ינו 272016
 
 לזר אליאש Tagged with:

(לזר אליאש, חיפה, מרס 2007)

לעולם ימכור אדם כותנתו לעורו ובלבד שיתגורר בנכר. זאת לי משנותיי בניגריה. שנים מתוקות.

"נו, בטח" אומרים אתם, "מה חסר היה לך שם? רכב צמוד ונהג – יש, וילה דו מפלסית – יש, בוי, גנן, שומר, רכב צמוד כבר אמרנו? אז מה הפלא שאתה מתגעגע?"

"לא, לא לזה אני מתגעגע".

"אז אולי לאשכולית החצויה שהבוי, סאנדיי, הגיש לך לארוחת הבוקר, אחרי שהפריד בסכין מיוחדת פלח-פלח, כדי שלא תקבל מהכפית שלך שפריץ לעין, והבזיק מעט סוכר מלמעלה? נו, ברצינות, זה באמת מה שחסר לך בחיים?"

"לא, בכלל לא. חסר לי העיתון".

"עיתון? אתה הרי מנוי על 'מקור ראשון'"

"חסר לי ה'נַיג'יריאן טיימס' של לאגוס".

אומנם קיבלנו אז את 'מעריב', שהגיע מהארץ באיחור-מה של שבועיים, אבל מדי יום, במכונית נהוגה בידי אג'אי שעשתה את הדרך בין איבדאן לאיפֶה (Ife, כשישים ק"מ מזרחית לאיבדאן), קראתי את ה'ניג'יריאן טיימס'.

היה זה עיתון בפורמט קטן שעסק בעיקר בפוליטיקה מקומית ובכרוניקה. חיפשתי בו את הסרט שהולך בקולנוע 'סקאלה', עברתי על שידורי הטלוויזיה (היא הייתה בשחור-לבן, לא כמו בארץ, שהיא לא הייתה בכלל) ואם לא ירדה עליי תנומה הצצתי גם בכותרות, כמו:

"המשטרה עדיין לא הצליחה לפצח את הכספת בה שמורים השלמונים שקיבל ראש הממשלה הקודם, שהודח בהפיכה הצבאית (וקוצר בראש)…"

או: "מעוללות החלפת המטבע: רמאים גזלו תושבי כפרים נידחים בבּוּש. הם סיפרו להם כי פג המועד להחלפת הכסף הישן בחדש, וב'נדיבותם' הם הסכימו להמיר את המזומנים שהיו בידי הכפריים בשער שערוריתי…"

או: "אזהרה: ההורים מתבקשים לשמור בשבוע הבא על ילדיהם. אין לתת להם לצאת מהבית".

"מה זה, אג'אי?" אני שואל. "אנשים רעים חוטפים ילדים קטנים".

"ולמה דווקא בשבוע הבא?" "זה החג שלהם, מאסטר".  "ו..?" אני מקשה.

אף לא מילה יותר. פיו של אג'אי חתום.

הקריאה בעיתון לא הסבה לי הנאה אבל גם לא הטרידה אותי מי יודע מה. אחרי הכול, הצרות היו שלהם, לא שלי. השחיתות בשלטון, הטפשות במינהל, שוחד הבחירות, הגניבות, תאונות הדרכים, הילדים שנעלמים – הכול שלהם, המסכנים. "איט'ז נוט מיי בלאדי ביזנס". הרי אין לצפות שניגריה תהיה כמו המתוקנות שבהן, דוגמת… נגיד…ישראל, למשל.

חוזר מאיפֶה הביתה, צונח לכורסה, לוקח ליד 'מעריב' ו..שחור לי בעיניים:

שחיתות בשלטון, טיפשות במינהל, שוחד בחירות, גניבות, תאונות דרכים, פדופילים…

וכל זה בביתי שלי!.. געוואלד!!!

הפסקתי עם "מעריב". התמסרתי ל'ניג'יריאן טיימס' ולשלווה. שם, בניגריה, הבנתי למה השתהינו בגלות אלפיים שנה ולמה צאצאינו יורדים לחו"ל: זה בגלל העיתונים.

ויש לי שיר. כשאני במקלחת, וכל החלונות סגורים, ואף אחד לא שומע, אני שר בלחש בלחש: "הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קירח, נא קבלי את תפילתי, והייתי בך אורח… פם, פמפם, פם, פם, פמפם…", וסליחה משאול טשרניחובסקי ומנעמי שמר על הסטיונת.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: