נוב 102016
 
 ארץ ישראל Tagged with:

(עכו-רוטרדם, נובמבר 2016)

 

ישבתי על הספסל סמוך לכניסה לחדר ארבע מאות ושש במשרדי מס הכנסה בעכו. אני בא לשם הרבה, בגלל העבודה שלי, בטח לא בשביל תחביב או משהו, והספסל ליד ארבע מאות ושש מכיר אותי היטב. לפעמים, ככה אני מרגיש, לא אכפת לספסל לחבק אותי, להרגיע אותי, לפני שאני נכנס אל הזירה.

התור שלי מתקרב, ולפניי בתור ממתינים לארבע מאות ושש עוד שלושה אנשים, ששניים מהם, כך אני כבר יודע, מעדיפים את חאלד, בעוד אני לא אכפת לי. שיהיה חאלד, או שתהיה צילה, את שני העובדים מארבע מאות ושש אני מכיר כבר מזמן ולא הנחמדות שלהם ולא האיומים שלהם עושים עליי רושם. אני בא בשביל הלקוחות שלי, ואני יודע להילחם. לא כמו גלדיאטור, אבל כבר ניצחתי קרב אחד או שניים.

אז בינתיים אני מחכה על הספסל. אני מטייל ברחבי הטלפון הנייד שלי, חדשות וספורט ומשחקים ודואר ומה לא, ונותן לתור להתקדם. כלומר, השלושה שעדיין לפניי עדיין ממתינים לפניי, אבל התחושה באוויר טובה. מאמינים שמשהו יזוז. ואז צלצל הטלפון שלי. קמתי מהר, בשביל לא לתת תחמושת למי שאוהב לגעור במשתמשי טלפון, ורצתי אל המרפסת, איפה שמעשנים. לא היה שם איש, אבל שבעה או שמונה בדלי סיגריות שהיו במאפרות הפזורות שם עדיין העלו עשן. חזרתי פנימה, נשארתי בקצה המסדרון, ועניתי לטלפון. קוראים לה ליאורה. ככה היא הציגה את עצמה.

"מה עם רוני?" היא שואלת. האמת, הופתעתי. אני לא מכיר את ליאורה, כלומר מכיר ליאורות אבל לא את זאת, ומה יש לה עם רוני, אחי הצעיר? אחרי הכול, הוא כבר לא כל כך צעיר. הוא קרוב יותר לחמישים מאשר לארבעים, ובהחלט ניתן לטלפן אליו ישירות. מה יש להם לחפש אותו אצלי באמצע היום? ואולי, חלילה, קרה משהו?

"למה את מתכוונת?" אני שואל בחשש.

"הוא לא הגיע לבית הספר. וזו לא פעם ראשונה".

מרוב שהופתעתי, נאלמתי ואיבדתי יכולת לענות. "אתה שומע?" שאלה ליאורה.

בלעתי את הרוק והשבתי "שומע היטב. את ליאורה מאיפה?"

"אנקורי".

"בית הספר?"

"אלא מה? ציפור? בטח בית הספר".

"טוב", אמרתי, "תני לי חצי שעה ואני חוזר אלייך".

ובאמת, הייתה לי חצי שעה. חאלד, שיצא מחדר ארבע מאות ושש, חייך אליי בדרכו למעלית. שנינו יודעים, הסנדוויץ' ממתין לו בקפיטריה למטה, מה שיגזול לכל היותר עשרים דקות, אבל בינתיים צילה מקבלת בשביל שניהם, והיא כבר אחרי סנדוויץ'. ממה שאני מכיר אותה היא אחרי הסנדוויץ' השלישי להיום, אבל מי סופר. נשאבתי עמוק יותר אל הספסל וחשבתי על אחי הצעיר, רוני.

הפתיע אותי, רוני. תמיד ידעתי שהוא אוהב ללמוד, להחכים, להתקדם בחיים, אבל זה שהוא הולך לבית ספר, לא חשוב שהיום במקרה נעדר, זה כבר נראה לי יותר מדיי. מה חסר לו בחיים? ומה פתאום אנקורי? ובכלל, אני בעכו, ואחי גר בדרום הארץ, ומי יודע מאיזה אנקורי מתקשרים אליי, בגללו. חייגתי לליאורה מאנקורי.

"כן?"

"זה אני, בקשר לרוני".

"אה, אבא שלו".

"לא. אבא של רוני נפטר".

"הבנתי. בגלל זה הוא לא בא לבית הספר".

"לא, לא בגלל זה. אבא שלו נפטר לפני המון זמן".

"ומי אתה?"

"אני אחיו".

"אז אתה אחראי על המשפחה? משפחה לתפארת יש לכם" פסקה ליאורה בציניות, מה שמיד העביר אותי לטמפרטורה ולחץ דם גבוהים במיוחד. "את לא נורמלית", אמרתי בתור התחלה.

"אני לא נורמלית? אז עכשיו אני מבינה טוב-טוב למה הילד לא בא לבית הספר. טוב-טוב אני מבינה עם מי יש לנו עסק".

שתקתי, וניצלתי את זמן השתיקה בשביל להירגע. נכון, רוני לא ילד, אבל בשבילי הוא תמיד ילד. הילד. ואולי גם בשביל ליאורה. אבל משהו מאוד מוזר כאן, חשבתי. ראשית, אחי הצעיר שהחליט ללכת לבית ספר אקסטרני בגיל כל כך מאוחר. לא נשמע לי הגיוני. ושנית, העובדה שהוא, שתמיד היה צייתן, נעדר מהלימודים. ושלישית, בעיקר שלישית, העובדה שבגללו, כנראה, יש למשפחה שלנו שם לא טוב אצל אנקורי. ולא לשכוח שאנקורי זה יותר מסניף אחד בארץ, ובכול הארץ עכשיו, ככה אני מרגיש, שונאים אותנו וכועסים עלינו. בגלל רוני.

מצד שני, צד מוזר לא פחות, אנקורי הוא בית ספר אקסטרני. בשביל להוציא בגרות. והיטב אני יודע שיש לרוני בגרות. כבר מזמן, קרוב לשלושים שנים. אז מה, יכול להיות שהוא שיקר לאורך כל השנים מאז? שלא הייתה לו תעודת בגרות, ועכשיו הוא משלים את הלימודים בהיחבא? יתרה מזו, מה ניתן ללמוד מכך שהוא לא עושה זאת באהבה, אלא להיפך, מזלזל ונעדר מהלימודים בלי סיבה ומוציא דיבת משפחתנו רעה?

השתיקה הארוכה בינינו נקטעה כשליאורה אמרה "טוב. אני מבינה שאין עם מי לדבר. מבחינתנו הוא מסולק מבית הספר החל מרגע זה".

עכשיו ממש כעסתי. גם על ליאורה, וגם על רוני שאכזב. שאלתי: "ומה עם הפרשי שכר הלימוד? תשלחו לנו את ההפרש, על מה שרוני כבר לא ילמד אצלכם?"

"הצחקת אותי".

"אז תצחקי", ככה אני, "רק שתדעי לך שאני בדיוק עכשיו במשרדי מס הכנסה. בעכו. אלה הכי קיצוניים. אני הולך לפתוח עליכם".

"שלא תעיז" צועקת ליאורה, "מס הכנסה בעכו זה עונש מוות. שלא תעיז".

"תתפלאי. ואני הולך עם זה רחוק. ישר לפקיד השומה עכו. יש לי דלת פתוחה אצלו".

הפעם ליאורה היא זו שיזמה שתיקה ארוכה, ושנינו הקשבנו לדממה, מחכים שמשהו יקרה. בינתיים הבחנתי שהאיש האחרון לפניי בתור נכנס לארבע מאות ושש, ומצב רוחי השתפר באחת. אמרתי לליאורה: "תני לי רבע שעה, אני תופס את רוני וסוגר את כל הסיפור". צלצלתי לאחי והוא מיד ענה. "כן?"

"איפה אתה?" אני שואל אותו בקול גוער. "מה זה איפה אני? בעבודה. למה?"

תשובתו מעט הפתיעה אותי. ניסיתי ללכת בקו החיובי, שלא ירגיש שאני וליאורה ואנקורי נגדו ויעשה לנו דווקא. אמרתי: "לא, כי מחפשים אותך בבית הספר. לא הגעת, הם אומרים".

"נכון", אומר רוני "לא הגעתי לבית הספר. למה שאגיע?"

"אתה לא לומד באנקורי?"

"אני? בגילי?"

"די, ברצינות, אתה לומד באנקורי או לא?"

"איזה סניף?"

"לא יודע. אולי עכו. אבל יש בכול הארץ".

"לא. אני לא לומד באנקורי עכו וגם לא בסניפים אחרים".

"טוב, אז תשכח מזה ותפסיק לשגע אותנו", פקדתי על אחי וניתקתי. ואז חזרתי לליאורה. "תגידי, בקשר לזה שאחי לא ממשיך אצלכם, העניין של ההחזר הכספי ייפתר בינינו, או שאחרי שאני מסיים עם חדר ארבע מאות ושש אני נכנס לפקיד שומה עכו, שבמקרה הוא קרוב משפחה של השכנים של אחותי, רק שתדעי לך, ומי יודע איך הכול יסתיים?"

ליאורה נשמה עמוקות. היא ניסתה לשמור על קור רוח, מצליחה בקושי להסתיר את הרעד שבקולה "אין בעיה. אנחנו נלך לקראתכם. לאן לשלוח את הכסף? אם אתה רוצה בלי קבלה רק תגיד."

 

 

  תגובה אחת על “אנקורים בשמי עכו”

  1. חחחח. ענק.
    מירה

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: