יונ 302016
 

(חיפה, יוני 2016)

כבר שנים שאני דובר וקורא עברית, אבל בקושי יוצא לי להשתמש במילה "ארוכה" (כף רפה). זו מילה יפה בעיניי, ובכול זאת, רק לעיתים רחוקות מזדמן לי לומר אותה. וטוב שכך. אדם מזדקק לארוכה אם איזה דבר לא תקין אצלו מהבחינה הבריאותית. נפצע, למשל, או אושפז בבית חולים, או סתם חלה, וכאלה.

אז הפעם, כאשר כבר לא יכולתי להמשיך ולשאת את הסבל, יותר מיממה של כאבים בלתי פוסקים ומערבולת בבטן התחתונה, הלכתי אל חדר המיון וחשבתי על "ארוכה". מה שהזכיר לי את הסיפור שלמדתי מזמן בבית הספר, סיפור שמקורו ארמית והוא תורגם ועובד לעברית של תלמידי תיכון. מספרים על אבא חלקיה בן בנו של חוני המעגל, שצעד בשדה טרשים יחף, אוחז את סנדליו בידיו. פגשו אותו תלמידיו ושאלוהו מדוע אינו נועל את סנדליו בשדה. הצביע הרב על רגליו השרוטות וענה "זה מעלה ארוכה", ואז הצביע על סנדליו ואמר "וזה אינו מעלה ארוכה". אני גם זוכר, אולי בני שתים עשרה היינו, שאחד התלמידים  אמר "זה כמו ללכת ברגל לתל אביב עם המפתחות של האוטו בכיס", אך המורה לא שמעה את זה. היא העמיקה במוסר ההשכל ובלקח שראוי שנלמד מהסיפור, מה שלא ממש צלח, משום שמרבית התלמידים סברו שאבא חלקיה היה פראייר, אפילו אם היה חשוב לו להוכיח איזו נקודה.

"אתה צריך לשכב?" שאלה אותי פקידת הקבלה במיון. "לא", השבתי "אני מתפתל מכאבים והשכיבה לא עוזרת". "מצוין" אמרה בחיוך "אז תלך למיון הולכים". בתחילה לא הבנתי, והפקידה שקלטה את פרצוף סימן-השאלה שלי הסבירה "יש מיון שוכבים ויש הולכים. זה בנפרד. ההולכים זה בצד שמאל. אם אתה מסוגל ללכת עד לשם אז לך לשם".

קולות תוכנית הבוקר של הטלוויזיה התלויה ונעולה אל הקיר היו חלק מהשקט ששרר בחדר מיון הולכים. לשמחתי, מהולה ביותר מקורטוב של גאווה, שייכו אותי על ההתחלה לאגף המיון הזה. איפה שממיינים את אלה שיש לגביהם תקווה. ברור לי וברור גם לצוות בית החולים, שאני אחד שמסוגל ללכת ומקומי בין ההולכים, אפילו שהכאבים לא פוסקים, ויחד איתם הספקולציות לגבי מה בדיוק יש לי: האם הכאב נובע ממשהו לא-טוב שאכלתי, או שמא חטפתי מחלה סופנית בשלב מתקדם, שלב בו הכיוון הוא חד משמעי ואין דרך חזרה. פה ושם הייתה לי הפוגה מכאבים, דקות בודדות בלבד, שאחריהן חזרו הדקירות בבטן למטה באותה עוצמה ואף יותר. בכול אופן, האווירה הכללית במיון הולכים היא שכלום לא בוער. פה זה לא האגף היוקרתי המוביל, אגף מיון שוכבים, איפה שיש סיבות טובות לדאוג לאנשים ולהציל אותם מהר. פה זה אגף שקט ויעיל מאוד, מה שלוקח זמן.

ככה עברה חלפה לה שעה שאני לבדי בחדר המיון, ממתין למשהו. בשביל להעביר את הזמן, אני הולך מקיר לקיר של מיון הולכים. אין איש באגף, למעט צבא צללים של אחים ואחיות וסניטרים שעוברים בשתיקה, מכאן לשם, מחליקים כרטיס מגנטי על משקוף דלת כלשהי מבין שלל הדלתות הפונות אל האולם ונבלעים דרכה פנימה. אולי עסוקים כאן, אלא שמבחינתי כלום לא קורה.

"אני פה משמונה וחצי" צעקתי אל חלל האולם הריק. צעקתי חזק, אבל לא יותר מדיי. גם ככה הקול שלי יודע לחדור קירות, אז השתמשתי בו בזהירות. אחת הדלתות נפתחה וראש הציץ החוצה. "כן-כן, מיד נזמן אותך" הוא הכריז ומהר סגר את הדלת, לא מספיק לשמוע את המשך הצעקה שלי "יותר משעה שאני כאן". בכול זאת נרגעתי. הנה, אני לא לבד, ויש מי שלוקח אחריות, ועבודה רבה נעשית כאן ביעילות, ולא רק כאן אלא בטח בכול בית החולים, מה שמוכיח שלא שורפים את כספי המיסים שלי סתם אלא לוקחים את האחריות שהוטלה עליהם ברצינות. כלומר, הכול בסדר גמור וטוב שנרגעתי. אומנם זה לא אומר מתי הדברים הטובים והיעילים יקרו, אבל הם אמורים בהחלט לקרות.

אחרי שסיימתי להירגע הלכתי אל עמדת האחיות. אחות חייכנית ביקשה לראות את פתקית התור שלי אבל קטעתי אותה עם "תעזבי אותי עכשיו". היא המשיכה לחייך תוך שהיא מבררת בנוגע לדברים שכואבים לי וגם נגעה במקומות שכואב בשביל להיות בטוחה. שאלתי אותה מדוע לא קראו לי עד עתה והיא ענתה "מה". היא נתנה לי איזו תרופה, ציוותה עליי ללגום שתי כוסות מים והורתה לי להמתין לבדיקה. "זה לא ייקח הרבה. זו מכונת הדמיה ממש מהירה. בין היקרות שיש בארץ" היא הסבירה. "כן, אבל כמה זמן הכול ייקח?" והיא השיבה "מה". חזרתי אל אולם ההמתנה והמשכתי לחכות.

"תיכנס" שמעתי קול ולא ידעתי מהיכן הוא מגיע. "תיכנס" קרא הקול שוב, והפעם נפתחה דלת, זו של האיש מקודם. הוא לקח את פרטיי, שהסתכמו בעיקר בחזרה מונוטונית על מספר תעודת הזהות שלי, מספר שכבר נמצא מולו על מסך המחשב, וגם בתדפיסים שהגיעו ממשרד הקבלה, וגם בפתקית התור שלקחתי כשהגעתי למיון. הכתבתי לו את המספר תוך שאני מדגיש שהוא לא השתנה, זה בדיוק אותו המספר שממילא מופיע אצלו. האיש ביקש אותו שוב, כולל שתי ספרות ביקורת, זו שבהתחלה וזו שבסוף, שהוא אמור להשמיט אותן משום שמערכת המחשב של בית החולים לא סובלת לא ביקורת ולא ספרות ביקורת, וכשרטנתי שכבר נמאס לי עם זה הוא השיב "מה?" מבלי לבקש תשובה. הוא המשיך לתקתק ניסיונות במקלדת, עם ובלי ספרות ביקורת, ומבלי שירפה, עד שהמחשב ייעתר ויבין מי אני.

אחרי דקה של הקלדות הוא הפנה אליי את מבטו, לראשונה, וציווה: "תן יד ימין". נתתי. הוא ענד על ידי צמיד פלסטיק כחול ועליו מדבקה עם הפרטים שלי. אתם יודעים, שם ומשפחה ואותו מספר תעודת זהות. "מה עכשיו?" שאלתי. "כלום. כלומר, חכה ויקראו לך". "יקראו לי בשביל מה? ומתי?" הקשיתי.

הוא הביט בי לתוך העיניים. הייתי בטוח שהוא מנסה לשדר, באיזה אופן פרפסיכולוגי, כמה שהוא בעדי אבל מנוע מלסייע לי מהבחינה הרשמית, אלא שטעיתי. הוא אומנם הסתכל לי בעיניים אבל לא לתוך אלא דרך. מבחינתו, מהרגע שסיים לענוד על ימיני את צמיד הפלסטיק הכחול, הפכתי שקוף. למעשה, הוא הביט דרכי אל זאת שעמדה בפתח הדלת, מאחוריי, וסימן לה להיכנס. היה עליי להבין שבכך תם הסבב שלי, מפנה מקום למטופלים הבאים. וידאתי שאכן כך אני מבין, אבל הטעם החמצמץ שכבר עלה בי התגבר עכשיו עוד.

עברה שעה נוספת. תוכניות הבוקר בטלוויזיה התחלפו בתוכניות של לפני הצהריים, שיחות אולפן מייגעות ומשעממות עד זרא. כמובן שאין מה לדבר על האפשרות להחליף תחנה. לטלוויזיות בית החולים אין שלט-רחוק ולא ניתן לשנות בהן כלום. אפשר, אם רוצים, לשפוך מעט מים על אחורי הטלוויזיה, וככה להשתיק אותה סופית, אבל אין לי לב לזה. מן הסתם זה בגלל שלט האזכור הנוגע ללב המקובע בברגים אל פינת המסך: "נתרם על ידי ברנרד ססוביץ ומתפללי בית-תקווה מאוקלהומה, לזכר אשתו בלומה לבית מושינסקי". לא שהכרתי את בלומה, וגם לא את אוקלהומה, אבל בכול זאת, לא נעים.

בזמן שאני מביט בטלוויזיה וזומם איזה דבר אגרסיבי, שירגיע אותי, עבר סניטר שמשך אחריו מיטת בית חולים ריקה. הוא קלט אותי ואת הכוונות שלי ואמר "עזוב, לא יעזור. אבל תתלונן. מה שלא תתלונן אתה תצא פה צודק". הוא המשיך אל המסדרון שמוביל לאגף אחר כלשהו, תוך שהוא שורק פזמון פופולרי בערבית.

המיזוג בחדר מיון הולכים עבד במלוא העוצמה, וכבר התחלתי להתגרד. אני חייב לרוץ לשירותים, ברור למה, אבל אני חושש לאבד את התור אם וכאשר יקראו לי. התאפקתי מספר דקות נוספות ואז נכנסתי מבלי לדפוק אל האיש שקיבל אותי קודם. הוא ישב מול המחשב, עיניו תקועות במסך. "מה קורה איתי?" שאלתי. הוא הגיב מיד, מבלי שיפסיק את מה שהיה עסוק בו, "מה?". "איתי, מה קורה?" חזרתי על השאלה, וגם הוא חזר על אותה תשובה: "מה".

"אני שאלתי קודם" התעקשתי. "טוב", השיב בעייפות, מסיט את עיניו מהמסך אליי, ואומר לאט, בקצב הכתבה: "מה קורה תדע מתוצאות הבדיקה". "כן", אני לא מרפה "זה ברור, אבל מתי זה קורה, הבדיקה הזאת?" "מה?" הוא השיב, אני לא בטוח שעם סימן שאלה, והמשיך עם העניינים שלו. "לפחות מותר לי ללכת להשתין?" שאלתי. "למה לא?" "לא, כי אולי הדרישה של מכונת ההדמיה היא לא לשתות ולא להשתין עד גמר הבדיקה". "מה" השיב האיש ולא הוסיף. חזרתי למצבי הטבעי, שקוף, מקבל עליי את הדין, לפחות באופן זמני. הלכתי מהר אל חדר השירותים, ולא הופתעתי לגלות עד כמה המקום דומה לבית שימוש בתחנה המרכזית. לא רק חוסר הניקיון, בכל אחת מארבע האסלות, ובדקתי את כולן, אלא גם הסירחון. השתנתי מהר, מבלי לנשום, וברחתי משם, תוך שאני מגלה לעצמי בהדרגה שמצבי עכשיו מתחיל להשתפר, מבחינת הכאב.

כשחזרתי אל אגף הולכים ראיתי שוב את הסניטר השורק, ועכשיו הלך לצידו סניטר נוסף. שניהם דחפו מיטת בית חולים שעליה שכבה אישה גדולה, כלומר גדולה בחציה, משום ששתי פרוטזות רגל עם נעלי אישה היו מונחות על המדף שמתחת למיטה. "מה קורה פה? יש כאן שביתה?" זעקתי, והאישה קטועת הרגליים חייכה אליי בהבנה. מצב הרוח שלה היה בסדר גמור, וגם של הסניטרים, שעודדו אותי בלחש, כזה שכל אחד בחדר המיון יכול לשמוע, "צודק, תמשיך". וכמו במקהלה סימנו לי שניהם, כל אחד בידו החופשית, סימון קל עם כף היד כלפי מעלה, שיכול להתפרש בצורה אחת בלבד: להגביר ווליום. אז הגברתי.

בכול הזמן הזה שחלף הצטברו עוד ועוד אנשים באגף המיון. חלקם הביטו בטלוויזיה, חלקם ישבו בעיניים עצומות, חלקם לגמו באיטיות קפה מכוסות חד-פעמיות שקנו במזנון, וחלקם עמדו כמוני, בלי לזוז, בפרצוף כעוס, שומרים על שתיקה. אף אחד לא נקרא אל מי-שלא-יהיה, והזמן עבר על כולם בלי שיקרה כלום ובערך באותו קצב. מהיכרות אישית, ידעתי שהבעירה הפנימית שמתחוללת בי, זו שתמיד קיימת אך לעולם לא מכלה אותי, מין בעירה חיובית שכזאת, תקרא לה דרור מתישהו. התחלתי עם רטינות שקטות, הגברתי לאט, ועברתי לדיבור שוטף עם עצמי בקול רם. אתם יודעים, כמה שנמאס מכל זה, וכמה שהחיים לא הוגנים למרות שאנחנו משלמים מיסים, או פטורים מהם מכוח איזה חוק, וזה שהחניה נגמרה ועכשיו יוטל קנס רצחני, וכמה שבית חולים הוא מקום מסוכן ומלא חיידקים, בקיצור, טרוניות קולניות שאמורות לסחוף את הציבור הדומם. ואכן כך קרה. עיניהם של המטופלים באגף ההולכים עכשיו נתלו בי, וכולם המתינו לראות לאן אני מוביל. הם סמכו עליי, מבלי שיכירו אותי. לא בגלל שאני כריזמטי או משהו, אבל ככה זה בעיתות מצוקה: מבקשים להמליך את מי שמוציא את הערמונים מאש.

בסופו של דבר, איך לא, קראו לי אל חדר הבדיקה. מכונת ההדמיה הענקית, זאת שעולה מיליונים ושכל דקה שלא משתמשים בה היא בזבוז משווע, אספה אותי אל חיקה. האחות-הטכנאית תקעה בזרועי מחט והודיעה: "עוד מעט תרגיש חום בגוף. זה מהחומר שאנחנו מחדירים אליך. אל תדאג". אז לא דאגתי, פרט לדאגה כללית שעלתה אצלי ושיתפתי בה את האחות: "לא חבל על ארבע השעות שאני כאן והמכונה לא בשימוש?" האחות חייכה בידענות, כמו שמורה מחייך לשאלה חכמה של התלמיד האהוב עליו, והסבירה: "באמת חבל, אבל הרופא האחראי, ואי אפשר בלי שיהיה כאן, היה צריך ללכת להדרכה".

לא ממש הבנתי. "הדרכה? לא נהוג שקודם מדריכים את הרופא, לפני שנותנים לו תעודת רופא, ורק אז מקבלים אותו לעבודה? למה ההיפך?" האחות חייכה שוב, אולם ניכר שלא הבינה את השאלה שלי ולא את ההתחכמות הצינית שיש בה וגם לא את חוסר-ההיגיון הארגוני שמתנהל כאן. "כמעט סיימנו" היא אמרה. היא ניתקה את צינורית הנוזלים מהמחט שהייתה תקועה בזרועי וסגרה את השסתום שעל המחט. "את לא מוציאה לי את מחט העירוי?" שאלתי. היא ענתה בחיוך "בוודאי, אבל לא עכשיו. בינתיים ניתקתי, ובעוד רבע שעה אני אוציא לך". "למה לא עכשיו?" הקשיתי, והיא ענתה "מה?", ושוב אני לא בטוח אם בתשובה הזאת היה סימן שאלה.

במשך רבע שעה, ועוד עשר דקות ליתר ביטחון, הסתובבתי בחדר מיון הולכים עם המחט תקועה בזרועי. הבחורה לא הגיעה, וכשהצצתי בחטף לחדר בו עבדה, למרות שאסור, ראיתי שהחדר ריק ומכונת הענק שותקת. בטח יצאה לצהריים, או משהו, אפילו שבקושי אחת-עשרה וחצי. לך תדע. מה שהטריד אותי עכשיו היה המחט. כל כיפוף קל של היד, למרות שנאסר עליי בפירוש לכופף אותה, גרם לי כאב ודימום מיותר. הייתי חייב לסלק אותה. "אתה יכול להוציא לי?" שאלתי סניטר אחד שעבר עם עגלה עמוסת תרופות וציוד רפואי. הוא לא ענה, רק סימן במבטו לעבר עמדת האחיות. עמדת האחיות הייתה ריקה, אבל הייתה לי תחושה לגבי החדרון שמאחורי העמדה. נכנסתי לשם וראיתי איש צוות שותה קפה. הפנים של האח היו מוכרות לי, מן הסתם מביקורי הקודם בחדר המיון, או אולי דווקא מהיציע באצטדיון הכדורגל, או מהתור לקופה בסופרמרקט, אז ביקשתי, כמו שמבקשים ממישהו שמכירים: "אהלן, מה קורה? אתה יכול להוציא לי?" "מה?" הוא השיב.

"להוציא לי" אמרתי, והוא הגיב מיד "לא", מצביע על הסרט הכחול שענדתי על יד ימין. "אתה באשפוז. אסור לי". "אני לא באשפוז. עברתי בדיקה וסיימתי. אני חייב לזוז". "הרופא עבר על התוצאות שלך?" "לא יודע. אני לא הרופא. אני המטופל". האח החליף את השאלה שלו: "יש לך מכתב שחרור?" "שחרור ממה?" "שמשחררים אותך". "אני לא מבין בזה" השבתי. "הבנתי", ענה האח "אז חבל ששמו לך פלסטיק כחול. אם לא היה לך הפלסטיק על היד הייתי יכול להוציא לך". הוא הסיט את מבטו הצידה ואני קלטתי את הרמז. הסרתי בעצמי את הסרט הכחול ואמרתי "הנה, תראה, אני לא באשפוז ואין לי פלסטיק". "טוב. אבל בכול זאת, אני לא בטוח שמותר לי".

"אז לפחות תבדוק במחשב, תראה מה יש לי". "אני יכול, אבל אסור לי להגיד. זה רק רופא מותר לו". "מה אסור לך להגיד?" שאלתי, והאח הציץ במחשב, תקתק משהו וקרא את המופיע על המסך. "אסור לי, למשל, להגיד שהיה לך אבן בכליות". "מה פירוש היה? עכשיו כבר אין?". "אסור לי להגיד לך שעכשיו כנראה שכבר אין. עכשיו כנראה השתנת את האבן, אבל זה רק רופא יגיד לך. לי אסור". "אתה אומר שלכאורה אבן ולכאורה יצאה?" "לכאורה כן, אבל אסור לי להגיד את זה". "למה?" שאלתי עוד, והוא השיב "מה".

"אז לפחות תעזור לי עם המחט הזאת" ביקשתי, "ואם לכאורה אסור לך, אז רק תעמוד על ידי, בזמן שאני מוציא, ותראה אם אני בסדר". האח חייך, קילל ברוסית, משך זוג כפפות ותחבושת מהמדף ואחז בזרועי. הוא הוציא את המחט, ושילח אותי לדרכי. "תודה" זרקתי לו בזמן שאני פוסע החוצה "אבל מה קורה איתי עכשיו?" האח לגם לגימה אחרונה מכוס הקפה שלו, השליך את הכוס אל פח האשפה והשיב "מה". הפעם, וזה אני אומר בוודאות, לא היה שם סימן שאלה.

 

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: