יול 052016
 

(חיפה, יולי 2016)

את ג'ורג' פגשתי בחנות שלו בנצרת, וכבר לפני שנכנסתי ידעתי עליו הרבה. אשתי לשעבר היא זאת שסיפרה לי על ג'ורג' ועל העסק שלו. במשך תקופה מסוימת היא עבדה איתו, ייעוץ שיווקי או משהו מהסוג הזה, ומאז הם שומרים על קשר. לא קשר הדוק, או אישי, אלא סתם קשר עסקי שאין סיבה לנתק אותו ותמיד טוב לדעת שהוא קיים.

היטב ידעה שאני במצוקת עבודה. כלומר, לא שהעבודה גורמת לי מצוקה, אלא דווקא חוסר העבודה הוא שמדכדך ומלחיץ אותי. כבר זמן רב, לא מעט שנים, שאני מחפש בכול מיני כיוונים, ובחלק מהמקרים אני שומע "לא". ביתר המקרים, וזה הרוב המכריע, אני לא שומע כלום. אני כמו אוויר. לא מבחינתי, שיש לי בשר ודם ונשמה ורוח, מאוויים ותקוות, אלא אוויר אני בשביל אלה שאני מבקש לתת להם מכישוריי ולקבל פרנסה בתמורה.

היא אמרה לי: "הוא בחור מאוד נחמד, בניגוד לאחיו שגם עובד שם, ויש לו כל מיני רעיונות עסקיים. אבל הוא לא ממוקד. צור איתו קשר, תיפגשו, תראה את העסק שלו, ובטח יהיה על מה לדבר. אין לי ספק שהרעיונות והכישורים שלך יתאימו לו מאוד. וגם נראה לי שתמצאו בקלות שפה משותפת". הודיתי לה, אבל לא יצאתי מגדרי. נכון, זה היה משמח מאוד, זה שדואגים לי, ובמיוחד אשתי לשעבר, שאנחנו כבר שנים רבות בחזקת לשעבר, אבל לא הייתי בטוח בדבר הזה. כסף להשקיע אין לי, זה ברור, ומכיוון שלא מדובר בהצעת עבודה קונקרטית תידרש מן הסתם פעילות רבה, מצידי ומצידו של ג'ורג', עד שיתחיל משהו להתגבש. אם בכלל.

הודיתי לה וחשבתי עוד על כל הנושא. ביקרתי באתר האינטרנט של העסק של ג'ורג' והבנתי במה מדובר, וגם זיהיתי את טביעת ידה של אשתי לשעבר במגמה השיווקית של העסק. התייעצתי איתה איך נכון יהיה להגיע אליו, והסכמנו שקודם אבקר בחנות באופן אנונימי, שאראה מקרוב ואפילו אריח, ויש מה להריח שם, ורק לאחר-מכן אצור עם ג'ורג' קשר רשמי. החנות, העסק, אם לא הבנתם, מייבאת וגם מייצרת ומשווקת תבלינים ומעדנים איכותיים. יש לה נוכחות של שנים בענף, ולא רק בנצרת אלא בכל רחבי הארץ. עסק משפחתי של כמה דורות, שמפרנס יפה חמולה שלמה.

יכולתי לצאת לדרך מיד, הרי פחות מארבעים דקות מהבית שלי לנצרת, אבל העדפתי לנסוע עם חבר. שהביקור האנונימי ייראה אותנטי. לדברים כאלה יש לי חבר מיוחד, שבדרך כלל פנוי ואוהב אתגרי טיול מהסוג הזה. נכון, הוא פנוי מאותן סיבות שאני פנוי, אבל הוא לא לחוץ מבחינת הפרנסה. הוא מזמן כבר הפנים שפרנסה זה אחת משתיים: או שאין פרנסה או שיש, אבל למישהו אחר. צלצלתי אליו והוא הסכים מיד: "אין בעייה, אני מגיע לחיפה מחרתיים, נצא יחד ותעדכן אותי בדרך".

עד שמחרתיים יגיע עברתי שוב ושוב על אתר האינטרנט ועל דף הפייסבוק ועל הוידיאו-קליפים שהעסק של ג'ורג' מפרסם, וגם שיננתי על-פי המפה את מיקומה המדויק של החנות. הרגשתי שאני מבין במה מדובר. בזמן שנהגתי שאל החבר שלי את כל השאלות המתבקשות, וככה נכנסנו שנינו לנצרת מוכנים לגמרי. כמובן שפטור בלא כלום אי אפשר, אז עברנו קודם לנגב חומוס באיזה כוך בלב העיר העתיקה של נצרת, סמוך לחנות של ג'ורג'. את החומוס ההוא החבר שלי הכיר מזמן. הוא מאלה שמטיילים בארץ בכול מיני מקומות, בעיקר אם יש בהם חומוס או קפה שקולים וטוחנים במקום. נצרת היא כזאת.

"יקרים אלה" אמר החבר אחרי ששילם את החשבון, "יקרים כמעט כמו תל אביב". "זה המחיר בכול מקום", אני עונה "שלושה שקלים לכאן או לכאן. זה לא עושה שום הבדל, ככה שרק האיכות קובעת". בעל-הבית של החומוס חייך אלינו בלבביות וביקש שנמתין רגע. הוא שלח את הבן שלו שירוץ למטבח, והילד חזר עם קפה קטן לשנינו. "קפה על חשבון הבית" הכריז האיש. שמחנו על כך, בעיקר אני, שכבר בא לי סיגריה, וידוע שסיגריה בלי קפה זה סתם, אז התיישבנו שוב, לקפה וסיגריה וריבוע קטן של בקלווה שבא לצד הקפה. ישבנו בחוץ, בצל, והבריזה הקלילה בקושי השפיעה. חם היה בנצרת. והרחובות שוקקים, יום רגיל של אמצע השבוע ופקקי תנועה והמולה בכל הכבישים והסמטאות שבלב העיר.

קנינו כמה פיתות-זעתר, שיהיה, השארנו אותן במכונית, וחזרנו לכיוון החנות של ג'ורג'. שתי כניסות יש לה, וסובבנו את הבניין כולו בשביל להבין את זה. בניין ישן, מאלה שלא נוגעים בהם מתוך כוונת שימור, והשלט הצנוע, בערבית ובעברית, אישר שהגענו למקום הנכון. וג'ורג' היה מאוד נחמד, מבלי שנתוודע, כמובן. היו לו סיפורים מכאן ועד להודעה חדשה, בעיקר על תבלינים וממתקים אותנטיים וכאלה, שסיפר אותם לכל מי שעבר ליד הקופה. נראה היה כי הקונים הלא-מעטים, ערבים וגם יהודים, מכירים היטב את החנות ואת ג'ורג' וטוב להם לזרום עם הסיפורים שלו. לכולם יש זמן. מסתובבים בחנות לאיטם ונושמים מלוא הריאות ניחוחות של כמון ובהראט וראס-חנות, וניל וזעפרן ותערובת לצלעות חזיר, מה שהנוצרים וחלק מהיהודים אוהבים, וזעתר וקרדמון וציפורן, ומה לא.

לחבר שלי הייתה סיבה מצוינת לפתוח איתו בשיחה. הוא חיפש שורש זלוע, מין צמח הגדל בר בטבע, שנודע כי השפעתו מופלאה על האון ועל החשק. החנות של ג'ורג' הייתה מקום מושלם בשביל לבקש את זה ולדבר על זה. אחרי שתי דקות של שיחה קרא ג'ורג' לבן-אחיו והורה לו לקחת פיקוד על הקופה, על-מנת שיוכל להתפנות ולהקדיש את תשומת הלב לחבר שלי. עמדתי מהצד וראיתי, אכן, שיחה טובה קולחת ביניהם.

ג'ורג', שהבין שהחבר שלי ואני ביחד, פנה עכשיו אליי: "אתם ראיתם את התבלינים שיש באולם השני? אין כאלה בארץ. מה שלא תרצה, יש לי". "אני רוצה קינואה" עניתי, סתם בלי סיבה, "כלומר אם יש לך אז מאיפה אתה מייבא את הקינואה, ובכמה". ג'ורג' חייך. הוא אחז בזרועי ומשך אותי אחריו בעדינות אל האולם האחורי. חדר ענק, תקרות גבוהות וקשתות, וארגזים-על-ארגזים מסודרים בכל שטח החדר, פתוחים, ובתוכם שקי תבלינים ותערובות וצמחים ופירות יבשים וקטניות ודגנים ודברים מיוחדים שמתחשק לקנות את הכול. לפחות מאה-מאתיים גרם מכל דבר. ג'ורג' עמד במרכז החדר, מחייך בגאווה, וראו עליו שמראש הוא יודע איך המבקרים שלו יגיבו. ככה בדיוק גם אני הגבתי. ואז דיברנו על קינואה, ועל זה שדווקא קנדה היא היצרנית השנייה בעולם של קינואה, רחוק אחרי פרו אבל בכול זאת שנייה, ועל טורונטו, וסיפרתי שחייתי שם שנים לא מעטות. העיניים של ג'ורג' נדלקו, ואני מרגיש איך הביקור הזה עולה מדרגה.

"אני מת לנסוע לקנדה" הוא התחיל. שתקתי. נתתי לו להמשיך. "אבל הם דורשים המון כסף וניירות ואני לא יודע מאיפה להתחיל". עכשיו נדרכתי. שאלתי "אז אתה מתכוון לעבור לקנדה, לא סתם לבקר, לא?" והוא אישר שאכן כך.

"על איזה כיוון בקנדה אתה חושב?". "עסק. כמו זה כאן. מיוחד".

"אני מכיר עסקים דומים בטורונטו", אני מסביר "משנים ארוכות שחייתי שם, ויש אוכלוסייה לא קטנה שצורכת את המוצרים האלה. כולל מסעדות וגם מעדניות גורמה. זה נהיה שם פופולרי".

"אז איך נראה לך?" שאל ג'ורג'.

"יש הרבה על מה לדבר" אני עונה, "אז כדאי שניפגש מתישהו בקרוב. אשמח לספר לך על התחום הזה בטורונטו, ובכלל". ג'ורג' לחץ את ידי, שלף כרטיס ביקור מכיסו האחורי ונתן לי. "טוב מאוד. נהדר. דבר איתי בימים הקרובים" הוא ביקש.

בנקודה הזאת אני כבר יכול לומר שהביקור, ככל שהיה אנונימי, הצליח מעל למשוער. הבטחתי לג'ורג' שארים לו טלפון בשבוע הבא, שילמתי על כמה דברים שקניתי, ויצאנו חזרה לחיפה. החבר שלי ואני ניתחנו את הביקור בזמן הנסיעה הביתה ויחד הגענו למסקנות אופטימיות. משהו טוב אמור לצאת מכל העניין הזה. בערב עדכנתי את אשתי לשעבר וביקשתי שתדבר עם ג'ורג' ותגלה לו מי אני. עברו כמה ימים עד שהרגשתי שעכשיו זה הזמן המתאים. אז צלצלתי.

ג'ורג' לא ענה. חייגתי חיוג חוזר, ואחריו חייגתי את המספר מחדש, וניסיתי שוב. אין תשובה. ניסיתי את הטלפון בחנות, פעמיים לפחות, וגם שם לא ענו. חיכיתי יום וניסיתי שוב. אין מענה. בדקתי עם אשתי לשעבר את המספר ואכן היה זה המספר הנכון. בדקתי גם באינטרנט, אותו מספר בדיוק, ושוב ניסיתי, ללא הצלחה.

סיפרתי לחבר שלי והוא הגיב "מה אתה רוצה? רמדאן עכשיו. הוא עסוק". "אבל הוא נוצרי, לא?" "נכון, אבל צלצלת ביום ראשון. אלה הולכים לכנסיה". החבר שלי צדק. חייבת להיות סיבה, ורק אם נחפש היטב נגלה מהי. אני, למשל, סברתי שאולי אליפות אירופה בכדורגל קשורה לעניין. הקפדתי לצפות בכל משחק ומשחק ממשחקי היורו, מחפש את ג'ורג' בקהל, למקרה שנסע למשחקים בצרפת ובגלל זה אינו זמין. טוב-טוב חיפשתי, אך לא זיהיתי אותו ביציע. במקביל, התחלתי לאכול מהר, על-מנת לצמצם למינימום את הזמן שהפה שלי עסוק ולא יכול לדבר, ושמרתי את הטלפון שלי עליי כל הזמן, כולל בשירותים, למקרה שג'ורג' בדיוק יצלצל ודווקא אני יהיה זה שלא עונה. רציתי למנוע כל מכשול אפשרי.

אחרי יומיים שלחתי לו מסרון סמס. הוא לא הגיב. צלצלתי לנייד שלו, ולחנות, ולווטסאפ, אבל כלום. סיפרתי לאשתי לשעבר והיא הבטיחה לנסות בעצמה. לקח לה כמה ימים ליצור עם ג'ורג' קשר. היא אמרה: "הצלחתי לתפוס אותו והוא הבטיח שיענה לך. צלצל עכשיו, הוא זמין". צלצלתי מיד, אבל לא נעניתי. הייתה לי תחושה שג'ורג' עדיין עסוק עד צוואר, אם לא בגלל הכנסיה או רמדאן או משחקי היורו, אז בטח בגלל שהוא סופר עכשיו מלאי, גרגר-גרגר מכול אוסף התבלינים שלו, מה שמונע ממנו להתפנות לטלפון. אני מדמיין איך הוא מונה את תרמילי הקרדמון, רושם כמה יצא לו, ועבור לפפריקה המתוקה, שם הגרגרים ממש דקים ולוקח הרבה יותר זמן, ואחר-כך הוא מונה את מלאי הכורכום, ואז הוא מתעטש, ומהדף העיטוש אבק של תבלינים מתחיל לרחף באוויר וצריך לספור הכול מחדש. לך תדע.

עדכנתי את החבר שלי במצב העניינים והוא ניסה לעודד: "בטח יש לו סיבה. בסך הכול בחור מאוד נחמד. תן לו זמן". "ואם אחרי זמן הוא עדיין לא יענה?" הקשיתי. "אז תן לו עוד זמן" פסק החבר. "כמה?" "עד אינסוף" אמר, "הרי ברור לך לאן זה הולך. זה הולך לשום-מקום, בדיוק כפי שאנחנו רגילים. עדיף לנו שהסיפור הזה לא יסתיים. תמשיך ככה, כי ככל שהסיפור נמשך, הוא שווה הרבה יותר, לשנינו".

למחרת ניסיתי לטלפן שוב, פעמיים, וקבעתי ביני-לביני שאני מנסה עוד פעם אחת בלבד וזהו. ואכן ניסיתי, וזהו.

מבחינתי, נכון לעכשיו ובאופן סופי, אני עם ג'ורג' גמרתי. יש להודות על האמת: יצרנו כאן בסיס לשיתוף פעולה עסקי כלשהו, מוצלח אפילו, אבל הדבר לא עלה יפה, כמו רוב הניסיונות שאנשים עושים במהלך חייהם. מצד שני, אם נניח שג'ורג' ואני אכן הקמנו יחד איזה עסק, לא הפסדתי, שזה טוב מאוד. בקיצור, לא השקעתי דבר, למעט נסיעה לנצרת וניגוב אקראי של חומוס, ולא הפסדתי דבר. להיפך, החבר שלי ואני הרווחנו חבר חדש. אומנם כבר מתחילת החברות אנחנו בנתק עם ג'ורג', החבר החדש, אבל בכול זאת חבר זה חבר. הלוואי שכל החיים דברים ימשיכו להתגלגל ככה.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: