אפר 292016
 

(טורונטו 2012 - חיפה 2016)

ישבנו באיזה פאב כנפיים ובירה בדאון-טאון של טורונטו, מקום נחמד מאוד שסטנלי בחר כבר מזמן. היינו עשרה, חברים של סטנלי, מהזמנים של הפוליטיקה המקומית והארצית, שכולם, חוץ ממני כמובן, היו מעורבים בה באופן זה או אחר. החברים נפגשים פעם בחודשיים. סטנלי יוזם את התזכורת, בוחר את המקום ומעביר את העניין בדואר אלקטרוני לרשימה של שלושים אנשים.

למפגש מגיעים בדרך כלל עשרה, פחות או יותר, לא משנה קיץ או חורף, או קרוב לעשרים בתקופה של טרם בחירות. סתם יושבים ושותים בירה וטורפים כנפיים ומרכלים, ויורדים זה על זה. אז סטנלי לקח אותי איזו פעם, לפני הבחירות לראשות העיר, ומאז התמיד להזמין אותי, למרות שאף פעם לא הסתדר לי. אבל הפעם כשהזמין הלכתי איתו.

קוראים למקום Cranberries, אוכמניות, והוא בדאון-טאון, כמו שאמרתי, ברחוב הראשי שמפריד בין השכונה של ההומואים ובין שכונת חסרי הדיור, אלה שבמצוקה. שתי השכונות הללו מיוצגות במספר לא קטן של שוכני אוהלים בפארק "Occupy Toronto", הסמוך ללב העסקים של טורונטו, שלוחה מקומית של גל המחאה העולמי. אבל באזור של אוכמניות לא רואים מחאה. ההומלסים נשארו בשכונה, באותה תנוחה מאז סוף הקיץ, והעוברים והשבים עדיין עוברים ושבים, ואלה ששוכבים על הגדר בשביל כולם, שם במאהל "Occupy Toronto", כנראה שעושים משמרות ומחליפים ביניהם, כך שחסרונם אינו מורגש.

סטנלי יודע היטב לבחור את המקומות הכי לוהטים בעיר שנותנים אצלם כנפיים. הוא מתמקד בעיקר במחיר, אתם יודעים, כמה זול זה יכול להיות, שזה הגורם הכי חשוב. וחשוב לו גם לבדוק באיזה יום בשבוע הם נותנים עסקת-חבילה בחצי המחיר, שמלכתחילה היה נמוך. ככה סטנלי מתזמן את האירוע, ועוד מברר אם הם מחייבים 15% טיפ קבוע מראש, בגלל שמדובר בקבוצה, או שהעניין תלוי בנו, הלקוחות, ושכול אחד יקבל חשבון בנפרד וייתן מטוב ליבו אם ירצה, מה שסטנלי בדרך-כלל לא רוצה, כולל במקרה הזה שמנהל המשמרת עולה לו על העצבים.

"תראה איזה מניאק רכיכה האחראי-משמרת הזה", אומר לי סטנלי כשאנו מתיישבים. בקושי הגענו, בינתיים זה רק אני והוא, והוא אומר את הדברים לפני שהספקנו לברר את טיבו של המקום הזה, ולפני שגילינו עד כמה מעצבנים הם יהיו לסטנלי, שיעביר הלאה אלינו את העצבים. הוא יודע הכול עליהם מראש, וכבר יודע שזה לא ייגמר נעים במיוחד.

מצד שני, זה לא אומר שכדאי שנעזוב כבר עכשיו. לא, אנחנו נישאר עד הסוף ונסבול ונאגור חומרי-סבל שיספיקו למפגשים הבאים של החבורה, ולמפגשי קפה וסיגריה אחד-על-אחד שסטנלי מקיים איתי מעת לעת. במצבים כאלה אני מביט בו, בסטנלי, ואני לא רואה את היווני שבו, גם לא את הקנדי שבו. אני רואה בו אותנו, אתם יודעים, אלה המכורים לקיטורים והיודעים מראש שהכול סתם ושתמיד עובדים עלינו. סטנלי יודע שככה אני רואה אותו והוא אינו מתכחש לכך. הוא אוהב יהודים, וישראלים, ושונא את כל היתר, כולל יוונים, חוץ מכמה שהוא מכיר אישית ושעברו את המבחן שלו, אומנם בציון גבולי, אבל עברו.

למנהל המשמרת קוראים טים. אוכמניות הוא לא מסוג המקומות בהם רוקמים את השם של העובדים על החולצה או משהו, אבל טים הכריז כשנכנסנו "אני טים ואני אחראי המשמרת הערב, אל תהססו לפנות אלי במקרה ש…", ואז סטנלי קטע אותו ומלמל, בתקווה שישמע-לא-ישמע "אל תדאג, לא נהסס". מנהל המשמרת לא ויתר וניסה להיות נחמד אלינו, בעיקר אליי, כי את שפת הגוף של סטנלי הוא מבין היטב, וכשהוא פונה אליי הוא מנסה להגדיל את הנחמדות שלו בתקווה שסטנלי יתרצה. להראות לסטנלי שבהחלט אפשר להיות קורקטי ולא כעוס, כמו שהוא עושה איתי, למשל. אלא שאני לא משתף פעולה עם מנהל המשמרת. אני נשאר שקט, ממתין בסבלנות שיצטרפו המוזמנים האחרים, והם מתחילים אט-אט להגיע.

ג'ים נכנס ראשון, הוא מסמן לסטנלי ולי שלום ומתיישב. הוא חושב שכבר הזמנו לאכול, אז הוא קורא לטים, ששולח את המלצרית, זו שתהיה שלנו לאורך כל הערב, והיא רושמת: "חצי תריסר כנפיים, חריף רצח". היא אומרת "רשמתי רצח, אבל אתה בטוח? זה הכי-הכי חריף שיש". ג'ים מניד בראשו לחיוב ואני מביט בו בשאלה. ראיתי אותו במפגש הקודם, בקושי הכרנו ושוחחנו, וכל מה שאני יודע על ג'ים שהוא ממוצא איטלקי. "אז מה אם אני איטלקי", מתגונן ג'ים, "אני לוקח כנפיים הכי חריף שאפשר. אני אוהב את זה". "איטלקים דווקא מעדיפים אוכל עם טעם", אני מושך אותו לשיחה לא מחייבת, "לא עם חריף שמסתיר את האוכל".

ג'ים מחייך. הוא מספר לי שהגיע לקנדה בגיל שנה, וששמו המקורי היה וינסנט. פקיד ההגירה שכנע את אימא שלו, או את האבא, שוינסנט באנגלית זה ג'ים. כנראה שאותו פקיד היה קנדי-צרפתי, אחד שלא מתמצא בדברים שהיה עליו להתמצא בהם, אז כתבו לו בתעודת הזהות ג'ים, ומאז זה ככה. "הם היו מטורפים וחצופים" הוא קובע בנון-שלנטיות ומסמן למלצרית שתביא את הבירה כבר עכשיו. הוא מוסיף: "תראה איזו התנשאות. מחליטים בשבילנו איך קוראים לנו. מזל שעכשיו קנדה קצת יותר בסדר". אני לא מגיב. למה לי? ואם אשווה לישראל, אז לאיזו? ישראל של אז או זו של היום? ובכלל, למה? את מי כאן זה מעניין, המזרח התיכון, עם כל המדבר והגמלים והאלימות והבחורות שמתלבשות ומכסות את הכול חוץ מהעיניים?

אני מביט בסטנלי מזווית העין ורואה שהוא מרוצה. לפחות בקשר אליי. הנה, באתי למרות שאני לא מכיר ואני לא מהפוליטיקה של החברים האלה מפעם, ובכול זאת אני לא יושב כמו גולם. אני מדבר עם החברים שלו ועושה סימנים של השתלבות. וכשאנדי נכנס ומיד אחריו פורצים איאן ואלכס פנימה, סטנלי כבר רגוע הרבה יותר והוא קורא לטים ומסביר לו שהוא לא כועס עליו בכלל. ואם יכעס עליו בהמשך, מבהיר סטנלי, זה רק במקרה שטים ישבש משהו בערב הזה שאמור להיות מוצלח.

חוץ מטים, כולנו יודעים שטים אכן ישבש משהו. ואם לא הוא, אז המלצרית שלו, אחת שעונה לשם לורנה, נמוכה וחייכנית ומלאת אנרגיה, ובנוסף יש את החזה שלה שהוא בולט וקצת בחוץ, מה שמן הסתם מעודד מכירה במקרים רבים, אולי אפילו במקרה שלנו, אבל במקרה של איאן, אירי שהיה נשוי ליהודיה עד שהילדים שנולדו להם גדלו, החזה של לורנה לא משהו. הוא אומר בזמן שהוא לוגם את הבירה השנייה שלו, אותה הזמין מראש כאשר הזמין את הראשונה: "החזה שלה לא סימטרי. לא נורא, אני שונא סימטרי, אבל היא מוציאה אותו החוצה בכוח, וזה מטשטש לי את הריכוז. פתאום הכנפיים לא טעימות".

"אתה מתלונן?" שואל סטנלי, ואיאן עונה מיד: "מה פתאום. כנפיים זה כנפיים, ומה שקובע את הטעם זה המחיר. לא-כך, סטנלי יקירי?" והוא מוסיף, לפני שסטנלי מספיק להגיב "אבל החזה של הלורנה הזאת זה דבר הרבה יותר חשוב. ומעניין".

סטנלי מחייך. הוא מכיר את איאן מאז בית הספר התיכון שלהם, מאז היה איאן רזה וזריז וג'ינג'י וחנון אשכנזי להחריד, במונחים קנדיים של דאון-טאון טורונטו, מה שחייב את סטנלי להציל אותו מעת לעת. סטנלי, במקרה שלא סיפרתי, היה כבר בילדותו ענק ובלתי ניתן להזזה. הוא נמוך למדיי, אבל הוא גדול מאוד. יש שיגידו שהוא שמן באופן מוגזם ובלתי נתפס, ויש שיגידו שרירי מאוד. בכול אופן, לא שוכחים שקבוצת הפוטבול שלו לקחה את אליפות בתי הספר, והכול בזכותו. אי אפשר היה לעבור את סטנלי.

אלא שמי שמכיר את סטנלי מקרוב יודע שהוא רך כמו חמאה ורגיש במיוחד. אפילו לגבי ראש העיר, זה שסטנלי דחף וקידם, ובסופו של דבר נבחר כנגד כל הסיכויים, עדיף שלא לדבר ליד סטנלי. יותר מדיי בלגנים של שחיתות וסמים וגזענות נקשרים עכשיו לראש העיר החדש, דווקא בחור נחמד, וסטנלי מעדיף שלא להזכיר את הנושא. אנחנו משתפים פעולה, ואיאן מאתגר אותו: "סטנלי, נראה לי שהלורנה הזאת קצת נדלקה עליך".

סטנלי מאדים מעט ופונה אליי, בקול רם, שאיאן והאחרים ישמעו: "שים עליו עין. כמה שהוא אירי, הוא לא חזק בלשתות". כולם צוחקים. בניגוד לסטנלי, שאף פעם לא שותה, לא בגלל המחיר אלא סתם, לא טעים לו, כל האחרים יודעים מה זה בירה, ומה עושות שש כוסות שליש-ליטר בירה לאירי ממוצע, כלומר מה הן לא עושות, כי איאן אירי והבירה זה משהו שקטן עליו מאז נולד. אפילו היהודייה שהתחתנה אתו ועשתה אתו ילדים לא הצליחה לקלקל לו את מערכת היחסים עם האלכוהול. עם זאת, איאן עצמו התוודה בפניי, זו לא הייתה הסיבה לגירושין.

"אני סבור שאיאן צודק לגבי לורנה" אני לוחש לסטנלי בחיוך, והוא מאדים עוד, לא יודע אם אני תומך בהשערה, או שסתם מצטרף להקנטה של איאן. "אז מה הוחלט", מנסה סטנלי לצאת מהמבוכה, "החזה שלה סימטרי או לא?"

אני מתבונן בה מקרוב, סטנלי רואה שאני מתבונן, כאילו מנסה לברר בשבילו, והוא משפיל את עיניו. הוא נמנע מלהביט בלורנה. והיא, בטח לא יודעת מכלום, ממשיכה להתרוצץ סביבנו ולהגיש לשולחן את הכנפיים והמשקאות, מפנה כוסות ריקות, מוסיפה רטבים איפה שנגמר, ודורשת בשלומנו בסגנון הידוע של "הכול בסדר, חברים?"

אלא שאף אחד לא עונה לשאלה של לורנה. היא שואלת שוב, חיוכה מתמתח עוד, והפעם מסגיר את העובדה שהוא מלאכותי לגמרי "הכול בסדר? צריכים עוד משהו?" ועדיין כולנו שותקים, רק מפנים את מבטנו לסטנלי. וסטנלי, שאינו יכול לסגת מתפקיד החניך-התורן שלקח על עצמו מזמן, מביט בה ופוסק: "הכול בסדר, גברת לורנה".

"תודה, אבל 'גברת' זה קצת מוגזם" אומרת לורנה ומסמיקה. היא מביטה בסטנלי והוא אט-אט מרים את עיניו. "אתה רוצה לשתות? אני רואה שלא הזמנת בירה, רק כנפיים. אולי אתה רוצה משהו אחר לשתות? וויסקי?"

"לא, תודה".

"על חשבון הבית, אני יכולה להביא לך כוסית של מה שתרצה" מנסה לורנה לעודד אותו, עיניה הכחולות גדולות וטובות, ואני רואה איך סטנלי מתמוסס.

"לא, זה בסדר" עונה סטנלי, "אני פשוט לא מסתדר עם  אלכוהול".

גילוי הלב הפומבי של סטנלי הפתיע את הנוכחים. דממה נפלה עד שרונלד, זה שגר בחלק מהזמן במזרח העיר, עם אשתו, ובימים מסוימים גר בצד המערבי, עם הבוליביאנית שלו, שבר את השקט: "אתם היוונים לא יודעים לשתות אלכוהול".

סטנלי תקע בו את עיניו בתוכחה: "למה, מי המציא את האוזו? מאות שנים לפני שגיליתם את הוויסקי".

"נכון", מצטרף ג'ים לדיון "היוונים המציאו את האוזו. אבל הם גם המציאו את האולימפיאדה, וזה לא אומר שהם מבינים משהו בספורט, לא?"

"היוונים המציאו המון דברים" מתעקש סטנלי "הנדסה למשל. פילוסופיה. מה לא".

"גם מעשי סדום הם המציאו" ממלמל אנדי בשקט, אבל שכולם ישמעו. חיכינו שאנדי ימשיך ויפתח את  הנושא, אולם סטנלי תקע בו מבט נוזף והוא חייך במבוכה.

לורנה, שעמדה כל הזמן סמוך לשולחן הענק שלנו והקשיבה, ניצלה את השקט והכריזה: "אוקיי, אז אני אביא קנקן מים. לא חייבים אלכוהול", והלכה. סטנלי הביט בה בעיון, בלי בושה, עכשיו כשאחוריה אלינו ופניה אל עבר המטבח. היא הייתה מעשית ויעילה במיוחד, אוספת צלחות משולחנות אחרים בדרכה למטבח, הילוכה בוטח ומהיר, והיא חוזרת והולכת שוב, ובכול פעם תוקע סטנלי את עיניו בגבה, מהכתף ועד האחוריים, ונדמה כי הגב של לורנה מחייך אליו בזמן שהוא מסתכל. איאן מסמן לי ולאחרים ומאתגר את סטנלי: "אתה רואה, היא דלוקה עליך".

"עזוב, אני בן שישים. היא בקושי שלושים".

"היא דלוקה עליך, מה זה משנה בת כמה היא? ולידיעתך, היא בת עשרים וחמש".

"לא", אומר ג'ים "היא בת ארבעים לפחות".

"איך ארבעים?"

"היא מזכירה לי את אשתי" מסביר ג'ים. "אבל במחשבה שנייה, כל דבר מזכיר לי את אשתי. אני חושב שמשהו לא בסדר איתי" קובע ג'ים, וכולם מסכימים עמו במנוד ראש, בהסכמה שהיא לא רק לגבי ג'ים אלא גם ובעיקר לגבי עצמם.

עכשיו, אחרי שהנוכחים סיימו את הכנפיים שהזמינו, בצד שלוש או ארבע כוסות בירה שכל אחד לגם, למעט סטנלי, הפך המפגש לעליז וקולני עוד יותר. אבל סטנלי ישב במרכז ושמר על שתיקה, עיניו תקועות ברצפה, ומעת לעת היה זורק מבט חטוף בלורנה.

לקראת חצות, מיד אחרי שסטנלי דרש מלורנה להודיע "סיבוב אחרון", קמו החברים על רגליהם, הוציאו שטרות ומטבעות מכיסם, הניחו ליד סטנלי,  והתחילו להתפזר. סטנלי קרא לטים, שילם את החשבון, הוסיף 10% טיפ כולל, בשם כולם, והזהיר את טים: "זה לא 15% כמו שהמצאתם. זה רק 10%. ואם תגיד מילה, גם את זה אני לא נותן". טים חייך חיוך עצוב ומתוסכל, ואמר: "העיקר שנהניתם". בחוץ חיכה לנו הקור המקפיא של אמצע החורף, זה שמגיע עם שמיים צלולים ונטולי שלג. המכוניות שלנו, למרות שחנינו בשכונה לא-מי-יודע, המתינו בסבלנות וללא פגע. הרחוב היה ריק, פרט לנרקומן אחד, חסר-בית מן הסתם, שעמד ליד הרכב של סטנלי. הוא שאל "יש לך איזה דולר לתרום לי?"

סטנלי הביט בו באדישות והשיב "פנית אל האיש הלא נכון". "אתה בטוח? דווקא עושה רושם שיש לך דולר בשבילי". "דולר יש או אין, אתה יודע כמה אני שוקל?". "לא, למה?" "אתה חושב שתצליח לנשום אם אשב עליך?" הנרקומן הביט בסטנלי בעניין, ומשהבין עד כמה האיום מוחשי הסתובב ונעלם בין הבתים.

עברו מספר שבועות עד שקפצתי לבקר את סטנלי. הייתי אמור להחזיר לו איזה דבר, מקדחה או משור חשמלי, לא זוכר בדיוק, וטלפנתי לוודא שהוא בבית. הוא היה שם, כרגיל באותה התנוחה, לבוש בחלוק בית, דווקא חלוק יפה מבד מגבת שקיבל פעם בכינוס חברי מפלגה או משהו, יושב בכורסת המחשב, עכבר המחשב בצד ימין וכוס קפה דלוח לשמאלו. אלא שבניגוד לכל הפעמים בהם ביקרתי אותו, שני דברים היו שונים בתכלית: שומר המסך שלו, מסך ענק של עשרים ואחד אינטש, לא היה הפעם על פורנו, אלא על סתם נוף אגמים מושלג של מערב קנדה. והדבר השני, כן, הוא לא היה לבד. לורנה ישבה שם מולו, וגם אצלה כוס קפה. דלוח באותה המידה.

"אתה זוכר את לורנה, לא?"

"אוכמניות" אני עונה.

"כבר לא", אומרת לורנה, "הם לא יודעים אם לסגור את המקום, אבל בינתיים פיטרו אותי".

"צר לי", אני מגיב, מוסר לסטנלי את מה שהבאתי ואומר "אני חייב לזוז. אעבור בהזדמנות, נכין קפה כמו שצריך ונעשן סיגריה". סטנלי מחייך ואני עוזב.

עד הפעם הבאה שביקרתי אותו לא יצא לנו לדבר, וכשבאתי אליו כבר חזר והיה שומר המסך שלו כמו פעם, תקריבי פורנו מתחלפים בקצב מתון, ועל השולחן כוס אחת בלבד של קפה חסר אופי. "לורנה?", אני שואל.

"חזרה לבעלה בטימינס".

"לא ידעתי שהייתה נשואה".

"היא עדיין נשואה. סתם, איזה טמבל כפרי שנולד וחי בטימינס, בדרך אל הקוטב. שמונה שעות מטורונטו אבל עולם אחר."

"מה יש שם?" אני שואל.

"עצים. ושלג. ובעלה עבד כל החיים במנסרה, עד שפיטרו אותו. בכל החיים הדפוקים שלו, אולי פעמיים יצא לו לצאת מטימינס."

"והיא חזרה אליו?"

"ככה נראה".

"וזהו?", אני מנסה למשוך אותו בלשון, לברר איזו מערכת יחסים, אם בכלל, הייתה לו עם לורנה. סטנלי לא מנדב מידע. אני מנסה מכיוון אחר: "אמרת לה משהו?"

"אמרתי שהיא מוזמנת לכאן, מתי שהוא שוב ירביץ לה. זה שימח אותה מאוד".

"ו…?"

"כנראה שבינתיים היא בסדר. או שהוא בסדר. או ששניהם בסדר".

"ואתה?"

"גם אני בסדר" מפטיר סטנלי "ותעשה לי קפה טורקי כמו שאתה יודע. נמאס לי מהקפה האמריקנו שיש כאן. ולא אכפת לי שאתה קורא לקפה היווני קפה טורקי. פשוט תעשה לשנינו, נצית סיגריה, ונשתוק קצת, בזמן שהזמן עובר".

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: