נוב 072017
 

(טורונטו, נובמבר 2017)

אתם בטח יודעים מה מסתתר מאחורי המשפט "זוהי המדיניות שלנו", משפט מסכם וחותך שזורקים לכם ישר לפנים. רבים אצלנו חושבים, אולי בגלל שלוקחים משפט כזה באופן אישי, שזה קורה רק בארץ הקודש. ובעיקר זה קורה מול פקידים, או נציגים של משהו, ששורפים אצלך את שביב התקווה האחרון וחותמים עם המשפט הפסקני "כן, אבל זוהי המדיניות שלנו". רובם גם מגלגלים עיניים מעלה, לכיוון איפה שמתקבלות ההחלטות, ומוסיפים "ככה זה, אין מה לעשות".

אבל זה לא קורה רק בארץ. ואם אודה על האמת (אין למי להודות, כי כולם משקרים, אבל ניחא), אז המצב הזה גרוע אף יותר בארצות אחרות, מתקדמות ומודרניות ובכלל.

אתן לכם דוגמה, שהיא בעצם הסיפור הזה: חמשת אלפים איש הוזמנו לאירוע השנתי של עלי באבא. ולא, לא מדובר על השודד הידוע לכול, שלכול היותר גייס ארבעים איש תחת חסותו. השנה מדובר בשודד מודרני מסוג חדש, המתחרה המפחיד ביותר של אמזון ואי-ביי, עם חמשת אלפים נציגים שבאו להתכנס במשך ארבעה ימים בגני התערוכה של טורונטו. הם באו מכול קצוות העולם, והם באו רעבים.

אני בסך הכול התעסקתי עם אוכל לכל הנאספים לכינוס. לא לבדי, כמובן, משום שיחד עמי גויסו עוד עשרים פרילנסרים, בנוסף על צוות קבוע של עשרים אנשי מטבח שיש להם במרכז הכנסים. הצוות המתוגבר עודכן מראש, והמשימה של אספקת אוכל לחמשת אלפים מבקרים, למשך ארבעה ימי כינוס, נראתה ברת ביצוע ולא מסובכת מדיי.

גם הכנת האוכל עצמה לא הייתה מסובכת. רוב האוכל נקנה ממטבחי קייטרינג שונים, ועבודת הבישול הייתה פשוטה, למרות שבהתחלה לא כל-כך הבנתי במה מדובר. עוף, למשל, שהיינו צריכים להכין חמשת אלפים שניצלים, לא היה ברור לי מהיכן מתחילים. אולם כשראיתי את חבילות העוף הבנתי שהכול מוכן, רק לחמם ולהכניס לצלחות, או למגשים או בתוך פיתות. זה הכול. גם משימת "לשבור יוגורט" הפחידה אותי, משום שגם אותה לא בדיוק הבנתי. מה לשבור? את החמיצות? ובאיזה אופן? שאלה קשה, עם תשובה טיפשית להחריד: חמשת אלפים מעדני יוגורט, שבאו מהמחלבה בשני משטחים, הגיעו מחוברים בצמדים. כמו שרואים אותם בחנויות. אז צריך לשבור כל צמד, כדי שמעדני היוגורט יהיו בודדים ונפרדים. חצי יום לקח לי לשבור אלפיים וחמש מאות צמדים, כי הייתי היחיד שהסכים לעשות את זה. לא שאני אלטרואיסט או משהו, אבל שבירת היוגורט נעשתה סמוך לרציף הטעינה, ושם, אולי שני מטר משם, אני יכול לעמוד ליד המשאיות, מוסתר מהרוח, ולעשן כמה שבא לי.

אז הזכרתי את חמשת אלפים היוגורט, ואת חמשת אלפים השניצל, ועדיין לא הזכרתי את חמשת אלפים הביצים (עלומות, כמובן), חמשת אלפים נתחי בייקון, ואת חמשת אלפים צלוחיות הסלט, ולמעשה שני סלטים, חמשת אלפים של פירות וחמשת אלפים של ירקות, ועוד ועוד, וכל זה להכפיל בארבעה ימים. וגם גבינות, שצריך לחתוך חמשת אלפים נתחים אישיים ממגוון סוגי גבינה, ואותו הדבר עם נקניקים.

היום הראשון עבר בשלום. כולם היו מרוצים, וגם למבקרים, שאלף מהם טעמו ואכלו את מה שהוכן עבורם, לא הייתה מילה רעה לומר. היום השני התחיל קצת אחרת. המשימה הראשונה הייתה לזרוק את שאריות האוכל מיום אתמול. משהו כמו ארבעת אלפים מכל דבר שהוגש. שאלתי את השף הראשי למה, והוא ענה בטבעיות "זו המדיניות שלנו". "איזו מין מדיניות?" הקשיתי, והוא השיב "אין מה לעשות. ככה זה".

טוב, לא זרקנו הכול. היוגורטים יכולנו לשמור לעוד יומיים לפחות, וגם את הממתקים שהיו סגורים באריזות המקוריות שלהם ויכולים להישאר ככה חודשים. מה שנזרק היה בעיקר עופות, בשרים, סלטים, לחמים, קינוחים, כריכים, מטבלים, מיני מאפה ומרקים. ארבעת אלפים מכול דבר הלכו לפח. "מה זה, למה לא נותנים לבתי תמחוי או נזקקים?" אני שואל, וכל מי שמקשיב לשאלה שלי עונה "אין מה לעשות. זאת המדיניות". "אתם לא נורמליים" אני קובע, וכאן דווקא מסכימים איתי, אבל בכפוף לכך שאין מה לעשות כי יש מדיניות.

ביום השלישי כבר זרקנו את היוגורט כולו, כי רק מאתיים המשיכו וצרכו אותו אחרי האלף של היום הראשון. במקביל, הכנו עוד חמשת אלפים מנות עוף, מישהו אמר שדווקא אהבו את זה, ואכן, זה היה טעים מאוד והפעם כבר אלף ושלוש מאות אכלו את העוף, או שפחות אנשים אבל חלק מהם לקח כפול, אף אחד לא אמר שאסור, ונותרו שלושת אלפים ושבע מאות מנות לזריקה. הסלטים, גם המתוק וגם המלוח, הצליחו יפה אף הם, והגיעו לצריכה מקסימלית של אלף ושש מאות ביום, מה שהתבטא בזריקה של לא יותר משלושת אלפים וארבע מאות מנות מכל סוג.

היה אחד בצוות, אמר שקוראים לו בארני, אבל המבטא שלו הסגיר אותו, איזה בארני ואיזה נעליים, שלא אהב את הבזבוז המשווע הזה. אלא שלא כמוני, הוא הביע את המחאה שלו באופן אחר. הוא סגר בתיק שלו ארבע-חמש מנות מהמיועדות לזריקה, על-מנת שיציל אותן אצלו בבית. אבל המצלמות של הנהלת המרכז קלטו אותו והוא נשלח הביתה, לא לפני שרוקן את כל תכולת התיק לפח הזבל. השף הראשי עמד לידו, לוודא את יישום המדיניות, וכמעט בכה כשאמר לבארני "חבל. אני מבין אותך. אבל זו המדיניות שלנו".

אני עמדתי בצד וראיתי את כל זה. שאלתי את השף: "מי הוא זה שמתנגד לתת את האוכל ומעדיף לזרוק אותו?"

שף וולסלי, השף הראשי של גני התערוכה, בחור שקט שמתעקש שיקראו לו וולסלי, או שף, אבל לא שניהם יחד, פונה אליי ומסביר: "אף אחד לא נגד. כולם בעד. חשוב לכולם שיילך האוכל לאנשים או לגופים שזקוקים לו. ההנהלה, הלקוחות, חברת הקייטרינג, כולם בעד לתת במקום לזרוק".

הבנתי היטב, אלא שלא יכולתי למקם את עניין המדיניות במשוואה שתיאר לי. "אז מי נגד?"

"לא נגד. לא רוצים לקחת אחריות. מישהו ימות, או יהיה חולה, שזה גרוע לא פחות, ואחרי זה יאשימו אותנו".

עכשיו הבנתי גם את המדיניות. "זה בסדר", הרגעתי את השף, "אני מבין ללבך. הבעיה היא אצלי. זה קשה לי. זה נגד האמונה שלי".

"אמונה? אני מצטער לשמוע. סליחה" אמר השף והשתעל בנימוס. הוא הניח יד על כתפי ושאל "באיזו דת מדובר?"

"אני יהודי. אבל זה בכלל לא עניין של דת. נראה לי שגם אתה מאמין כמוני".

"כן" אישר השף. הוא גרד בראשו ואמר בשקט: "אני אבין אותך אם תחליט שלא לבוא מחר".

"עוד לא החלטתי. אודיע לך בסוף היום".

ובסוף היום הוא בא אליי, לא יודע למה אבל ניכר היה שהחזיק ממני מאוד, אולי בגלל גילי, או שריכלו אצלו מאחורי הגב שלי, או מה שלא יהיה, ושאל מה קורה. אמרתי שאגיע גם מחר וביקשתי שיקפיץ אותי לתחנת התחתית.

"איפה אתה גר?"

"בצד המזרחי. ביצ'ס. אני רק צריך להגיע לתחתית. לא בא לי ללכת ברגל עד לתחנה".

והוא נעתר בשמחה ותוך דקה כבר היינו ישובים ברכב שלו, הונדה או מאזדה בת שנה או פחות, והחימום פעל אבל החלונות פתוחים, כי אור אחרון של שמש ומזג אוויר נפלא בשביל סוף אוקטובר, ואנחנו נוסעים לאט למרות שאין כמעט תנועה, כי ככה חייבים בשטח גני התערוכה, שהוא יפה להפליא, על שפת האגם ובתוך פארק כמו בגלויות, ואנחנו יוצאים מהמתחם, פשוט עוברים בגשר מעל מסילות הרכבת, ועולים צפונה ברחוב דאפרין, שמתחיל איפה שההומלסים נערכים על המדרכות לקראת הלילה שיורד, לחלקם שקיות אוכל או כוסות קפה חד פעמי, משומשות, והם נראים שפוכים ורעבים בינות עלי השלכת שממלאים את הכול, דומים לגמרי להומלסים שאני רואה מחלון החשמלית של קווין, או של קינג, כשהן עוברות את פרלמנט, ואת שרבורן, ובתהרסט, וקיל, ומתברר שישנם הרבה מאוד ריכוזים של חסרי-בית, ואנחנו עומדים ברמזור וניגש אלינו אחד, תוקע מחצית ראשו בחלון הפתוח ומבקש דולר, לא בשביל בירה הוא אומר, בשביל משהו לאכול, והשף מוצא מטבע של שני-דולר מתחת לכוס הקפה הקבועה שלו ונותן לקבצן וסוגר את החלון. אני שואל אותו "שף, אתה חושב שהמדיניות שלנו לוקחת אותם בחשבון?" והוא מאיץ ועונה "לא, ואני לא יכול להרשות לעצמי מדיניות אחרת". "תבין" הוא מוסיף תוך שהוא מנמיך את הרדיו, "אני חייב על האוטו הזה. וגם נשארה משכנתא לא קטנה. למרות שבטח בקרוב נמכור את הבית". הוא שותק לרגע ואז מספר: "אנחנו נפרדים. יש  לה מישהו. אני דווקא חושב שמישהי, אבל זה לא משנה. הכי מתאים שאולי בכול זאת אחזור לקריביים. בתור רווק. נולדתי כאן, אבל אימא שלי מהאיים. אבא שלי גם מכאן. מאלברטה. בכול אופן, מחכים לי שם יופי של קיץ ויופי של עבודה, והמדיניות שלהם הרבה יותר גמישה. אם בכלל יש להם מדיניות".

"אני מבין אותך" אמרתי בסתמיות והוא שאל "אז אתה מגיע מחר? לא יהיה הרבה לזרוק".

"אגיע, אל תדאג. מה קרה?"

"עבדתי עליהם. אישרתי משלוחים של אלפיים מנות, לא יותר, ובאמת לא היינו צריכים יותר. מצד שני, יתחילו בלגנים. עם הספקים ועם הלקוח עלי באבא הזה ועם ההנהלה. אבל עד שיעלו על ביטולי ההזמנות במחלקת חשבונות ובמחלקה המשפטית אני כבר לא אהיה כאן". הוא תופף בשמחה על ההגה ואמר: "זהו, החלטתי סופית: אני עוזב דרומה". הנהנתי בהסכמה והוא עצר בחריקה סמוך למדרכה, הצביע והכריז "הנה, כאן הכניסה לתחתית", ואני יוצא ומודה לו וכמעט שדורך על הומלס לפני שאני עובר בדלת המסתובבת ואני מספיק לשמוע אותו צוחק וצועק "דרומה, אני כבר לא כאן כשיגיע שלג".

 

  10 תגובות על “זו המדיניות שלנו”

  1. יוסי,
    מצויין. כייף לקרוא את הרשימות שלך.
    כשאנחנו כאן אנחנו מייחלים לקצת מדיניות ברורה ולסדר, וכשאנחנו שם אנחנו מתגעגעים ל"גמישות המחשבתית".
    מירה

  2. יוסי
    יש הטוענים שאנחנו כאן (על כדור הארץ) כדי לעזור לאחרים
    אבל לכל הרוחות, לשם מה הם כאן?

  3. תודה על הסיפור הכל כך אנושי – על הניכור מול הנהלים והחשש מ… שהקידמה והרגולציה מביאות איתן יד ביד

  4. בברכת המזון אומרים: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"
    בין שאר הדברים שעשיתי אז, כשהתנדבתי לעזור לקשישים, חלקתי גם אוכל. במורד דרך נוה שאנן הקים רב אחד מקום אליו הובלו מדי לילה עודפי המסעדות ואולמות האירועים ובבוקר חולקו לנצרכים. אני הבאתי את המנות, שרובן ככולם היו מופת קולינרי, לזקנה אתיופית שרגליה לא נשאוה כבר. התאהבתי בה ואף שוחחתי אתה ארוכות למרות שבפיה הייתה שגורה מילה עברית אחת: "דאראבה". לצערי נאלצתי להפרד ממנה כי האוכל לא טעם לה.
    תיקון טעות: אני מבקש לטהר את שמו של עלי באבא. הוא לא היה ראש השודדים. הוא היה מקושש עצים ביער כאשר השודדים הגיעו, אמרו: "איפתח יא סומסום!" ולעיניו התגלתה מערת האוצר.
    מאיפה לי זאת? אני הייתי עלי באבא בהצגה שהעלה אדון חדד, המורה לערבית בגמנסיה הרצליה.

  5. השבע לא מאמין לרעב. ככה זה. עניין של מדיניות.

  6. כורדי , כורדי , ראס אל חמר…דירו דירו מיין דאר…..
    סיפרת כרגיל יפה, מקומם.

  7. סוף סוף הסתיימה תקופת היובש………ואתה בחזרה בקור ובשלג…החזק מעמד, עם ובלי מדיניות .

  8. יפה.
    עצוב
    אבל זו המדיניות

  9. תודה על הסיפור / שיתוף.

  10. סיפור פשוט, אנושי ויפה.
    מחכה לעוד סיפורים

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: