יונ 042016
 

(חיפה, יוני 2016)

הטלפון לא הפסיק לצלצל, אבל אף אחד מארבעת היושבים אל השולחן לא ניגש לענות. "תתעלמו" פקד אלף, בזמן שהוא טורף את הקלפים, דווקא לאורך אהב לערבב אותם, מלמעלה למטה, מה שהיה משגע את יריביו למשחק.

"למה לא לענות? ואם זה בשבילי?" שאל יוד, בעל הבית. יוד הוא בעצם הבן של בעלי הבית, והוא חבר של כולם. יוד אוהב לארח, במיוחד שההורים שלו נוסעים לדודה בבאר שבע, אלא שקלפים הוא לא משחק. מתוך עיקרון. אך טבעי הוא שיעבור אל הקיבוץ מיד אחרי התיכון.

"עזוב. בשעה כזו זה יכול להיות רק היא" אמר מישהו, "עובדה, כבר חמש פעמים צלצלה."

אלף חילק, הציץ בקלפיו והכריז: "שלושים בליינד. והטלפון זה מאה-אחוז ממנה. קבענו ללכת לסרט חצות, אבל כנראה שאיחרנו. אני אענה בפעם הבאה שתצלצל."

אלף לא היה תלמיד רע, וגם לא ספורטאי רע. היה לו מראה נאה, גברי אבל לא יותר מדי, ובחורות נמשכו אליו. ההורים שלו היו מהמעמד הגבוה, מה ששייך גם אותו בהתאם. הם שלחו אותו לבית הספר הפרטי הכי יוקרתי, אם לא בכל המדינה אז לפחות בחיפה והצפון. הם נתנו לו הרבה מאוד דמי כיס, אומנם לא בלי הגבלה, אבל כל מי שהכיר קיבל הרבה פחות ממנו. וגם מכונית ההורים ייתנו לו מתי שירצה, מהרגע שיעבור טסט.

ערימת הכסף של אלף הייתה נכבדה, הרבה יותר ממה שהייתה בתחילת המשחק. בשעתיים האחרונות הוא לא הפסיק להרוויח. כמו תמיד, מהפעם הראשונה ששיחק פוקר. הוא התחיל בגיל צעיר, ומאז, במרבית המקרים, הרוויח כל-כך הרבה שהיה בטוח שהדבר בגללו, הודות לכישרון הייחודי שיש לו בהימורים. כשהתבגר מעט שינה את דעתו ובחר לייחס את ההצלחה למזל. ככל שחלפו שנות הפוקר שלו נוכח שוב ושוב שהמזל לצידו. הוא למד לסמוך על המזל, ולא רק בפוקר. ומכיוון שהיה חששן מטבעו לא התגרה בו, רק ידע שהוא אמור ללוות אותו. לעתיד, שנים אחרי התיכון, כשאלף יתבגר סופית, הוא יצפה מהמזל שיילך איתו גם במניות ואופציות ואגרות חוב. ואכן, המזל הלך איתו גם שם, עד שהתעייף. אבל אלה דברים מהעתיד. בינתיים יש קלפים.

הטלפון צלצל שוב, והחברים לשולחן תקעו באלף מבט שואל. הוא לא התייחס. "תענה", דחק בו יוד. אלף הציץ בקלפיו ואז סימן ליוד בהטיית מבט אל עבר הקופה. הרבה כסף נערם שם. הוא אמר: "לא עכשיו. עוד חמישים בליינד, ותן לי שני קלפים."

הטלפון שהפסיק אחרי עשרה צלצולים או יותר חזר וצלצל. אלף הניח את קלפיו הפוכים ליד ערימת הכסף שלו, קם וצעד אחורנית אל עבר הטלפון, לא מתיק לרגע את עיניו מהשולחן. הוא מכיר את החברים שלו, ואת עצמו, וחבל לקחת סיכון. נכון, כולם ממשפחות טובות, אבל הרבה כסף זה הרבה כסף. במיוחד שצעירים.

"כן?"

לפי הבעת פניו היה ברור שזו היא. גימל. הבחורה הכי יפה על הכרמל, כולל את מורדותיו, וכולל בואכה הנמל והקריות. ילדת פרחים רוחנית שכזו, וגם מוכשרת מהרבה בחינות, כמו לימודים וספורט ואמנות ובכלל. הם היו הזוג הכי נחשב בחיפה, מה שעשה קצת גלים. אתם יודעים, הכול חדש לנו ובקושי עברנו דבר בחיים, עוד לא סיימנו תיכון, ועדיין לא התגייסנו. למעט יוד שדווקא לא יתגייס, מטעמי מצפון.

"אני אביא לך, אל תדאגי." אלף המשיך להביט במה שקורה על השולחן והוסיף אל השפופרת "אני אבוא לקחת אותך במונית. הכסף לא בעייה."

"לא פייר שתעזוב עכשיו", רטן אחד השחקנים, "אתה מורווח מכולנו וקבענו לשחק עד חצות."

"עכשיו אחרי חצות" השיב אלף, ואל הטלפון אמר: "אני אצלצל לך כשאני יוצא."

"כן, דקה אחרי חצות", המשיך אותו קלפן, "אבל קבענו שיש אופציה להאריך בשעה, במקרה שרק אחד מורווח."

אלף לא ערער. הוא ידע שכך הם הדברים, וממילא גימל אהובתו תמתין בסבלנות. אין לה כלום אחר לעשות בשעה כזאת. תחילת שנות השבעים, שידורי הטלוויזיה כבר הלכו לישון, אין טלפונים חכמים, ואין מחשבים, בטח שלא אינטרנט. והדבר הכי קרוב לטלפון נייד היה ווקי-טוקי, בעזרתו יכולת לדבר עם מישהו רחוק ממך, אפילו מאתיים מטרים. בתנאי, כמובן, שיש לו את בן-הזוג של הווקי-טוקי שלך. אז ברור שההורים של אלף קנו לו ווקי-טוקי, שיהיה, וזה אחרי שביקש מאימא שלו קופסאות שימורים ריקות. "בשביל להכניס חוט סריגה ארוך-כמה-שרוצים בין שתי קופסאות ואז יכולים לדבר כמו בטלפון. זה על באמת" הוא הסביר לה. והיא, האימא, שעברה שואה וגבורה וגאולה ותקומה, החליטה לקנות לו ווקי-טוקי, כי אם-כבר אז-כבר.

הקופה תפחה עוד, ואלף סיים את הסיבוב עם שלישיה לא גבוהה, אך מספקת בשביל לגבור על הרצף שהיה לשחקן האחרון שנגרר אחריו אל קצה ההימור. אלף גרף את הכסף והלך אל הטלפון. הוא חייג ברישול, מספר לא נכון, קילל בחצי פה וחייג שוב. "תזמיני מונית שתבוא לאסוף אותך בחמישה לאחת ותביא אותך לכאן. תגידי לו לצפור, ואני ארד."

הוא לא עזב את הטלפון, בגלל שעכשיו גימל דיברה. הוא השיב לה "אז אפשר לעבור איתו דרך העיר התחתית, איפה שפתוח, ואני אקנה לך במבה."

השקט חזר והמשחק נמשך. "לשים מוסיקה?" שאל יוד. הוא לא זכה לתשובה. טוב, יש משחק עכשיו וכולם מרוכזים, אז הוא הניח את התקליט של בוב דילן, על צד אלף, והעביר את המחט ישר לרצועה השנייה, Can't help falling in love with you. נדמה היה שאף אחד מהנוכחים לא שומע את השיר, בטח שלא מקשיב, אבל אלף חייך ומלמל, עיניו תקועות בחמשת הקלפים שלו "טוב שנזכרתי. היום אני לוקח את התקליט בחזרה. אולי חודשיים מאז הוא אצלך."

"זה בסדר" השיב יוד, "כבר הספקתי להקליט אותו על טייפ קסטות."

"ארבעים שלך ועוד ארבעים" אמר השחקן שיושב מול אלף, וזה שאחריו הצטרף. אלף הציץ בקלפיו, ערבב אותם, שוב לאורך, הרי ידע שזה משגע אותם, ואמר "ביחד שמונים? אז עוד מאה עשרים. סך-הכול מאתיים."

זה שמשמאל לאלף ובא אחריו בתור הגיב מיד: "אני בחוץ."

"גם אני בחוץ."

"אני בפנים. סוגר על מאתיים."

אלף וזה שנותר הציגו את הקלפים והפעם אלף הפסיד. מסתבר שניסה לבלף, אלא שהבלוף לא בוצע כראוי, משום שבתחילת הסיבוב רצה שיחשבו שאין לו כלום, ובסוף הסיבוב, כאשר רק שניהם נותרו, פתאום רצה שיחשבו שיש לו הרבה. סתם טעות טקטית, זה קורה לפעמים, שהעונש עליה הפסד מביש מהרגיל. ובתור שלאחריו הפסיד אלף לשחקן אחר, ושוב הפסיד, ארבעה סבבים רצופים.

המשחק הפך מתוח עוד, ואיש לא נגע בקפה שהגיש יוד אל השולחן. אלף הצליח למשוך את שלושת השחקנים לעבר קופה גדולה נוספת. לכולם היו שלישיות, מצב נדיר אך לא בלתי אפשרי, אולם אלף הביס אותם עם שלושה מלכים. מפלס הכסף שלו עלה שוב, ונדמה היה כי הוא מתאושש. בסבב הבא זה לא קרה, אלף חזר להפסיד, ובסבבים בודדים בהם הרוויח היו אלה סכומים נמוכים במיוחד. בכלל, הקלפים שקיבל כבר לא היו כפי שהורגל. זוגות שעברו אצל אלף לא הפכו לשלישיות, אפילו לא לצמד זוגות, בניגוד משווע למה שקרה עם חבריו השחקנים שהרוויחו ממנו את מה שהפסידו ועכשיו יותר.

באחת ושלוש דקות צפרו מלמטה. יוד רץ  אל החלון, הביט ואמר: "זה בשבילך. המונית וגימל כאן למטה". אלף התעלם, ממקד את מבטו בקלפים שכרגע קיבל, ומגלה אותם לעצמו לאט, בזה אחר זה. הוא קיווה שהפעם יהיו טובים, אבל לא. בקושי זוג תשע. "שלושה קלפים בבקשה."

המונית צפרה שוב. אלף זרק ליוד שיצעק למונית להמתין ובינתיים שיפעיל מונה כי הוא תיכף יורד. "המונה שלו עובד ממילא, עוד מהבית של גימל" הרגיע יוד. אלף לא שמע אותו. "שלושה קלפים", הוא חזר וביקש.

"רגע", עצר אותו השחקן ממול, "ההימור עומד כעת על שבעים. אם אתה רוצה קלפים אז תשים כסף."

"אין לי" אמר אלף, "אבל תסמנו בצד שכאילו שמתי שבעים, ואני חייב. לקופה אני חייב, למי שייקח אותה."

"אין כזה דבר" הגיבו שניים במקהלה והשלישי שתק, מחייך במבוכה. מעולם לא ראו את אלף בלי גרוש, אבל הפעם זה קרה. לראשונה. "תלוו לי."

"אתה יודע שלא מלווים. זה חוק שמזמן קבענו."

"מי קבע?" שאל אלף, יודע את התשובה. הוא זה שקבע, ויותר מפעם אחת, שכך יהיה. הרי ברוב המקרים היה זה הוא שנאלץ להיעתר ולהלוות, לא מעט כספים, שרובם לא הוחזרו. כך שזהו זה, לא מלווים, נקודה.

"אין לי אפילו בשביל המונית."

"תבדוק עם גימל, אולי אצלה יש כמה לירות" הציע השחקן שעכשיו היה המורווח הראשי.

אלף הביט בו בתיעוב ולא ענה. לא שאין לגימל כסף, אפילו שהיא בחורה, אבל אצל אלף זה לא עובר. הוא זה שמשלם. תמיד. "תלוו לי בשביל מונית" התעקש. החברים הביטו זה בזה ומבלי אומר העביר כל אחד מהם שטר של עשר לירות. "זה אמור להספיק" אמר אחד השחקנים, דוחף עוד שטר של חמש, ליתר ביטחון.

"זה יספיק גם בשביל במבה" הפטיר יוד וכולם קמו מהשולחן, מנערים את הקמטים מהג'ינס-פדלפון שכל אחד מהם לבש, כמו שמקובל בזמנו. אלף שלף את התקליט של דילן מהפטיפון, הכניס אותו לעטיפה, ובחן אם ראשי התיבות של שמו, ולצידם ראשי התיבות של גימל, עדיין רשומים עליה.

הוא ידע שהכול בסדר, קורה שמפסידים, וטבעי שזה כואב, במיוחד שזו פעם ראשונה. ולא שהוא לא אוהב את גימל, גם אין לו דבר נגד הצורך הזה שלה לבמבה, כזאת שהוא יקנה לה, מה שבטח מעיד על משהו אחר שלא יספיקו לעמוד על טיבו, משום שכבר עכשיו ברור שמתישהו היא תלך לדרכה והוא לדרכו, ובהחלט אפשרי שהדרך שלו מעתה תהיה חתחתים, בלי גימל, שבינתיים תצא מהארון ותיכנס לארון חדש, ובלי רווחים ולשם שינוי גם בלי מזל, ועם לא מעט בחורות אחרות שיכיר בהמשך וייפרד גם מהן, ועם הרבה מאוד כספים שיספיק לעשות במהלך השנים, בארץ ומחוצה לה, ולהפסיד גם אותם, ובעצם לאבד כמעט הכול, חוץ מאותו זיכרון ארור, חקוק אצלו ולעולם לא מרפה, זיכרון הריח של רסס חתיכות-גוף שנדבק אליו אז כשהטיל ריסק את הנגמ"ש, הורג את כולם אבל לא את אלף, לא בגלל הכישורים אלא סתם, שוב, בגלל מזל, ריח שלא עזב אותו, גם אחרי שעברו כמה ימים עד שיצליח להתרחץ ולהחליף בגדים וללכת לקנטינה בשביל שקית במבה, וגם אחרי שהתחוור שניצחנו ומלחמת יום כיפור עומדת על סף סיום, יוצרת תחושה ששנות אור עברו מאז בית הספר התיכון, אפילו שרק שנה סתמית עברה, ועוד קצת, מאז ההפסד הראשון שלו בפוקר, זה שהתחיל את כל זה.

  4 תגובות על “תקנה לי במבה”

  1. wellcome back to life

    אהבתי!
    מעורר הרבה זיכרונות!
    בית המלח, רחוב לבונטין והבחורה הכי יפה.

  2. סוף מפתיע. מזכיר לי את הימים ששיחקנו פוקר במקלט בנוה שאנן

  3. יפה מאוד

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: