דצמ 122016
 

(רוטרדם, דצמבר 2016)

 

אתחיל מזה שסבתא שלי לא סובלת אותי. כלומר, לא סבלה אותי. עכשיו היא כבר מתה, אבל זה לא משנה את העובדה שאף פעם לא סבלה אותי. רק אותי, מכל הנכדים שהיו לה. האמת, אני לא לגמרי מתפלא. רובם של אלה שהכרתי לא סבלו אותי. עוד כשהייתי קטן חשבו עליי דברים לא טובים וזלזלו בי, וזה המשיך בגן, והתגבר בבית הספר, והגיע לשיאו באותם שבועות שעשיתי צבא עד ששלחו אותי לכל הרוחות.

ההורים שלי התייחסו אליי פחות-או-יותר בסדר, עד העסק ההוא בכיתה חית, שבמקרה נחתכו הצמיגים באוטו של סגן-מנהל בית הספר, אבל אפילו הם לא יצאו מגדרם בשבילי. אחותי, גדולה ממני בארבע שנים, הייתה כוכבת בבית הספר ובצבא ובאוניברסיטה, וכל הטוב שהיה להורים שלי לומר או לתת הם שפכו עליה. זה היה טבעי. היא באמת מצטיינת ומושלמת והכול, וברגעים המעטים בהם חשבו הוריי להעביר קצת טוב-לב לילד אחר שהוא לא אחותי, הם בחרו לפנק את אחי הצעיר, וגם את אחותי הקטנה. עליי הם תמיד דילגו.

יש רק דבר אחד שאני מרגיש כלפיו איזו תחושת תודה, או הוקרה, או השד יודע מה. המחשב. הם קנו לי אותו בשביל שלא אתפרחח. הבלגנים שעשיתי בבית הספר ובשכונה, איפה לא, כבר עברו כל גבול, לדעתם של אלה שאמרו לי את זה. וכולם אמרו לי את זה. אז המחשב שקיבלתי לבר-המצווה, מחשב שנרכש בכספים שקיבלתי מתנה, הוריי היו צריכים להוסיף אולי מאתיים שקל, לא יותר, היה אמור לתת מענה לפרחחות שלי. מבחינתם, לפחות.

ככה יצא שמאז הבר-מצווה, לערך, עזבו אותי במנוחה. הייתי תקוע בחדר שלי (ראיתי פעם ציטוט מאיזה ספר, נאמר שם "ספון בחדרי", אז הכוונה כנראה לזה), בקושי הולך לבית הספר, בקושי מתקלח, בקושי אוכל, וכמעט שלא ישן. היה לי חבר חדש, המחשב שלי, ולא יכולתי לתת לו מנוחה. התאהבתי בו. ולא רק בו: דרכו הכרתי כמה חברים, אומנם לא מהארץ ולא בשפה שלי, אבל חברים. אנשים מכל מיני גילאים שלשם שינוי לא מתייחסים אליי כמו אל מצורע. אנשים שמבינים טוב-טוב מה זה לטייל עם המחשב שלך בכול מקום בו תרצה, מבלי שתעזוב את החדר, מקומות עלומים וקסומים, וביניהם גם משרדי ממשלה, שלנו ושל אחרים, ובנקים. בעיקר בנקים.

את הקטע עם הבנקים התחלתי לגמרי במקרה. אמרתי לאימא שלי שאני צריך כסף בשביל לקנות הרחבת זיכרון. תפסתי אותה כנראה ברגע לא טוב, רוב הרגעים שלה הם כאלה, אז היא צרחה עליי. נבחתי חזרה, עשיתי פנים של נעלב, וחזרתי אל הכוך שלי. הייתי זקוק נואשות לכסף שירחיב את הזיכרון, לא הרבה אבל בכול זאת. היה לי בבנק חשבון חסכון לאוניברסיטה, כזה שנותנים לכל ילד, כמה אלפים טובים שאין סיכוי לראות משהו מזה לפני גיל עשרים ואחת. ומכיוון שאני לא אחד שמייחס חשיבות לגיל, וממילא הייתי צריך את הכסף, אז נכנסתי לבנק. לא באופן פיזי כמובן, הרי אינני יודע היכן נמצא הסניף, פשוט נכנסתי עם המחשב ולקחתי חצי מהיתרה. זה היה קל, אפילו שלא הייתה לי הרשאה.

הרחבת הזיכרון הרחיבה לי את התיאבון. ישבתי על הסוגיה כמה שעות וזיהיתי דרכי כניסה לכל מיני בנקים וחשבונות. לא רק שלי. ולא רק בארץ. התחלתי לגבש תוכנית: איך ומאיפה אני מוציא כספים, באילו היקפים בכל פעם, ולאן אני מעביר את הכסף. אחד החברים שלי מהמחשב, איזה פדופיל מניקרגואה שהתוודה בפניי אחרי יומיים ומיד מחקתי אותו, הספיק בינתיים לספר לי על קיימן. ועל כמה איים אחרים שם בים הקריבי, איפה שיש חופי זהב ודקלים וקוקטיילים טרופיים ובנקים שלא שואלים שאלות.

פתחתי חשבון. זה היה קל יותר ממה שחשבתי. התחלתי לטייל ברחבי הרשת, בעיקר בין בנקים ומוסדות כספיים שונים, ועליתי על איזה חשבון רדום של מישהו מסקוטלנד. לא בטוח שמישהו ולא מישהי, ולא בטוח שהוא או היא בחיים, אבל כסף היה שם. העברתי מהסקוטי אלפיים פאונד לחשבון קיימן שלי, והחלפתי לו את הסיסמה. נתתי לזמן לעבור, בשביל לבדוק איך הדברים קורים, ספרתי ארבעה שבועות, וכלום רע לא קרה. אולי הסקוטי התעצבן, אבל רוב הסיכויים שהוא לא עלה על זה. בטח לא עם כל כוסות הוויסקי שאלה תוקעים לגרונם מבוקר ועד ערב. העברתי קצת כסף מהחשבון החדש שלי בקריביים אל חשבון שפתחתי בקפריסין, ומשם, דרך חשבון ביוון וחשבון בלונדון, העברתי לחשבון הבנק שלי בארץ. הכול עבר חלק.

לא שיש לי משהו בעד או נגד סקוטים, אבל את המשיכה הבאה בחרתי לעשות מחשבון רדום בבנק נורבגי. אתם יודעים, העם הזה שמוכר סלמון לכל העולם ואשתו ומחזיק מעצמו ליברלי. אז הראיתי לו מה זה ליברלי, ליפה-הנפש הנורבגי שרוקנתי. ואת המשיכה שלאחריה עשיתי מחשבון בנק בסרי-לאנקה, אפילו שידוע שאלה עניים ואין להם כלום. אלא שלחשבון ההוא היה, והרבה. רכשתי ביטחון והרגשתי מוכן להיכנס לכספים הגדולים. הכי קל היה בגרמניה, אז הלכתי על זה. לא צריך לדעת שפות בשביל להבין כסף ומספרים, וממילא כל אלה שעורמים ערימות של כסף בחשבון שלהם הם נבלות. בטח יותר ממני.

בכול התקופה ההיא גרתי בבית. ילד מבוגר שכולם שונאים אבל נותנים לו לחיות, כל עוד הוא לא מזיק. עכשיו שהיה לי קצת כסף יכולתי לקחת דירה, אפילו פנטהאוז ומכונית, אבל העדפתי שלא להיחשף. הם שונאים אותי? הם מרחמים עליי? אז שיסבלו אותי בשקט ושיילכו לידי על קצות האצבעות. ככה הרגשתי. למעשה, עם סכומי הכסף שהחלו להצטבר אצלי עוד ועוד, ציפיתי מכולם שיסתמו את הפה ושייתנו לי כבוד. אלא שלא אמרתי את זה בגלוי. ברור למה.

החשבון האחרון עליו חגגתי היה גרמני. בנק לא קטן, סניף בעיירת-שדה בצפון מערב גרמניה. איפה שיש הרבה כסף. החשבון לא היה ממש רדום, עובדה, בכול חודש נכנס אליו סכום נאה, משהו כמו משכורת ממוצעת של אזרח גרמני משכיל. למעשה, ככה חשבתי, בטח מדובר כאן בפנסיה של קצין נאצי לשעבר, שמעבירים לו כל חודש בשקט, בלי לעורר גלים. ואני, לא שאני מפתח אצלי מצפון או משהו כזה, מרגיש אפילו יותר טוב כשאני מרוקן חשבון של נאצי.

אלא ששום הוצאה או משיכה לא נרשמו בחשבון ההוא. הסכומים פיתו אותי מאוד, במיוחד שהחשבון היה מוגדר "ללא משלוח דואר ללקוח". אז משכתי סכום פעוט, החלפתי סיסמה, כולל את שאלות הרמז אם שוכחים סיסמה, והמתנתי. הייתה לי סבלנות, במיוחד לאור היתרה הגדולה שיש בחשבון, ובחרתי בטקטיקה פשוטה: במשך מספר חודשים משכתי והעברתי סכומים נמוכים מעשרת אלפים דולר, ככה עד שהיתרה הצטמצמה וירדה קרוב לאפס, ולאחר-מכן, אחת לחודש, שלושה ימים אחרי שנכנס הסכום החודשי לחשבון הגרמני, ביצעתי העברות ממנו אל החשבון שלי בקיימן. ראיתי התנהלויות דומות לשלי בחשבונות לא מעטים אחרים אליהם חדרתי, והאמנתי שהדבר לא יעורר חשד. צדקתי, כמובן.

ככה עבר לו זמן, ובינתיים אחותי התחתנה וקיבלה מסבתא סכומי עתק, שווה ערך של דירת שלושה חדרים בחולון או משהו. החתונה הייתה מפוארת, סבתא שילמה גם את זה, וחודש לאחר מכן הגיע מועד הבר מצווה של אחי הצעיר, יחד עם בת המצווה של אחותי הקטנה. הם בחרו שלא לחגוג יחד, בעיקר בגלל שסבתא מימנה כל אירוע בנפרד, ומצב הרוח המשפחתי היה חיובי לאורך חודשים רבים.

אליי, כמובן, לא התייחסו לאורך כל התקופה ההיא. עדיין גרתי בבית, ילד מזדקן שנעול בחדרו ויוצא משם רק בשביל סנדביץ', או להשתין, או סתם לצרוח על מישהו בדרך למקרר. אף-אחד לא היה עצוב כשאמרתי שאני נוסע לחופשה בקריביים. אימא שלי מלמלה משהו כמו "זה טיול נורא יקר, אין לנו כסף לעזור למותרות כאלה" ואני עניתי שאין צורך. יש איזו חברת תוכנה בינלאומית, ככה שיקרתי, שמעוניינת שאעבוד בשבילם בכנס מקצועי שעושים בקריביים. הם משלמים לי הכול כולל טיסה, אז כסף לא צריך.

"חשבת לבקש קצת כסף מסבתא?"

"ממש לא", הרגעתי בבוז, "שתשרוף את הכול על כולם, רק לא עליי. אני מכיר גם אותה וגם את כולכם מקרוב".

"לא, לא הבנת. אבל טוב שלא ביקשת. ממילא בזמן האחרון היא חושבת שאין לה כלום, והיא במצב של דיכאון קשה. היא מפחדת שכל הכסף שלה נעלם. אני חושבת שהיא די צודקת, אפילו שהיא מבולבלת".

"נעלם? לאן? מתחת לבלטות?"

"לא. יש בלגן בחשבון הבנק שלה".

"אז איך היא שילמה על החתונה? ועל הבר-מצווה והבת-מצווה?"

"היה לה כאן בארץ כסף בשביל זה".

"אז על איזה חשבון בדיוק מדובר?"

"בגרמניה. איפה שהיא מקבלת שילומים. על אחותה ואחיה שלקחו לאושוויץ, וגם עליה שעבדה במחנות שנתיים, ועל ההורים שלה. סבא וסבתא שלי זיכרונם לברכה. היא לא נגעה בחשבון הזה".

"את רוצה שאני אבדוק?"

"לא צריך טובות".

"אם ככה אז אין בעיה. אני טס מחרתיים ואל תדאגו לי" אמרתי, והוספתי בארסיות "כלומר, ממילא לא הייתם דואגים, אז תמשיכו ככה".

בלילה, לפני הטיסה, נכנסתי לחשבון שלי בקריביים. להפתעתי, הוא היה חסום. גיליתי שפקודת החסימה באה מגרמניה, מאותו בנק ממנו משכתי את הסכומים הגדולים. ניסיתי לצאת ולהיכנס שוב, ושוב חסום. כלומר, אני רואה שיש כסף אבל הוא בחשבון סגור, צדדי, עם איזה סימון אדום, משהו שאומר שהנהלת הבנק, או השלטונות, או גוף דומה, מקפיאים אותו בזמן שהם מבררים.

נכנסתי אל החשבון הגרמני וראיתי שכלום לא השתנה שם, חוץ מהסיסמה, שהחליפו, ופיצחתי בקלות. היתרה אפס, כמובן, אחרי כל המשיכות שלי. ההעברה הבאה, כמו כל ההעברות הקודמות ממשרד האוצר של גרמניה, הייתה אמורה להתבצע בחמישי בחודש, בעוד יומיים, מועד בו כבר אהיה בקיימן. בהנחה שבכלל אגיע לקיימן. פחד התחיל לכרסם בי. סגרתי את המחשב, ניתקתי את כבל האינטרנט, ליתר בטחון, והלכתי לישון.

השינה שלי הייתה טרופה. כשעלה אור בחלון כבר לא יכולתי להמשיך לישון. הלכתי למקרר בשביל להירגע, אתם יודעים, איזו חתיכת משהו על יד הקפה, וראיתי את אימא יושבת אל שולחן המטבח. ראשה רכון ונח על השולחן, ידיה מכסות אותו, והכתפיים שלה רועדות. בכי, מן הסתם. אבל כרגיל, לא ממש התרשמתי.

"מה קרה?" אני שואל בזמן שאני מחפש כוס נקייה בארון שמעל לכיור.

"סבתא מתה".

"או" הגבתי.

"נשבר לה הלב".

"או".

"מזה שכל הכסף שהיה לה נעלם. זה גמר אותה".

"תסבירי לי שוב מה זאת אומרת נעלם".

"החשבון שיש לה, איפה שהיא מקבלת שילומים, היא לא עקבה אחריו, וכל הכסף שהיה לה שם נמשך. לא יודעים מי ולאן. מאות אלפים הלכו לאיבוד. זה הרס אותה".

"מה זאת אומרת? מה הבנק אומר? מה המשטרה אומרת?"

"הם אומרים שבסוף כנראה ימצאו את הגנבים. זה מישהו מהאינטרנט. רמאים כולם. אבל הבנק מבטיח שיהיה בסדר. הם בטוחים שימצאו איך גנבו את הכסף ומי גנב, והם מקווים לתפוס את הכסף. אבל מה זה משנה מי גנב? סבתא מתה. זה גמר אותה סופית."

הבטתי באימא שלי, בזמן שאני מערבב את הקפה והסוכר בכוס, ולא ידעתי ממה בדיוק עליי להיות עצוב.

"ואתה לא צריך לדאוג" ממשיכה אימא שלי, ועכשיו היא כבר לא בוכה, "בסוף גם אתה תקבל את מה שמגיע לך. כל הכסף בחשבון הזה מיועד רק לך. האחים שלך כבר קיבלו את החלק שלהם".

לרגע נבהלתי, לא לגמרי מפנים, אז גמגמתי: "לא מגיע לי כלום, ולא רוצה כלום. בטח לא מסבתא שאף פעם לא התייחסה אליי".

"אז תתפלא, כי בצוואה שלה, רק הבוקר נודע לי, היא מעבירה את כל מה שיש בחשבון הגרמני אליך. כל הכסף שחסכה שם. ככה סבתא החליטה, עקשנית כמו תמיד, ואי אפשר היה לשכנע אותה אחרת".

אז זהו. עכשיו היא מתה, והכסף שלה שהיה אמור לעבור אליי שוכב לו שם קפוא במרתף הבנק בקיימן, עטוף ומסומן באדום, ממתין להחלטת החוקרים, והבנק, והשלטונות, וכל מי שקיים בדרך ושאמור להחליט על משהו. ואני, שברגע האחרון ביטלתי את הנסיעה לקיימן, ספון לי בחדרי, שונא את כל העולם, וממתין לדפיקה בדלת.

 

  8 תגובות על “עוד מעט דופקים בדלת”

  1. גדול. סיפור מיתולוגי

  2. תזרוק חכה לים איזה דג ייתפס בקרס?
    תתחיל מעגל ייסגר?
    אחלה!

  3. מה עם הסבתא מהצד השני???
    תמיד הצחקת אותי!

    • אורני, את מתכוונת לסבתא חיה?
      אם כן, אז סבתא חיה מתה. גם בעלה חיים.

  4. Sabbabba ✔

  5. But why y?
    וואי וואי וואי
    כל הנוער הזה של היום.

  6. החזק מכולם
    תמשיך הלאה

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: