מאי 202012
 

(חיפה, יולי 1997)

איש אחד קנה אנטנת צלחת לווינים, מהסוג שיכול לקלוט צפון-אמריקה ומערב-אירופה, בחינם, והוא חיכה לרגע מתאים בשביל להתקין אותה על הגג. היה לו גג משלו, וחצר פרטית, כי הוא גר עם משפחתו במושב לא רחוק מנתניה, בשכירות. הרגע המתאים הגיע ביום שישי. האיש היה עובד חמישה ימים בשבוע, וביום חמישי היה נוהג לבלות עם החברים שלו, עד מאוחר. אבל, ביום החמישי ההוא, הוא החליט שלא לצאת עם החֶברֶה. הוא חשב ללכת לישון מוקדם מהרגיל, ואמר: "מחר אני אקום ישר-על-הבוקר, אוציא את הסולם וכלי-העבודה שלי, ואתקין את האנטנה."

אשתו, שעברה בדרכה למטבח, שמעה את מה שהאיש אמר לעצמו, ושאלה: "זה אומר שכבר מחר בערב נוכל לראות אמריקה בשידור ישיר?"

"רק אמריקה?" ענה האיש בשאלה "רק באמריקה בלבד, נוכל לראות שתים-עשרה תחנות. אבל יש גם הולנד, פינלנד, דנמרק, שוודיה, איסלנד,"

"שוודיה? יש מה לראות שם?"

"מה יש לראות? שוודיות, אני מניח", ענה האיש ונכנס לחדר השינה. אחרי חמש דקות יצא משם לבוש, והודיע: "אני בכל זאת אצא. כל האנטנה הזאת, זה אולי שעתיים. מחר אני אגמור את הסיפור, לפני שבת."

בבוקר, לאחר ארוחת הצהריים, הוא התחיל לעבוד על האנטנה. הבן שלו עזר לו לקלף את האריזה, ולהשעין את הסולם על קיר הבית, ליד עץ הלימון.

האיש טיפס על הסולם ועלה לגג. הייתה זו הפעם הראשונה בה עלה על גג ביתו, והוא נדהם לראות עד כמה הגג מרגיש אחרת כשאתה דורך עליו. הוא זרק חבל, הבן קשר את האנטנה ואת ארגז הכלים, והאיש משך הכול לכיוון הגג. כבר על ההתחלה הכול היה פשוט וחלק: ההוראות, החלקים, חומרי העזר, הכיוון, וכן הלאה.

ואכן, האיש סיים את העבודה לפני השעה ארבע. הוא נשאר על הגג בשביל לעשן סיגריה אחרונה לפני שבת, הביט סביב על בתי המושב, וראה יהודים ראשונים הולכים לבית-הכנסת. הרגשת רוממות אחזה בו. עבר עליו שבוע מוצלח בעבודה, הוא יצא לבלות, הוא התקין אנטנה שתַראה הכול, והוא מוכן לתענוגות השבת.

הוא צעק לאישה, מלמעלה: "תדליקי טלוויזיה, תראי אם מקבלים משהו."

האישה צייתה, וחזרה בריצה: "רואים, רואים! ממש נפלא! אתה בא?"

האיש חייך ואמר: "כן, תני לי עוד דקה לסַדר, אתם בינתיים תסתכלו מה מעניין. תבדקי גם איפה התחנה של השוודיות, שיהיה לנו להערב."

נקיפת עונג עברה בגוף האישה, והיא נכנסה הביתה, מתכננת בליבה מה יעשו הערב, אחרי שהילדים יירדמו. הילדים חיכו לה מול הטלוויזיה, והיא נשתרעה לצידם. הגדול ביקש לדפדף בתחנות, עד שאבא ירד מהגג, והאישה נתנה לו.

בינתיים, בחוץ על הגג, החל האיש מתכונן לירידה. הוא זרק את ארגז הכלים למטה, והניח רגל על הסולם, פניו אל הקיר. היה זה עץ הלימון, שבמשב רוח סתמי אך פתאומי, טלטל את הסולם, והאיש נפל אפיים ארצה. דקות ארוכות חלפו, והאיש לא זז.

למעשה, האיש לא זז גם בשעות שבאו אחר-כך. הוא שכב שם ושכב, תחת עץ הלימון, ולא חשב על כלום. אולי, אבל רק אולי, הוא חשב על משהו כמו: "מה אני, משותק לגמרי, או מת?" הוא לא יכול היה לזוז, אפילו העיניים שלו נתקעו ולא היה לו איך לבדוק אם הוא עוד חי. הכול נראה לו שחור, הוא ראה את המוח שלו מבפנים, וגם זה היה שחור. ולא סתם שחור, אלא כלום אחד גדול.

לפנות ערב נזכרה אשתו שהשולחן כבר ערוך, והיין עליו, אבל איפה בעלה שיעשה את הקידוש. היא קראה לו, בכיוון חדר השינה, ואין תשובה. היא קראה שוב, נכנסה לחדר, ולחדר האמבטיה, ולא מצאה אותו. היא שאלה את הגדול: "ראית את אבא?"

"לא, אני חושב שהוא עוד על הגג."

"על הגג? הוא גמר לפני יותר משעתיים! מה פתאום על הגג?"

"את יודעת מה," אמר הגדול, "אולי הוא כבר ירד. אני חושב ששמעתי משם רעש של ירידה, או של נפילה. יכול להיות אפילו שהוא נפל."
האישה נחרדה וזינקה החוצה. אחר-כך היא חזרה אל בנה ואמרה: "צדקת. הוא נפל מהגג."

"קרה לו משהו?", שאל הילד.

"אני חושבת שהוא מת. צריך לקרוא לרופא."

הילד הגדול שתק. הייתה זו הפעם הראשונה שדבר כזה קרה לו. למעשה, הייתה זו הפעם הראשונה שהרבה דברים קרו לו. למשל – האבא, שזה אירוע ממש לא שגרתי, אבל גם האנטנה, וזה שאימא אמרה שהוא צודק, וזה שהוא תפס בחבל שאבא זרק לו מהגג, מיד בפעם הראשונה ובלי לפספס.

בגלל הטראומה של מה שקרה להם, לא הצליחו בני המשפחה שנותרו ליהנות מיתרונות האנטנה באותו ערב. בכלל, הייתה להם הרגשה שעדיף שלא להפעיל טלוויזיה בשבתות, ובפרט לא בתחילת האבל. הם כיבו את המכשיר, וכל אחד הלך לעיסוקיו. בלילה, למרות הכול, לא יכלו לעמוד בפיתוי, והתיישבו לצפות בטלוויזיה, שעכשיו כבר ידעה לתת הרבה יותר. הילדים הישוו את מה שמציגים בצפון אמריקה עם מה שיש לראות בתחנות המקומיות, והגיעו למסקנה: "באמת שאין מה להשוות."

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: