מאי 082012
 

(חיפה, מרס 2009, ניו-יורק 1981)

בובי פאנאמה, הסדרן של מוניות 'רֶמסֶן', פנה אלי בקשר: "ג'ואי, בקושי אחת בלילה וכבר חלש. אני מציע שאחרי שתסיים את הנסיעה תיכנס לסגור משמרת".

למרות שהייתי זקוק לכסף, וכל שעה במונית עזרה בכמה גרושים, לא היה לי אכפת. הייתי עייף, אולי מפני שבאמת היה חלש. האוויר הניו-יורקי החם רבץ על העיר ושיתק אותה, כמו שהוא רגיל באמצע אוגוסט. בובי שאל: "מונית 2, קיבלת?" ואני אישרתי: "2 קיבל, תן-פור" (שזה באנגלית, בערך, 'רות-עבור'). כנראה שבובי חש שלא בנוח, הוא ידע את מצבי, וגם חיבב אותי מאוד, אז הוא הוסיף: "בוא תיכנס, יש כאן כמה נהגים שמשעמם להם. ממילא אין עבודה לאף אחד".

משמרת הלילה, בה הייתי עובד קבוע, התחילה בשש בערב עם חמישה-עשר נהגים, שהיו עובדים מספר שעות ופורשים, לפי איך שהתאים להם. בסביבות חצות נותרו ארבעה בלבד, ואני ביניהם, שהיו עובדים עד הבוקר.

אנחנו הארבעה היינו צעירים, סטודנטים, ומזה התפרנסנו. האחרים, אלה שנהגו לעבוד בתחילת הערב, עשו זאת בשביל תוספת הכנסה, וגם כדי להתרחק מהבית בשעות הקריטיות שלו. הנהגים של 'רמסן' משכונת קאנארסי, ברוקלין, היו ברובם איטלקים, ובחלקם יהודים. אני היחיד שהיה גם יהודי וגם ישראלי, ועוד בעל חזות איטלקית. ככה הם ראו אותי שם, אולם היו גם כאלה שחשבו שאני קנדי, בגלל המבטא. אני מניח שזה מסביר איזה דבר בקשר אליהם.

סיימתי את הנסיעה ונכנסתי לתחנה. שלושת נהגי הלילה האחרים ישבו שם, מתגלגלים מצחוק. ברוס, זה שעבד קבוע על מונית 8, מסר לי את הג'וינט שהחזיק בידו. שמחתי לראות שברוס מתעסק עם גראס ולא עם משהו אחר, לשם שינוי. הוא הבטיח לקני, הבעלים, שיפסיק עם החומרים הכבדים. קני היה זה שהזמין על חשבונו אמבולנס, וגם שילם יומיים אשפוז, אחרי שמצאו את ברוס שפוך בשירותים של התחנה ומזרק תקוע לו בזרוע.

"זה נקרא משעמם להם?", שאלתי את בובי, והוא חייך. תמיד היה מחייך, גם כשהיה תחת עומס בלתי אפשרי. "אומרים שהחומר הזה מדהים", הוא העיר. כולם ידעו שבובי לא מעשן גראס, אפילו שהיה במקור מפאנאמה, ושהוא מעדיף אלכוהול. אבל בובי אהב לדבר מפעם-לפעם על גראס, להראות שהוא לא רק מנהל משמרת, אלא גם אחד מהחבר'ה.

משכתי מהג'וינט, ואכן התברר שזו מריחואנה נדירה, שעדיין לא פגשתי. העברתי למייקל, סטודנט יהודי, שעם הזמן הפך להיות חבר קרוב, וזה משך חזק, גלגל את עיניו מעלה, ועצר את נשימתו. הבטנו בו, מחכים שיוציא את האוויר, והוא עשה את הטריק הידוע שלו, נושף את העשן תוך שהוא שר "I'm not sleepy and there is no place I'm going to", מהשיר של בוב דילן. הוא העביר את הג'וינט לטוני האיטלקי, שמיד שאף בקלילות, כמעט בזלזול. טוני פסק: "נחמד, אבל אני מעדיף קוק", ופנה אלי: "אני יודע שאתה לא נוגע בקוק. אבל יום אחד אולי תשתכנע. החומר של ברוס סתם מעביר את הזמן".

חייכתי אל טוני. הוא היה בחור מקסים, תזזיתי, וחסר השכלה. לא יודע איך הצליח להתקבל לקולג'. מצד שני, הקולג' שהסכים לקבל אותו לא היה מוכר, ויתכן שכלל לא היה קיים. "תשכח מזה, טוני. אני לא בעניין של כימיקלים". הוא ענד שרשרת עם צלב ענק מזהב, כיאה לרוב האיטלקים שפגשתי בקאנארסי, ולצד הצלב תלה כפית קטנה, אף-היא מזהב, שהייתה משתקשקת עם הצלב ועושה קולות של פעמונים. הוא השתמש בכפית כשהיה מסניף קוק, וזה בערך רוב שעות היממה. כשלא היה מסניף, היה מנסה ללכוד בעזרת הכפית את אור המנורה ולסנוור את עצמו. הוא אהב משחקים כאלה. אני לא חושב שהוא הכיר משחק אחר.

"נלך לאיזה בר לשתות משהו?", הציע מייקל. "רעיון מצוין", הגיב טוני, קם על רגליו וניגש אל הדלת. אבל הטלפון בתחנה, ששתק כבר שעה ארוכה, פתאום צלצל. בובי ענה ורשם משהו, ואז פנה אלי: "ג'ואי, יש עוד נסיעה אחת. אתה רוצה אותה?"

"לא, בובי, אני מחוק", אמרתי, "תן לטוני".
"כדאי לך", ניסה בובי לשכנע, "קח את הנסיעה, היא מכאן בסביבה ועד איפשהו בדרך לבית שלך. תמשיך הביתה לישון ותחזיר את המונית עד הצהריים".

לא דחיתי את הרעיון על הסף. לחזור הביתה במונית, במקום ברכבת התחתית, שזה אומר נסיעה ארוכה והחלפה שדורשת המתנה, יחד עם כל השיכורים והמסטולים של ניו-יורק, נשמע מפתה למדי. אבל קצת התקשיתי להחליט, משום שהג'וינט של ברוס ערבב אצלי את הקלפים. "מאיפה לאסוף?", שאלתי.

"אתה מכיר את הבר האירי על שדרה Q ורחוב 38?"
בוודאי שהכרתי. אספתי משם לקוחות פעמיים או שלוש בעבר, סתם אנשים שבאים לדפוק את הראש, וזכרתי שהמקום לא התקמצן על חשמל. הם הפעילו את המיזוג על מכסימום, אפילו בחורף.

"או-קיי, אני זז", הפטרתי, והשארתי את החגיגה מאחורי. נכנסתי למונית, פתחתי את כל החלונות, ויצאתי לדרך. היה חם מאוד, והרוח שנכנסה בחלון לא עזרה בכלום. הגעתי לבר אחרי פחות משלוש דקות. "תגיד ללקוח שיצא, אני בחוץ", קראתי לבובי בקשר.

פיהקתי ארוכות. הייתי עייף, והגראס עשה את שלו, מסרב לעזוב. מזל שזו נסיעה אחרונה הלילה, חשבתי, אחרת הייתי נרדם על הכביש המהיר. הסתכלתי לכיוון דלת הבר וראיתי את הלקוח שלי יוצא, מתנודד מעט. הוא היה לבוש מעיל חורפי עבה, גבר לבן כבן שלושים.

הוא נכנס למושב הקדמי, מבלי שיבקש רשות לשבת על-ידי, וזרק "סע". שום אור אדום לא נדלק אצלי. הנחתי שהמעיל, למרות החום הכבד, זה בגלל המיזוג המקפיא שמפעילים בתוך הבר. וזה שהבחור ישב לידי, אולי לא מקובל בניו-יורק, אבל בהחלט מקובל בישראל. יצאתי לדרך.

הבחור שלידי ניסה לפתח שיחה, אבל פטרתי אותו בתשובה לקונית. רציתי לסיים את הנסיעה ולהמשיך ישר הביתה. זכרתי שהמקרר שלי מלא, כך שלא הייתי צריך לעבור ולקנות איזה דבר. מלא באופן יחסי, כמובן, כמו מקרר של רווקים צעירים שאין להם גרוש לבזבז.

הבטתי בו לרגע, לוודא שהוא לא מנסה לשלוח ידיים או משהו. אתם יודעים, לא חסרים פסיכופטים, אבל הוא לא עשה רושם כזה, סתם בחור רגיל, בלי שום סימן מוזר. חוץ מהעובדה שהחזיק בידיו את כנפי מעילו הדוקות אל גופו, כאילו עדיין קר לו מהמיזוג המוגזם שהפעילו בבר. את הכתובת שמסר מצאתי ללא קושי.

"כאן?", שאלתי, כשהגענו לפינת הרחוב, "או ליד הבניין הבא?"
"כאן זה טוב", אמר, "תעצור בצד, קרוב למדרכה".
"שמונה דולר וחצי", אמרתי, מקווה שיעגל וישאיר לי עשרה.

הבחור פתח את מעילו בשביל להוציא את הארנק, אבל לא, הוא לא שלף ארנק. הוא שלף אקדח ברטה תשעה מילימטר, ועם תנועת השליפה דרך את האקדח במיומנות. הוא הביט בי וסינן: "תן לי את כל מה שיש לך".

כמו שסיפרתי, הייתי עייף. והמריחואנה של ברוס החזיקה אותי מרחף, כשהכול הרבה יותר לאט, יותר עגול, והרבה יותר שלם. ראיתי את התמונה כולה, ובמקביל גם ראיתי את פרטיה, אחד לאחד, כמו בהילוך איטי. את הברטה תשעה מילימטר זיהיתי בקלות, הרי כזאת בדיוק הייתה לי, בזמן שעבדתי בתור מאבטח. ללא ספק, האיש ידע לשלוף. גם ראיתי בבירור שהאקדח לא סתם דרוך, אלא גם טעון ולא נצור. הבנתי את מה שראיתי, אבל לא חשבתי על המשמעות של הדברים הללו. במקום זה, חשבתי אם טוב היה או לא, העובדה שלקחתי מהג'וינט של ברוס. לאור מה שקורה לי עכשיו, מצאתי טיעונים גם בעד וגם נגד.

האיש ראה שאני מביט בו ובאקדח ולא מגיב. הוא דחק בי: "תן לי את כל הכסף שלך". שלחתי את היד לכיס והוצאתי מה שהיה שם. קצת יותר ממאה דולרים. כמו שסיפרתי, היה ערב חלש. הוא אמר: "אמרתי לך לתת לי הכול, לא רק מהכיס הזה".

הבטתי בו שוב, מרגיש איך המציאות חוזרת אלי, עובדה, ניצת בי קורטוב של כעס, ועניתי: "זה מה שיש. תחפש עלי, אם אתה רוצה".
"אתה יודע שהאקדח טעון, לא? אל תעשה שטויות. תביא הכול, ומהר".

"זה הכול. מה, אתה לא רואה עם מי יש לך עסק?".
"קשה לי להאמין", התיז. לא הורדתי את עיני ממנו ולא מן האקדח. כן, חשבתי, תנועה מיותרת, מצד מי-שלא-יהיה, והאקדח הזה פולט. נזכרתי איך היו כועסים אצלנו כשמישהו פלט. הייתי עד לכמה מקרים כאלה, ובמזל הסתיימו כולם ללא נפגעים. הוא קרב את האקדח אלי עוד וחזר על דבריו: "לא יכול להיות שזה כל הכסף".

לרגע עברה בי מחשבה שהאיש, מקצוען ככל שיהיה, גמיש עכשיו פחות ממני. הוא לובש מעיל כבד, ואני חולצת טי, ושרירי לא פחות ממנו. אגרוף זריז ומפתיע, כך חשבתי, באלכסון מתחת ללסת, ישנה את התמונה. אבל הג'וינט של ברוס גרם לי לשקול היבטים נוספים, כמו ההיבט ההנדסי, למשל: אם האגרוף שלי מעיף את הלסת שלו ממני והלאה לכיוון תקרת המונית, שרירי היד שלו המחזיקה באקדח, כולל הלא-רצוניים, יפעלו גם מבלי שיתכוון. הקנה היה מופנה אלי, מרחק של פחות מחצי מטר, והיד של האיש הייתה איתנה. פסלתי את הרעיון. רק שיישאר רגוע, אמרתי לעצמי, ושלא יפלוט.

"אני לא משקר. זה הפדיון שלי מהערב. חרא של ערב".
"אל תבלבל את השכל. אני לא משחק איתך".

"תירגע, אדוני", אני שומע את עצמי אומר לאט, "זה כל הכסף, ובכלל, רובו לא שלי. הוא של תחנת המוניות".
"טוב", אמר הבחור, ותחב את השטרות לכיס המעיל שלו. "עכשיו תזחל החוצה בשקט, ותשאיר לי את המונית".

"למה לזחול? אפשר לעשות את זה בצורה מכובדת", עניתי אוטומטית. הייתי מודע לכך שנעלבתי קצת, והייתי חייב להגיב, מבלי לחשוב על ההשלכות. ייחסתי את זה למריחואנה של ברוס, שעוררה בי רגישות-יתר. "קח את המונית, אבל תשאיר לי כמה גרושים, שאוכל לצלצל מטלפון ציבורי ולהזמין מונית".

הוא בחן אותי בשתיקה. ניכר שידע מה הוא עושה, ושתכנן זאת היטב. בבלוק בו עצרנו, שבוודאי אינו הבלוק שלו, אין טלפון ציבורי. צריך ללכת יותר ממאתיים מטרים במורד השדרה מערבה, עד לתא הטלפון הקרוב.

הוא אמר "צא, צא החוצה ואל תעשה תנועה מיותרת, אחרת אני מפוצץ אותך עם הכלי שלי". יצאתי מבלי להביט אחור, והוא זרק "הנה, קח דיים, עשר אגורות, שיספיק לך לטלפון", והשליך את המטבע הרחק במורד השדרה.

האוויר החם הספיק להתקרר מעט, ולא ראיתי נפש חיה ברחוב. פסעתי מערבה, ואחרי דקה או שתיים סובבתי את הראש, לראות אם האיש עדיין שם. לא, המונית והבחור נעלמו להם. התפללתי שמכשיר הטלפון יהיה תקין. ממראה הבתים ניכר היה שהשכונה לא ממש איכותית. תחבתי את המטבע וטלפנתי למוניות 'רמסן'.

"בובי, שלח מישהו לקחת אותי. אני ב-שיפסהד-ביי", אמרתי.
"מה קרה, ג'ואי? נתקעת עם המונית?"

"לא. המונית בסדר. כלומר, לא יודע מה איתה. כרגע סיימו לשדוד אותי, ולקחו גם את המונית".
"מי?"

"הנוסע שלי, בובי".
בובי נאלם לרגע, אך התעשת במהירות: "אני כבר שולח. תן את הכתובת המדויקת".

ישבתי על שפת המדרכה וחיכיתי. הכול מסביבי היה דומם לחלוטין, רק פה ושם דילג איזה עכברוש בין פתח ביוב אחד למשנהו. שלוש בבוקר, בשכונה של אנשים עובדים, שישנים עכשיו עמוק, ואפילו שהם ישנים, הראש שלהם מלא במחשבות. לא כמו אצלי.

לא חשבתי על כלום. לא על זה שבזבזתי ערב והלך הכסף, לא על זה שיקראו לי להעיד מתישהו, לא על זה שאיאלץ לקחת חלק בחיפושים אחר המונית הגנובה, גם לא על זה שהג'וינט של ברוס הקהה לי את החושים, אבל שמר עלי רגוע מאוד, ובטח לא על זה שאלוהים הטריח את עצמו אלי, נשק לי במצח, ונתן לי להמשיך הלאה. עובדה, לא קרה לי כלום. נשארתי חי. עדיין לא עלה בי הפחד, אבל דבר אחד ידעתי: מערבולת הסיוטים על השוד בוא-תבוא. אם לא בדקות הקרובות, אז בוודאי בלילה הבא, או בזה שאחריו, וכשיגיעו הפחדים לבסוף, די והותר זמן יהיה להם אצלי.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: