יונ 012016
 

(תל אביב, נובמבר 2008, יומולדת 50 לאשר)

בשישי האחרון חגגנו לחבר שלנו יום הולדת חמישים. החבר ואשתו, שגם היא חברה, הזמינו כשלושים וחמישה ידידים, מכיוונים שונים של החבר ואשתו, וכמעט כולם הגיעו. לב האירוע היה טיול רגלי של שעתיים, שישי-אחר-הצהריים בדרום תל אביב, ליד התחנה המרכזית הישנה. איפה שהיום כולם יודעים מה קורה, אבל פעם, מאוד מזמן, זה היה שיכוני באוהאוס למעמד הבינוני, ושם חנוך לוין נולד וגדל.

בעיקר כלל הטיול שלושה שחקני תיאטרון, שיציגו פה-ושם בשבילנו קטעים ממחזות של חנוך לוין, ליד מספר בניינים שקשורים אליו וליצירתו. אני חושב שטיול תיאטרון כזה הוא רעיון מצוין, ולא רק אני כך. רוב החברים שהגיעו אהבו את הדבר עד מאוד. אפילו מועד הטיול, שישי-אחר-הצהריים, זמן בו אנשים נורמאליים קוראים עיתון מול משחקי הליגה הלאומית ואחריהם תוכניות הבישול בטלוויזיה, היה מועד מצוין. נכון, אנחנו לא נהיה עם העיתון והטלוויזיה, אבל הרחובות יהיו ריקים ושקטים. מיהודים.

התחלנו את המסע במערכון שעשו בגן ציבורי אחד, קטן ובמצב לא רע. שני חתולים חצו את הגן, מביטים בחשש, לראות אם יש תאילנדים בינינו, אבל לא. מבחינתם החבורה שלנו הייתה בסדר. בכניסה לגן עמדו כמה אנשים שנראו חביבים למדי, רובם שחורים. "אני מחוף השנהב", אמר לנו אחד מהם, בזמן שהמערכון כבר התחיל. שאלתי אותו: "אז למה אנגלית? למה לא צרפתית?". הוא חייך חיוך רחב: "שתיהן, בלי בעיה, וגם עברית", השיב לי בצרפתית.

כנראה ששוחחנו בקול רם מדי, ומישהי מהאורחים סימנה לי בנזיפה שאשתוק. לא הכרתי אותה. למעשה, חלק נכבד מהמוזמנים היה חדש עבורי. כולל השחקנים. הבחור מחוף השנהב התעלם מהנוזפת, ושאל את זה שעמד לידי: "בוקי?"

"בוקי??", תמהנו שנינו, ושוב הפרענו להצגה. "בוקי", הסבירה אחת המוזמנות שעמדה לידנו, "זה מהעיתון. הוא עושה סיור שנקרא 'סיור ביבים', כאן בסביבה, בעקבות אירועי פשע שקרו כאן. אומרים שזה מגניב. הולך לו ממש טוב".

"לא, זה לא בוקי", הסברתי לזה מחוף השנהב, שעכשיו עמדו לידו עוד שניים כמוהו, אליהם הצטרפו שניים אחרים, לפחות אחד מהם רומני. "בוקי טוב", אמר הרומני בעברית, "לא חרא כמו זה". "למה חרא?", הגן על האירוע חבר שעמד לידי, "חנוך לוין לא מעניין? מחזאי גדול מאוד! הכי גדול!"

"בוקי טוב", אמר אחד מאנשי חוף השנהב, ועבר לעברית, "נותן כסף. חמש שקל גם. לא כמו זה, חרא".

לא היה לי מה לומר. היה צדק בדבריהם. ודווקא אני, אחד שמסכים איתם, נמצא בצד של המנצלים. הצד של יפי הנפש ושוחרי התרבות ואיכות הסביבה, שלא נותנים גרוש לעובדים זרים, ולא יודעים להעריך כמו בוקי. הדלקתי סיגריה, נתתי שתיים לרומנים, המינימום שיכולתי לעשות, ובמיוחד שלשמחתי האפריקאים לא מעשנים משום-מה, והלכתי אחר הקבוצה. הם ירדו במורד רחוב כלשהו, ראש פינה או משהו, ואחר-כך הסתובבו ועצרו, ואני איתם. השחקנים נתנו עכשיו מערכון על-יד איזה קיר סדוק, שאריות של בית כנסת משנות השלושים שעברו. כמה מטרים מימין להצגה הייתה מרפסת עמוסת פיליפינים שעשו על האש.

"בוקי?", שאלה אותי הפיליפינית שסובבה את השיפודים. לא יודע למה שאלה דווקא אותי, אבל החבר שעמד לצידי התנדב לענות: "לא בוקי. חנוך לוין".

"בוקי טוב", אמר הפיליפיני המבוגר, זה שעמד ליד המשפדת. "בוקי גם קונה קבאב", התנדב להסביר.

"טוב, אני צמחוני", אמר החבר שעמד לצידי. "אלה כולם צמחונים" זרק אחד שעמד על המרפסת הפיליפינית. האיש נראה ונשמע יהודי, אז הסקתי שהוא זה שמשכיר להם את המרפסת, ובא להיות שם ולבדוק מה עושים לו בנכס. בחרנו שלא לענות לו. בכל זאת, לא נעים להפריע להצגה שעלתה מחדש עכשיו, כשלשחקנים תלבושות חדשות. הוא לא הרפה: "רואים את אלה. אלה כולם צמחונים כמו יוסי ביילין".

השחקנים התחבקו וצהלו, לא יודע למה, משהו שקשור במחזה, והתהלוכה המשיכה אחרי שמחאו כפיים. גם אני הצטרפתי למחיאות, וככה גם שלושה חברים שלי שעמדו קצת מרוחקים מהעניין, ואיתם הפיליפינים מהמרפסת, וגם שני פועלים טורקיים שבדיוק יצאו ממונית. לא הספקתי לענות לבעל-הבית הישראלי מהמרפסת, כי בינתיים נעלמה החבורה מאחורי העיקול. לא חששתי. ידעתי שבמקודם או במאוחר ייעצרו, ליד בניין אחר עם משמעות. מונית נוספת עברה ברחוב השקט, נוסעת לאיטה, כשהנהג מחזיק סיגריה דולקת מחוץ לחלון. הוא זיהה אותי בקלות, כאחד שלא גר כאן. "בוקי?", שאל. "לא", עניתי, "חנוך לוין. למה?"

"בוקי טוב", אמר הנהג והעיף את הסיגריה אל אמצע הכביש. הוא הגיע לפינה וסימן לי בידו לאן המשיכה החבורה שלי. הוא הרגיש בסביבה כמו בבית.

קרבתי אליהם ונצמדתי לשני חברים שעמדו ליד החבורה, שעכשיו הצטופפה מול קיר חדש, דומה מאוד לקודמיו. הם גערו בי על שאיחרתי למערכון הבא. שלושה קולומביאנים עברו באמצע הכביש, לשניים מהם בירה ביד, לא ברור למה לשלישי לא, הרי אין להם מכונית ואין להם צורך בנהג תורן. זה בלי הבירה פנה אל החבר שהיה לידי ושאל: "בוקי?", "לא, לא בוקי", ענינו במקהלה. "בוקי טוב", הפטיר הקולומביאני ונדחף אל תוך החבורה שלנו, לראות מקרוב. קולומביאנים אוהבים מחזות רחוב, במיוחד כאלה שלא עולים כסף. כל ישראלי שטייל בדרום אמריקה יודע את זה.

הקהל מחא כפיים אחרי שהמערכון הסתיים, אבל מנחה האירוע, גם הוא שחקן, עצר את המחיאות והוסיף הסברים ענייניים על הסביבה. הוא סיפר על שב"חים, שוהים בלתי חוקיים, והקהל הביט לצדדים בחשדנות. חבר שהיה לידי שאל צופה אחד מגאנה, שעמד סמוך אלינו: "אתה חוקי כאן?"

"כבר לא", ענה לו הגנאי באנגלית, "אני צריך ויזה. אם הייתי נשוי אז היה לי". החבר שלי פנה אל מישהי מהחבורה שלנו, זאת שבאה עם הנוזפת, אם היא רוצה להתחתן עם הבחור הזה, כי חבל עליו. היא לא הסכימה, אבל הצביעה על איזו ישראלית, דווקא לא משלנו, שעברה ברחוב בצליעה איטית. "תשדך לו את זאת", אמרה, "אבל אל תפריע להצגה".

הסתכלתי על הצולעת. הייתה זו בחורה לא צעירה, מלאת חטטים, אך ראו עליה שלא תמיד הייתה מכוערת. היא אמרה: "אלה חארות. בוקי טוב. אני יודעת. אני נרקומנית". "מיד רואים שזאת נרקומנית", לחש אחד החברים, כזה שלא הכרתי, אבל נראה בן-אדם רציני, "אל תתנו לה כסף. אתם יודעים למה".

חבר אחר, שהבין בנרקוזות, העיר לו בנימוס: "רואים טוב שהיא נרקומנית, אבל גם רואים שהיא אחרי שלקחה מנה. כרגע היא לא צריכה כסף". "לא צריכה כסף? הצחקת אותי", אמר הרציני. "אולי עשר שקל, בשביל לשתות משהו, לא בשביל סמים", הסביר החבר המומחה, "הפה שלה יבש".

הנרקומנית חייכה אל שניהם במתק, בפה עקום ומלא פצעים. "אני צמאה, הגרון שלי מה-זה יבש". "אתה בטוח שזה בסדר?", פנה אליו הרציני. "בטח", פסק החבר המבין, "רק שאני, אין עלי גרוש". ניסיתי להציל את המצב, ושאלתי את הנרקומנית: "אבל מה בקשר לבוקי?"

"בוקי נותן כסף. לא כמו אלה באים מסתכלים כמו גן חיות. בוקי אמיתי, מהחיים, לא תיאטרון".

המערכון המשיך, כנראה שהיה טוב, משום שהחבורה שלי והקהל שנתווסף אליה היו מרותקים. מכונית עברה בכביש, כשמוסיקת טראנס קולנית בוקעת ממנה. "שקט", בקשו כמה חברים בקול רפה, אבל הצעיר שנהג את הרכב חיטט בשיניו בקיסם, החליף למוסיקה מזרחית רועמת עוד יותר, וצפר קלות. הוא רצה לעבור. הצופים נכנעו וזזו הצידה, אבל השחקנים נשארו באותו המקום, ומולם נותר רק מספר קטן של עובדים זרים. אלה לא פחדו מהרכב הצופר, והעדיפו להמשיך ולצפות במחזה, עכשיו שהמיקום שלהם השתפר. או שאולי לא היה להם נעים, על שהקהל ברח לשחקנים הצידה, והתנדבו לשמש צופים עד יעבור זעם.

בינתיים, על המדרכה ממול, התגודדה קבוצת עובדים זרים וניהלה ויכוח. טורקי אחד התריס, בעברית: "בוקי זה טוב? למה, תמיד נותן בוקי כסף?" "בוקי טוב", ענה לו ניגרי, גם הוא בעברית, "אבל גם הצגה זה טוב. זה לא חרא כמו חושב". סינית אחת נמוכה שרכבה על קורקינט עצרה לידם והצטרפה לויכוח. היא דיברה בשקט, אבל כולם עשו לה כבוד. היא אמרה: "בוקי כסף, זה לא כסף. אבל זה בסוף נותן אוכל". "אוכל? לא צריך אוכל שלהם", אמר הקולומביאני, זה בלי הבירה. שמחתי לראות אותו שוב איתנו, ללא ספק זה היה הוא, מהעצירה הלפני-הקודמת שלנו, ושמחתי לגלות שהפעם כבר יש בידו בירה. "לא אוכל", תיקנה אותו הסינית, "נותן מסעדה". "מסעדה טוב", פסק רומני אחד, גם הוא בעברית, "מסעדה יש בירה", וכולם חייכו באושר והתמזגו עוד בתוך החבורה שלנו.

וככה נמשך האירוע. בכל מספר דקות היינו עוצרים על-יד איזה קיר וצופים במערכון על-בסיס חנוך לוין, תוך שמצטרפים אלינו עוד ועוד עובדים זרים, ממדינות ולאומים רבים, וכולם לוחשים בשקט: "בוקי טוב". לקראת סוף המסע כבר מנתה החבורה שלנו יותר ממאה אנשים, אבל רק עכשיו זיהתה אשתו של חתן האירוע את מלוא היקפו של הקהל. היא תפסה אותי מקרוב ובקשה ממני, דמעות נקוות בעיניה: "אנחנו אמורים לסיים את הסיור במסעדה, שם שילמנו על המנות מראש. אתה יכול לדאוג שכל המיותרים לא יגיעו איתנו למסעדה?"

הבטתי סביב וראיתי את ההמון המגוון, חביב ולא מאיים, שקט וממתין בסבלנות לאיזו התפתחות, וידעתי שלא אצליח. קהל העובדים הזרים הכיר את התרחיש הרבה יותר טוב ממני. הם גרים כאן, בשכונת נווה-שאנן התל-אביבית, והם מכירים את כל הסיורים שהאשכנזים מהצפון עושים אצלם. החל מסיורי בוקי, שהוא לא חרא כמו כולם, וכלה בסיורי חנוך לוין, גיל חובב, גידי גוב ואסתר מדונה. הם יודעים דבר אחד: כל סיור כזה נגמר במסעדה. ודבר נוסף הם יודעים, שגם הם ייקחו חלק בשלב המסעדה, אנשים צעירים ולבביים מקולומביה, רומניה, טורקיה, סין, גאנה, חוף השנהב, אשקלון וקלקיליה, וגם הם יחגגו איתנו בסעודת ערב שבת, יום החופש של כולנו, לכבוד החמישים של החבר, שבזכותו גילינו את תל אביב מחדש.

  2 תגובות על “לגלות אותה מחדש”

  1. מצחיק כהוגן וגם נאמן למקור, אם זכרוני עוד שווה משהו…
    תודה, יוס 🙂

    • בכיף. אומנם הזיכרון לא משהו, אבל את האירוע אני זוכר היטב.
      מה שאומר שהייתה זו חוויה באמת ראויה!

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: