נוב 302017
 

(טורונטו, נובמבר 2017)

עצרתי ליד אחד הספסלים שהיו פזורים לאורך המסדרון הענק, זה שמתמשך לצד אולמות גני התערוכה, מאולם A ועד אולם D. מסדרון רחב וגבה-תקרה, אורכו קרוב לארבע מאות מטרים, ומצדו הדרומי הכול חלונות, המשקיפים על הפארק ועל האגם.

לא היו אירועים כלשהם שתוכננו לאותו יום באולמות המתחם, ואני, שבדיוק סיימתי לפגוש מישהו במסגרת העבודה, היה לו משרד בין A ו-B, יצאתי ופסעתי במסדרון, כל הדרך אל עבר היציאה המזרחית. המקום, שבדרך כלל הומה אדם, כשיש איזה כנס, או תערוכה, או אירוע, היה עכשיו שקט וכמעט ריק. רק צוות המתחם ואנשים שעסקו בהכנות לכל מיני עניינים היו שם. פסעתי במסדרון הלא-נגמר הזה, אומנם בחוץ שמש ובפנים קיץ, אבל אני יודע מה מחכה לי אחרי דלת היציאה האוטומטית, ולא רציתי למהר. נזכרתי במאפין שהיה לי בתיק, זה שההוא מהפגישה נתן לי. הוא אמר "מצטער, נשארו רק מאפין שיבולת שועל. כל האוכמניות נגמרו" ואני אמרתי "זה בסדר, תביא, העיקר שלא תזרוק, כמו שאתם עושים כל הזמן". אז התחשק לי לעצור לרגע ולאכול את המאפין. במקום סיגריה.

עד שסיימתי לקלף את המאפין, אחד מעובדי הבניין שעבר שם עצר לא רחוק ממני. הוא היה איש משק או משהו, ראו לפי המדים, וגם היה לו זקן ארוך ומצנפת בד מגולגל על שיער הראש, כמנהג המוסלמים שבאו כל הדרך מחופי האוקיינוס ההודי עד לטורונטו. הוא החזיק ביד איזה גליל, מרחוק נדמה היה שאלו פוסטרים מגולגלים שיש לתלות, אבל לא. הוא טלטל את הגליל ונופף אותו לרווחה, עכשיו כבר ראו שזה שטיחון, ופרש אותו על הרצפה ללא קושי. התנועות שלו הוכיחו שיש לו ניסיון כאן והוא בן-בית. השטיחון היה פרוש לכיוון מזרח, קצת דרומה, והאיש כרע והתפלל.

מעטפת הבד שעל מחלצות ראשו הייתה, כמקובל, בעלת מישור רחב המשופע אחורנית. צריך להיות מומחה בשביל לסדר את הבד על הראש באופן המוכתב, אבל זה כמו אופניים, אני מניח. פעם שאתה יודע את זה – זה לכול החיים.  סיפר לי מישהו, שכריעה תקנית מחייבת שמישור הבד יהיה ניצב לשמיים, כאשר המצח רוכן ונוגע בקרקע. אז העובד הזה רכן באופן תקני. גם ניכר היה במיומנות שלו, כשפרס את השטיחון בדיוק בזווית הנכונה, לנקודה הרחוקה ההיא עשרת אלפים קילומטר מכאן, עדות לכך שהרגיש חופשי ועשה זאת לפחות פעם ביום. אם לא חמש. כאן במסדרון הרחב והארוך, בין אם יש מבקרים ובין אם שקט ואין פעילות.

אבל אין כזה דבר 'אין פעילות' במתחם גני התערוכה. גם כששקט עוברים שם כל מיני, כמו חבורת הנשים והילדות שיצאו ונכנסו לאולם C, עשרים מהן, לערך, משלחת נציגות מבית ספר או מתנ"ס כלשהו, שם הרחק בצפון אונטריו, שבאה לעיר הגדולה לתאם מנהלות בקשר לתערוכת חיות המחמד שתתקיים בשבוע הבא. לפי הדיבורים שלהן, ששמעתי עכשיו בשקט שבין ביס לביס, הבנתי שהן מפעילות חוות עיזים בצפון ושהן תצגנה בדוכן המרכזי, או משהו. בכול אופן, לא זה העניין.

העניין הוא אישה אחת וילדה אחת, כנראה אימא ובת, או אולי מורה ותלמידה, זו בערך שלושים וזו בערך עשר, אבל גם זה לך תדע, והן עזבו את החבורה שהצטופפה בכניסה לאולם C וצעדו לכיוון השירותים. איפה שהשלטים מראים בבירור וגם כתוב במפורש 'שירותים'. במיוחד השלט הבולט ביותר, זה שמעל הדלת, לא רחוק מולי.

חשוב לציין שהשטיחון, של האיש עם הזקן וכיסוי הראש, היה סמוך לקיר והגיע כמעט עד משקוף אותה דלת. אולי מטר ימינה משם, כפי שהסתמן לי מהנקודה בה אני יושב ומכרסם את המאפין התפל, זה שהצלתי מהשלכה לאשפה.

הן פסעו מהר, הילדה והאימא, אני מניח שזו האימא ולא סתם מורה, והאימא מושכת את הילדה ובידה השנייה מצביעה על דלת המעבר לשירותים, אך הילדה מאטה, כמעט נתקעת על מקומה. עכשיו האימא עוצרת אף היא, מביטה בילדה ומבינה שהילדה ראתה משהו מצד האיש הזה המתכופף על השטיח סמוך לדלת. היא לא ראתה מה האיש עשה, אז האיש המתפלל, ככה כשהוא עדיין מצח ברצפה ומצנפת לשמיים, חזר על התנועה. הוא סימן להן להתחפף. שלא יחצו את קו התפילה שלו, שהוא מתמשך למשהו בסביבות מטר אחד קדימה והלאה מקצה השטיח שלו. כנראה שמבחינה הלכתית המטר היה קריטי. בידו השמאלית הוא סימן להן, הושיט אותה הצידה ונפנף באצבעותיו, כמו שמסלקים פירור שדבק בבגד, מבלי שיבזבז עליהן מבט. הן קפאו על מקומן.

הילדה התעשתה ראשונה ומשכה את האם לכיוון הדלת, אלא שהאם גערה בה בשפתיים קפוצות והחזיקה בה חזק.  "חכי", היא הורתה לה, והן נשארו תקועות במקום, מחכות. אני לא בטוח שהן ידעו כמה זמן יהיה עליהן להמתין, ומה יהיה הסימן לסיום ההמתנה, אבל אחרי פחות מדקה אמרה הילדה "אימא", עכשיו ברור סופית שזו אימא שלה, "אני מוכרחה", אך האם התעלמה. מבטה תר לאורך המסדרון, בחיפוש אחר חדר שירותים אחר, וכשנדמה היה לה כי יש אחד כזה, משכה את הילדה והן פתחו בריצה לעבר אולם B. הילדה החלה לבכות ונתנה לעצמה להיגרר אחרי האם. הן קרטעו ורצו והחליפו דברים ביניהן, ומה שהצלחתי לשמוע היה "למה שם, אני לא יכולה להחזיק יותר", וגם "לא נורא, תני לזה לצאת, נסדר הכול כשנגיע" ועוד כמה חילופי דברים שנזרקים בקוצר נשימה, עד שנעלמו באיזו דלת רחוקה וכבר לא שמעתי אותן עוד.

קמתי ממקומי, מנער את בגדיי להרחיק את הפירורים ומחפש פח מיחזור לנייר המאפין. גם המתפלל קם, גלל את השטיחון למצב בו היה כשהכרנו, והחל לפסוע בצעד קליל לכיוון אזור התחזוקה. הוא עבר לידי, חייך ואמר "brother", אחי, ולא הופתעתי. מה שאני לא אהיה, אני נראה יותר ערבי, או מוסלמי, מאשר קנדי. במקרה הטוב חושבים שאני יווני. זה קורה לי הרבה כאן בטורונטו, ואין לי תלונות, אבל נמאס לי להגיב ולנסות לתקן טעות. שיחשבו להם, מה כבר יכול להיות. רציתי להסתכל לו בתוך העיניים, מוכן לסנן בפרצופו את הקביעה המקובלת בעיר, "asshole", אבל בחרתי להיות מקורי יותר. חשבתי על תגובה בלטינית, "rectum", או מונח מקביל בעברית, אבל בסופו של דבר חייכתי אליו בחזרה ואמרתי במתק שפתיים, בצרפתית, יודע בוודאות שהוא לא דובר את השפה, "tu es un trou du cul". הוא חייך אליי בתודה, באחוות מאמינים.

 

 

  3 תגובות על “הוא סימן להן להתחפף”

  1. לא הבנתי בדיוק, נכנסתי ל יו טיוב ,הבנתי מה זה פוליטיקל קורקט . סיפור מעניין מצב פארקולו…. https://www.youtube.com/watch?v=6sYgNVr4CoA

  2. נחמד ומעניין כרגיל ומקפל בתוכו את כל בעיית ה political correctness המוגזם

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: