מרץ 162017
 

(רוטרדם, פברואר 2017)

הקדמה:

הייתה איזו הצעה שרצה ברשת שגרמה לי לכתוב את הקצר הזה. אמרו לשלוח סיפור קצר ומקורי, שמתקיים בעתיד (לא מדעי או בדיוני), ושעלילתו מתקיימת עד לשנת 2036. הסיפור הקצר יכלול עד 1,000 מילים ויהיו שזורים בו 2 (לפחות), מתוך 3 האלמנטים הבאים: ספר, דבר מאכל וכלי תחבורה/תעבורה.

אז הנה:

השנים הקרובות יעמדו בסימן של לחץ מצד הסובבים אותי. למרות שיתווכחו איתי לטובתי, אני אמשיך ואתעקש. מעת לעת ידחקו בי: "נו, צא כבר לפנסיה. תממש את התוכניות שלך" ואני אענה: "אני אצא מתי שכולם יוצאים. בגיל שישים ושבע". "מה זה משנה? ממילא שנים ארוכות שאתה מובטל בלי עבודה" הם יגידו, ואני אמשיך לעמוד על שלי.

כך או כך, אני מרגיש שייך למעגל העובדים וחשוב שאתכונן ליום הזה. זאת בהנחה שאספיק להגיע אליו. אומנם הסטטיסטיקה מבשרת שהגיל עולה, אלא שגם החום האקלימי עולה ובכול זאת יש שקופאים למוות. בכול אופן, יום אחד גם אני אהיה בן שישים ושבע, ועד שיבוא אני מקפיד לחלום על לקום מחר אל תוך הפנסיה. אני מקדיש כל לילה לחלום הזה ויש לי תוכנית.

והנה סוף-סוף, הבוקר קמתי בבוקר הפנסיה, שיחול בעוד פחות מעשר שנים, ובעיקר מוכר לי הקיץ. חוץ ממנו, רוב הדברים פינו את מקומם לאחרים, חדשים יותר. אני לא מדבר על חגיגת הדיגיטליה בבית, ועל זה שהבית עובד על קולות, כלומר אתה אומר משהו לאוויר ואיזה מכשיר עושה בשבילך מעשה מבלי שיתלונן. כולל אוכל. לא על אלה אני מדבר.

אני מדבר על פארק שלושת הדונמים, מול מגדל הדירות בו אני מתגורר עד הפנסיה. עכשיו, בעוד פחות מעשר שנים, יעמוד במקום הפארק מגדל חדש, צפוף, עטור בדגלים ובמאפיינים שנראים דתיים. וכל הדירות מאוכלסות, וכבסים צבעוניים ולבנים מתנפנפים להתייבש במרפסות הכביסה.

הדיירים שיגורו בבניין ממול הם דתיים. תהיה בו תנועה שוקקת של אנשים שיעברו בין הדירות ובין הבניין והחוץ, ולכל הגברים תהיה כיפה על הראש. וציצית. לא שזה עקרוני, אבל לרובם מבטא אמריקאי. כמעט כל דיירי הבניין יהיו מפונים מאחת ההתנחלויות, במסגרת ההסדר החדש. עכשיו זה כמעט עשר שנים מהיום, ובמשך השנים הללו שהמתנתי לפנסיה נסגרו עניינים בין האויבים השונים שמתגוררים בארצנו. אני ניגש לבניין ממול ושואל איזו דיירת שיושבת בכניסה ומנענעת עגלת תאומים "יש מישהו בבניין הזה שימכור לי דולר קנדי?". היא חושבת לרגע ואומרת שהיא מכירה מישהו מקומה חמש שיש לו, למרות שעם הקופסה החכמה של היום כבר לא מתעסקים עם מזומנים כמו בזמנו. "למה, אתה נוסע לקנדה?"

"כן. בריטיש קולומביה. במסגרת התוכנית שלי לפנסיה" אני משיב והיא מחייכת ומספרת לי כל מיני דברים. על הסבל, וההתפכחות, והחזון, והמחירים בסופר, והארנונה. למרות שהיא במקרה, וכל היתר בבניין, פטורים במסגרת ההסדר מארנונה וממיסים אחרים, ובכלל, יש להם גם תלושי הנחות מכאן ועד האופק. בכול זאת, ככה היא אומרת במבטא האמריקאי שלה, זה לא קל. עובדה, רק שלשום דקרו איזה יהודי, אומנם זו פעם ראשונה בשש השנים האחרונות, ואומנם היהודי היה סוחר סמים והדוקר גם, אבל בכול זאת. לא קל.

"ופרנסה?" אני שואל והיא עונה במתק: "ברוך השם. אנחנו מקבלים לפי ההסדר, ובינתיים זה מחזיק". רציתי לשאול אם היא מתגעגעת, לא יודע בדיוק למה, אולי לחיי השליחות, אולי לגבעות הטרשים בשומרון, אולי לסבתא שלה בברוקלין, אבל בחרתי לשתוק. אני מתרכז בתוכנית הפנסיה שלי.

היא חייכה אליי ושאלה: "תגיד, אתה מאלה שחתמו בעד שנגיע לכאן, או נגד?"

עניתי מיד: "אני הייתי בעד". אומנם שיקרתי, אבל לא לגמרי, משום שגם לא חתמתי נגד. פשוט לא חתמתי. סביר שעד שיקימו את הבניין והבחורה הזאת תעבור לגור כאן כבר אחתום, בעד או נגד, אולם יש עוד זמן עד הפנסיה.

"כל הכבוד" היא אומרת, ממשיכה לנענע את העגלה. אחד התאומים פרץ בבכי והיא רכנה אליו, תוקעת משהו בידו ומרגיעה אותו. היא פונה אליי "תפוח ויצהר, התאומים שלי, לשניהם יש גזים. ואתה, בפנסיה אתה הולך לגור בקנדה?"

"כן", אני עונה "החל מרגע זה".

"מה, אתה חושש שההסדר לא יתפוס?"

"לא יודע", אני עונה, מנסה לברור מילים "פשוט לא עקבתי בשנים האחרונות אחרי מה שקורה. את מבינה, יש לי את התוכנית הזאת עם הפנסיה, ככה ש…", ואני שם לב שהיא כבר לא מביטה בי. יצאתי את הבניין, חציתי את הכביש בדרכי אליי הביתה, נזהר מהשקט שמסביב, שקט של אין מכוניות וגם לא אוטובוס ולא תחנת אוטובוס. ככה נשמע הרעש בעתיד.

בזמן שאני אורז אני משנן לעצמי את שלושת היסודות של התוכנית: האחד, הספר שאכתוב, מה שתמיד רציתי ולא הספקתי בגלל העבודה, או חוסר העבודה, או שניהם. ובשביל להתרכז טוב-טוב ושלא יפריעו לי, אני זקוק לדבר השני, שהוא אי בודד, פחות או יותר. כלומר, אני לא מוכרח אי, אפשר להסתפק בחצי אי, אבל הכוונה ברורה. והדבר השלישי נמצא ממש ואפילו בתוך הדבר השני: אני הולך לדוג סלמון פאסיפי ולעשן אותו בשבבים של עץ אגוז היקורי, שם במורדות הרי הרוקי הקנדיים, בינות מעיינות חמים ודובים חסרי מנוח.

כבר שנים שאני חולם על סלמון כזה, שאולי אליו התכוונו חז"ל כשהפליגו בשבחי הלוויתן של גן עדן. בבוקר הפנסיה אני כופה על עצמי להתמקד בסלמון, שם הרחק בקצווי מערב, ולא בהסדר החדש שממלא את ערינו במתנחלים, ופתאום יותר שקט ורגוע. אני חייב להניח לזה. אני אצא לדרך מיד, מבלי שאבדוק אם ההסדר תופס ואכן הצלחנו לחמוק מטרגדיה.

על חצי האי קרימזון פיין שמעתי לפני שנים מאחד הארווי, בתקופה שגרתי בקנדה. הארווי מכר לי, ולמסעדות אחרות בטורונטו, מלאים של סלמון פאסיפי טרי. הוא היה מגיע העירה פעם בשנה במשאית ענק עם השלל של העונה, בנסיעה רצופה של שלושת אלפים קילומטרים מבריטיש קולומביה. העונה של הסלמון הפאסיפי, שנחשב הטוב בעולם, נמשכת שבועיים, והיא מספיקה לפרנסה של שנה שלמה. הארווי היה מפזר את הסחורה שלו בסבב מהיר של כמה שעות בדאון-טאון, אותו היה מסיים אצלי במסעדה, על כוס קפה טורקי. חיבבתי אותו. הוא סיפר לי על הדייג, ועל החיים בבריטיש קולומביה בסוף הלא-כלום, עם טבע שאין שני לו בעולם, וגם דיבר על איך זה בשבילו, יהודי, לחיות שם. שם זה קרימזון פיין, על הבתים המעטים הפזורים באזור, מרוחקים שמונים קילומטרים מהעיירה פיירמונט שיש בה הכול, אפילו סופרמרקט. אומנם בקושי אלפיים תושבים, אבל בכול זאת.

אז עכשיו אני שם, בצריף שלי בקרימזון פיין. עדיין לא דגתי את הסלמון, ואני ממתין לעונה שתגיע בעוד חודשיים. בינתיים הספקתי ללקט ענפים דקים של עץ היקורי ולייבש אותם אצלי בצריף. יש לי מלאי של עצי הסקה שיספיק לשני חורפים, ומספיק דלק בשביל הגנרטור שיטען את הקופסה החכמה שלי ובשביל הרחפת, שתיקח אותי לפיירמונט בבוא השלג. במילים אחרות, הכול לפי התוכנית שלא לוקחת בחשבון שום הסדר בארצנו, אבל כוללת את הספר שהתחלתי לכתוב, ומה שאתם קוראים עכשיו זה הפרק הראשון שלו, וכוללת המתנה להגעת הסלמון, ובעיקר כוללת לשכוח מכול היתר. ואני לא דואג, הסלמון יבוא. וגם אם יאחר, וגם אם ההסדר יקרוס, לא קרה כלום. אני בפנסיה ויש לי כל הזמן שבעולם.

  11 תגובות על “הבוקר קמתי לתוך הפנסיה”

  1. יודע היכן קרימזון פיין…זה יותר קרוב לקוטב מפתח תקוה, לא ?
    פוחד מהנמסת הקרחונים אני…אבל- אוהב לשחות !
    מתקרבים אנו ל 67, אחלה סיפור. כרגיל.

  2. אה…שביל קליפות השדיים על הפאנטום בשארם.
    הנה זה מגיע!
    בסוף תגיע גם אלי.

  3. אוי קנדה כל כך יפה שזה כואב

  4. הקראתי את הפרק הנ"ל לאדגר ז"ל (ממעריציך הוותיקים וגם הישנים) והתגובה שלו היתה מבט מלא הפתעה ושאלה אליי: מה, אומסי יצא לפנסיה?……עניתי לפי מה שהבנתי….: כן אדגר ..לפי מה שהבנתי הוא כבר יצא לפנסיה בעוד כמה שנים.

  5. יפה מאוד, מהנה לקרוא.
    כל אחד מגיע לגיל 67, חי או מת.
    פנסיה זה מעולה וגם ההסדר נראה טוב,
    אבל מה אחר כך?

  6. יוסי יוסי יוסי,

    מקווה שהפרק הבא יגיע יותר מהר מהקצב בו אתה משחרר פוסטים יפים ומשכילים.

    רק בריאות והגשמת חלומות,
    אשתי מורה אז הפנסיה שלי עם חלומות דומים, קנדה ושלכת בבוסטון.

    יהודה 103.6FM

  7. היי יוסי או אומסי בקיצור…
    נהניתי מאוד… מחכה להמשך…
    ולסלמון בטעם היקורי….
    מנחם

  8. יוסי,
    נהדר. מחכה כבר לפרק השני. ולספר, שיבוא.
    מירה

  9. מענין כרגיל

  10. איפה זה קרימזון פיין ?
    אני שוקל לצאת לפנסיה דומה – לא עם ספר אלא פסנתר.
    מאוורר מספר אחד שלך
    עודי.

    • נראה לי שיש מקום כזה. בכול אופן, עם מיליוני חצאי האי שיש בבריטיש קולומביה, בטח כמה אין להם שם. אז עכשיו יש.
      פשוט כתבתי את הקצר בזמן שהקשבתי למלך ארגמן (בחצרו של מלך ארגמן), והאורן זה בגלל השיר הבא שהקשבתי, ג'ורג'יה במחשבות שלי (והירח שנגלה בין ענפי האורן). השיר הבא, השלישי, כבר לא היה רלוונטי. סיימתי את הקצר.
      אגב, השיר השלישי היה של אלי לוזון (שום קשר לכדורגל) – איזו מדינה.
      חיבוקים.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: