירד") פארקר היה אגדת ג'אז ענקית באמצע המאה הקודמת. כל-כך פופולארי הוא היה, שהאחים מוריס וארווין לוי מניו יורק, יחד עם אוסקר גודשטיין, פתחו בשנות הארבעים מועדון ג'אז על ברודווי וקראו לו בירדלנד (Birdland). המועדון הפך מהר לאבן שואבת של עשייה מוסיקלית בתחום הג'אז בזמנו, והופיעה בו לאורך השנים שורה של אמני ג'אז מהטובים והידועים בעולם. מאז כבר הלך צ'ארלי "בירד" פארקר לעולמו, וגם המועדון החליף מקום וידיים, אפילו פשט רגל בשנות השמונים וחזר לפעול יפה עד היום, במיקומו השלישי במספר (רחוב 44 במנהטן).

ג'ורג' שירינג נולד סמוך ללונדון, אנגליה, בתחילת המאה העשרים. הוא נולד עיוור, ילד אחרון למשפחה מרובת ילדים מהמעמד הנמוך. מגיל שלוש החל לנגן בפסנתר, ולמזלו התאפשר לו להמשיך וללמוד פסנתר בבית הספר לעיוורים אליו נשלח. הוא הצטיין בנגינה וחיבר קטעי ג'אז רבים, זכה בפרסים, הוביל כמה הרכבים מוצלחים, שיתף פעולה עם נגני ג'אז מהטובים בעולם והוציא תקליטים רבים. בגיל ארבעים עבר לניו יורק. בין היתר ניגן פעמים רבות במועדון ה-Birdland.

כמה מהשירים ששירינג כתב (הלחין, בעצם) הפכו ל-"סטנדרטים של ג'אז" וזכו לביצועים שונים ומגוונים. שירינג היה בין אלה שחשפו לאמריקאים את סטפן גראפלי (צרפתי, כנר ג'אז מחונן, ידידו ועמיתו למוסיקה של ג'אנגו ריינהארט האגדי), עימו הופיע פעמים רבות. שירינג גם הרבה להופיע עם מל טורמה, זמר הג'אז (היהודי) שהתחיל שם בבירדלנד קריירה של מתופף ג'אז, ממנה עבר למרכז הבמה כזמר מדהים עם פרשנות מוסיקלית מיוחדת משלו.

את השיר "Lullaby of Birdland" הלחין שירינג ב-1952 (את המילים כתב ג'ורג' דייויד וייס), שיר שמיד כבש את עולם המוסיקה וזכה עם השנים למאות ביצועים שונים. אחד מהם, בעיניי הוא הטוב מכולם, ואולי גם בעיני שירינג עצמו, היה הביצוע של מל טורמה. רק אזכיר שאפשר בביצוע הזה לשמוע קטעי מחווה קצרצרים לשיר או שניים מהאופרה "פורגי ובס" (מספר תיבות בודדות, סתם כאילו משום מקום, באמצע השיר. נגני ג'אז רבים אוהבים לעשות את זה. ואם תרצו לשמוע, לחצו כאן Mel Torme – Lullaby of Birdland).

שירינג שמר על קשרי חברות עם מוסיקאי ג'אז רבים ברחבי העולם, והיה יוצא מניו יורק לא מעט, לביקורים ולהופעות באנגליה, באירופה ובקנדה.

דון תומפסון היה צעיר משירינג. בעשר שנים ואפילו יותר. אבל הם היו חברים. דון נולד והתגורר בטורונטו, והיה אחד מנגני הבאס הידועים בקנדה ומחוצה לה, וגם מלחין, בעיקר ג'אז, ומורה למוסיקה באוניברסיטאות הנחשבות. הוא ניגן להפליא במספר כלים, כולל פסנתר וכלי נשיפה, ונחשב במשך שנים, עד היום, למוסיקאי ג'אז מוביל.

היינו, דון תומפסון ואני, מה שנקרא "חברים". הוא הופיע אצלי במסעדה שהייתה לי בטורונטו, שפעלה גם כמועדון ג'אז עם הופעות חיות בימי רביעי. הסלוגן שנתתי לה היה "Eggplant and Jazz", "חצילים וג'אז", ומשניהם היה לי הרבה מה להציע. דון הופיע אצלי לפחות שלוש פעמים בשנה, וכמובן שגם בשבוע המרתון השנתי של פסטיבל הג'אז של טורונטו, בו לקחה המסעדה שלי חלק. למרות שהייתה קטנה, פחות מ-50 מקומות, החליטו שהיא תהיה אחד מעשרים המוקדים של פסטיבל הג'אז של טורונטו.

היה לה שם טוב למסעדה שלי. מספר ביקורות מצוינות בעיתון עשו את שלהן. אומנם הביקורות לא הטיסו את המסעדה-מועדון-ג'אז לשמיים, הרי כמה אוכל או כרטיסים להופעה אפשר למכור כשיש למסעדה רק 45 מקומות, אבל הן ביססו את הנוכחות שלה בטורונטו. במיוחד אהבו את העובדה שבקונצרטים של ג'אז הייתי מכבה את האורות, דואג לשקט מוחלט, ושלא יגישו כלום לאף אחד. כאילו אנחנו בספרייה, וכאילו הכסף לא משחק תפקיד. והמקום הצר עשה את שלו: אנשים היו יושבים ומאזינים לקונצרט במרחק של נגיעה ממש מהנגנים.

דון תומפסון תוכנן להופיע גם בפסטיבל הג'אז של טורונטו, שנת 93. אצלי. הוא קפץ אליי לצהריים שבוע קודם לכן, בשביל לקבוע סופית לגבי ההופעה. הוא היה גר בשכונה ונפגשנו מעת לעת גם בלי אוכל או מוסיקה, אך, כפי שהקפיד לציין, אהב מאוד לאכול אצלי בלי לחץ ומבלי שיצטרך להיות מול קהל. בלי שעוד רגע שוב ייכבה האור והוא יקום ויעמוד מאחורי הקונטרבס ויתחיל לפרוט. הוא שאל: "אז מה אתה אומר? לא קבעתי עם מי אני מופיע. יש לך הצעה? יש איזה שניים שאתה ממליץ ונעשה טריו?"

שנינו הכרנו מספיק מועמדים ראויים שיופיעו עם דון, אבל שנינו, מן הסתם, רצינו הפעם משהו ייחודי. בא לי רעיון: "מה אתה אומר על ניל סוויינסון?" אני שואל.

"הוא מעולה, כמובן. הדבר החם הבא בצפון אמריקה. כבר לא צעיר כמו שהיה פעם, כשלמד אצלי קונטרבס. בחור נהדר".

"כן" אני מסכים, "בחור טוב ומוסיקאי מצוין. לא ידעתי שלמד אצלך פעם".

"אנחנו די הרבה בקשר. וגם באתי לראות אותו פעם או פעמיים, כשהוא ניגן אצלך. נשמע מעניין, לנגן איתו".

"אני לא בטוח במה שאני אומר" אני מהרהר בקול, "אבל נראה לי שדואט קונטרבסים, קונצרט שלם רק עם שני קונטרבסים וכלום לא יותר, מעולם לא היה כאן".

"אתה צודק. זה רעיון מדהים" הגיב דון ועיניו נפערו בהנאה, אפילו הפתעה.

"אבל אני חושש".

"ממה?"

"עלול לשעמם. זה ייראה כמו גימיק. אחרי שיר או שניים, כמה זמן יכול גימיק להמשיך ולעניין?"

"אל תדאג" מרגיע אותי דון, "אל תדאג. הבאת לי רעיון ואני מבטיח לך שיהיה מוצלח. יהיה מעניין ומרגש, כמו שצריך".

אז נרגעתי. כל-כך נרגעתי שבהיסח הדעת, בגלל צלחת האוכל של דון שהייתה תקועה בינינו, הצלחת שלו כי אני לא זה שאוכל, זו המסעדה שלי, עד שקרעתי חתיכת פיתה וניגבתי פינה מהצלחת של דון. "תאכל, תאכל, אני לא כל-כך רעב" העיר דון בחיוך. הוא כבר אמר לי פעם שאהב את הישראליות הישירה שלי ושלא היה מתנגד לאמץ קצת מזה. אחרי הקפה הוא אמר:

"בכול מקרה, אני רוצה להזמין בשביל אורחים שלי את שולחן ארבע".

"זה?", אני שואל ומצביע על שולחן ארבע. "מאיפה אתה יודע שזה שולחן ארבע?"

"המלצרית שלך סיפרה לי. זה השולחן הכי טוב במסעדה, ואת זה אני רוצה לשריין, להופעה שלי".

"האורחים שלך לא מעשנים? כי מעשנים זה משולחן שמונה ומעלה".

"לא. לא מעשנים. זו אשתי, וחברה שלה, וחבר מבוגר שמגיע במיוחד מאנגליה".

"אני לא מאמין. כל הדרך מאנגליה?" אני שואל.

"כן-כן. שנים שאנחנו חברים, הוא במקור מאנגליה, אבל חי בניו יורק. הוא עיוור".

"עיוור? מעניין".

"כן. מלידה. הוא מוסיקאי".

וכשדון אמר לי את שמו של המוסיקאי העיוור, ג'ורג' שירינג, פרצתי בצחוק. הייתי בטוח שדון מתבדח, אפילו שחוש ההומור שלו היה חלש. הוא חזר על דבריו ואז התחלתי לעכל. ג'ורג' שירינג אצלי במסעדה, בקונצרט ג'אז ייחודי של דואט קונטרבסים, עם דון תומפסון וניל סוויינסון. נאלמתי.

"זה באמת", חזר ואמר דון "זה ג'ורג' שירינג. שיר ערש של בירדלנד. הוא חבר שלי".

היה חם במסעדה, למרות המיזוג. אתם יודעים, קיץ בטורונטו דומה לקיץ בניו יורק, ויש פעמים שהוא קשה כמו הקיץ בתל אביב. "ג'ורג' שירינג" לחשתי, והרגשתי איך העור שלי הופך לעור ברווז. "אם ככה, ואתה לא צוחק עליי, אני רוצה שני דברים ממך".

"ברצון" השיב דון.

"אחד, שתנגנו גם עם קשת, כמו צ'לו, לא רק פריטה. שיהיה מעניין".

"ברור. והשני?"

"שתנגנו שיר-ערש של בירדלנד".

"גם זה ברור. זו תהיה מתנה שלנו לג'ורג'. עשו מאות גרסאות לשיר הנפלא שלו, אבל אף לא אחת של דואט בסים. מגיע לו, ואנחנו ניתן לו את זה. וחוץ מזה", הוסיף דון, "ניל הופיע בדואט עם ג'ורג' שירינג בפסטיבל ניו-פורט, ב-89, וגם בשנה שעברה, במינכן. אז יהיה לנו נפלא!"

וזה, כמעט, כל הסיפור. בערב הקונצרט הייתה המסעדה גדושה עד אפס מקום, וג'ורג' שירינג, שכמובן לא ניגן, היה ממש מקסים. אומנם זקן, אבל אצבעות הפסנתרן שלו תופפו היטב על השולחן יחד עם הנגינה, וגם מיששו את פניי בעדינות כשבאתי להכיר אותו אישית ולהודות לו. הוא התעקש "אני מודה לך, על האווירה המדהימה, לא אתה צריך להודות לי". אבל התעקשתי והודיתי לו שוב. על הרגעים היפים, לפעמים עד-כדי כישוף, שעברו עליי בהאזנה למוסיקה שלו. בן אדם לא בגילי ולא מארצי, שמעולם לא נצטלבו דרכינו, עשה לי טונות של טוב בלי שום תמורה. ככה אני רואה את זה.

הקונצרט זכה לסקירה בעיתונות וברדיו, אולי היו גם מהטלוויזיה, אבל לא יכולתי לדעת. רוב הזמן עמדתי שם קרוב אבל בצד, בין שולחנות שבע ותשע, עיניי עצומות ואני מרחף ונוסק ועף עם המוסיקה. וכשדון וניל ניגנו את שיר ערש של בירדלנד נמרח על פניי חיוך, ואת עיני העצומות פקחתי לרגע, להציץ בג'ורג' שירינג שם בשולחן ארבע, והיטב ראיתי שגם על פניו נמרח אותו החיוך בדיוק.

  תגובה אחת על “שיר ערש לצ'ארלי”

  1. חיוך. גם אני מחייכת. סיפור מקסים. במיוחד שהוא אמתי.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: