ינו 022018
 

(טורונטו, 1 בינואר 2018)

 

לפני מספר שבועות סיימו את פרויקט הארכת התחתית של טורונטו עד אוניברסיטת יורק וצפונה משם. אחרי שנים ארוכות של חפירות והשבתת נתיבים ומעקפים ובלגנים ומה לא, סוף-סוף הגיע היום בו הושלם הקו. השמחה במטה ה-TTC, נציבות התחבורה של טורונטו, הייתה כל-כך גדולה שהם הכריזו על יום חינם בכול קווי התחבורה של העיר. רכבות התחתית, האוטובוסים והחשמליות.

החינם הזה הובהר לי כשעליתי באותו יום לחשמלית והנהג אמר: "בלי כסף. היום חג. כל העיר נוסעת חינם לראות את התחנה החדשה באוניברסיטת יורק". הוא אמר את הדברים בחיוך עליז, וחזר על דבריו שוב ושוב בכול פעם שנוסע עלה לאוטובוס. אני, במקרה, היו לי דברים לעשות, אחרת – כך אני מניח – גם אני הייתי מרים את הכפפה ונוסע לראות את הפלא. אומנם עד תחנת יורק החדשה יש כשלושים תחנות ישנות בדרך, שנראות בדיוק אותו הדבר, אבל בכול זאת.

כמו שאמרתי, כל זה קרה לפני מספר שבועות. הטמפרטורה עדיין לא ירדה מתחת לאפס, כך שגם שלג היה מחוץ לתמונה. הקיץ השנה האריך, ולמעשה התחיל שוב בסוף אוגוסט, אחרי שכולם היו בטוחים שזהו-זה לשנה זו. האוויר היה נעים וחם, כמעט שלא ירד גשם, ורק קולות הבכי מכול פינה, אלה הזועקים "התחממות גלובלית", הפריעו את שלוות הקיץ היפה בעולם. וכשעברו אותם שבועות קסומים והפכו לשלכת, החל האוויר להתקרר בהדרגה, עדיין מחזיק מעל לאפס בשעות היום, עד סמוך לחג המולד. ואז הגיע מועד התשלום והתחיל הקור הגדול.

השלג הראשון ירד כמו שמצפים ממנו: הוא מתחיל כשהטמפרטורה יורדת מתחת למינוס שלוש, וממשיך עד שהיא צונחת למינוס תשע. מתחת לזה בדרך-כלל לא יורד שלג, אלא אם זו "סופת שלג", כלומר רוח חזקה שמגיעה ממדברי הקרח שבצפון ומעיפה ענני שלג לכל כיוון. כשזה קורה, השלג הוא דק ודוקר וטורדני. ערב חג המולד דווקא התחיל לא רע, אולי במקרה ואולי בתור טובה לרומנטיים שבינינו, ופתיתי שלג רכים ובשרניים צנחו לאט וכיסו את הכול בלבן. ולמחרת חזר הדבר על עצמו בתוספת רוח, וביום שלאחריו שוב, אלא שהטמפרטורה כבר מינוס שתים עשרה, ועוד מעט נכנסת שנה חדשה והקור והרוח לא מפסיקים להתגבר.

הערב בחצות מתחילה שנה אזרחית חדשה, והעיר מתכוננת, אבל קפואה. אלה מהדאון-טאון שסמוך לאגם טוענים שהטמפרטורה היא מינוס שש עשרה והם צודקים, בעוד אחרים, שגרים בצפון העיר, טוענים למינוס עשרים ואחת, וגם הם צודקים. בכול אופן, אנשים שפעם הכרתי ושגרים בצפון העיר, הזמינו חברים שלי למסיבה, ואלה הציעו לי להצטרף. "אומנם 905", אומר החבר "אבל לא צריך דרכון. פחות מארבעים דקות נסיעה, למרות השלג". כפי שמן הסתם הבנתם, 905 הוא אזור חיוג, של האזור שמצפון לשטח המוניציפלי של העיר טורונטו. בדומה לתל-אביב וערי הלוויין שלה, או ניו-יורק ומה שמסביב לה.

אני מביט מהחלון ורואה את מה שקורה בחוץ ואני משיב להצעה "יהיה קר, ואומנם ייתנו אוכל ואלכוהול, אבל לא בא לי. לא רוצה להתלבש שכבות ולספור מעשר לאחת כשהשעון מורה חצות. נגמלתי מזה. תלכו אתם וספרו לי חוויות". החבר צחק, גם אשתו, והם הודיעו "טוב, אז תגיע אלינו בתחבורה ציבורית בשש וחצי, נאכל משהו ונמשיך מכאן למסיבה", ואשתו של החבר הוסיפה "למרות שגם במסיבה נאכל משהו". "יום אחרון השנה" אני שואל, "לא הזדמנות להפסיק עם הזלילות האלה?" והם עונים במקהלה "שנה הבאה דיאטה".

בלעתי את הרוק ובלית ברירה הסכמתי. הצצתי בתחזית ולמדתי שהטמפרטורה באזור 905 תרד בחצות למינוס עשרים ושלוש. בהתאם, הכנתי לי שתי גופיות ופלה (אתם יודעים, בד שמזכיר את הוופלות שמוכרים בשקם), שני תחתונים ארוכים ופלה, שלושה זוגות גרביים, כובע אוזניות, ועוד כמה פריטים שינסו לבודד את הגוף מפגעי הקור הכבד. בדקתי ברשת מתי האוטובוס עובר אצלי וירדתי בול בזמן. לא הספקתי לקפוא וכבר הוא הגיע, הרכין את הפינה הימנית-קדמית שלו, ונתן לי לעלות. הושטתי את אסימון הנסיעה שהיה מוכן בידי, אבל עמדת התשלום הייתה מכוסה בשקית פלסטיק. שקית לבנה, כמו שקיות סופרמרקט שמחייבים עליהן חמישה סנטים לשקית, ועליה איור של סמיילי והמספר 2018 בשחור.

בתחילה לא הבנתי, אך הנהג אמר "סוף שנה. היום חינם. שנה טובה, חבר", ואני מחייך בחזרה ומאחל לו משהו דומה. הם כתבו על זה בעיתונים, מדיניות החינם ביום האחרון של השנה, שאנשים ישתו כמה שהם רוצים והעיקר שלא ינהגו. אבל אני לא ממש שמחתי, עכשיו שאני מחזיק את אסימון הנסיעה בידי. הרי הכנתי את האסימון עוד לפני שיצאתי, כדי שלא אצטרך להסיר את הכפפות ולשלוף את הארנק ולחפש בזמן שהקור עושה עליי תרגילים, אז עכשיו, שחינם, לך תסיר את הכפפות ותוציא את הארנק ותחזיר את האסימון. חבל שלא חשבתי על זה קודם.

האוטובוס נכנס לתחנת התחתית ושם לקחתי את קו מזרח-מערב, בו אמשיך כמה תחנות מערבה ואחליף לקו צפון-דרום. מסלול פשוט ויעיל ומהיר יחסית, פחות משעה בסך הכול, מהבית שלי ועד החברים שייקחו אותי למסיבה. אלא שהרכבת עצרה אחרי תחנה אחת, פתחה את הדלתות ומישהו אמר איזה דבר בכריזה. כולם הבינו שקורה משהו, וכרגיל, אף אחד לא מבין את המלמולים חסרי הפשר של כריזת הרכבת התחתית, אלא אם אלה הודעות מוקלטות מראש. הדלתות נותרו פתוחות, הרכבת גדושה עד אפס מקום, והיא לא מתכוונת לזוז. כולם שקטים וממתינים בצייתנות לעדכון, שלא מאחר להגיע. מודיעים, הפעם לאט ובקול ברור ומובן, שבאחת התחנות מישהו נפצע, אז ממתינים לראות מה קורה. "מישהו נפצע", בשפת ה-TTC, זה ברוב המקרים "מישהו קפץ, ניסה להתאבד, והצליח". אז חיכינו.

ואחרי שלוש דקות של דממה הגיעה הודעה שהאירוע הסתיים ותנועת התחתית חוזרת לסדרה. רכבת מזרח-מערב סגרה את הדלתות, יצאה לדרכה, ומהר הביאה אותי לנקודת ההחלפה. על הרציף חיכתה לי רכבת צפון-דרום בדלתות פתוחות, עמוסת נוסעים לעייפה, רבים מהם לבושים חגיגי לקראת השנה החדשה, וכולם שותקים וממתינים. בדיוק עכשיו, בתחנה הזאת, שהיא המרכז של טורונטו, יש אירוע נוסף של "פציעה", ממש על הרציף שלנו. אז שוב ממתינים לעדכון.

יצאתי מהקרון והלכתי לאורך הרציף לכיוון הפציעה, לראות במו עיניי, ובאמת היה שם מישהו ששכב על המרצפות הקרות. בחור די צעיר, מזוקן-פרא, כחוש ומלוכלך, עטוף בבדים ובקרטונים. הומלס. לא הייתי זקוק לשוטר שיבוא וילחש למכשיר הקשר שלו "הוא מת", כי זה היה ברור מהרגע הראשון. כנראה שלא שרד את הקור, אפילו שהרשויות מטפלות ומחויבות לכול מי שצריך. "פה זה לא אמריקה" אומרים כולם, אבל לך תשכנע הומלס לחיות אחרת. וגם אם ישתכנע, זה לא תמיד מספיק בשביל להישאר חי. הטמפרטורה על הרציף מתחת לאדמה היא פלוס אחת, יש גם כמה פינות שעולה לפלוס שש, אך כנראה שזחל לכאן מאוחר מדי. הוא כבר לא יספיק לראות את חגיגת האורות של השנה האזרחית החדשה ממקום המגורים הקבוע שלו, שעכשיו נמצא מעליו, קרן הרחובות בלור ו-יאנג, בקור של מינוס עשרים, שהוא עדיף על מינוס עשרים ואחת, אם היה גר על הפינה הדרום מזרחית, איפה שמשבי הרוח שטסים במורד רחוב יאנג, כל הדרך מהקוטב, פוגעים הכי חזק. וכול אחד מהעוברים ושבים עכשיו בצומת הכי מרכזית של טורונטו, מעל ומתחת לאדמה, עומד לקבל את השנה החדשה מבלי שיזיל דמעה על הקרחונים הגלובליים שנמסים בחום ועומדים להציף את העולם. בקור הזה, גם הדמעות קופאות.

 

  8 תגובות על “הם כיסו את עמדות התשלום בניילון”

  1. אני, אפילו גופיית וופלה מעצבנת אותי, שלא לדבר על גטקע'ס שבכלל גומרים אותי. כנראה שקצת פרופורציות אף פעם לא מזיק…

    • יש משהו בדבריך. שהרי אם גופיית וופלה היה לנו טוב, מהבחינה האבולוציונית, העור שלנו היה גם וופלה. אבל הוא לא. הוא יותר כמו פסק זמן, או אגוזי

  2. שבוע שעבר היה ממש קר כאן. לילה אחד, בשעות הקטנות, הטמפ' ירדה ל 17 מעלות. צלסיוס.
    לבשנו חולצה עם שרוולים ארוכים.

  3. שנה טובה חבר……תשתדל להשאר בצד של השמש…..

  4. וואוו….80 אחוז מהסיפור , הייתי במתח….אחרי זה דיימון ראניון,שהוא גם כלבבי. נובי גוד וחג שמח !

  5. אומסי, אתה ממש סופר (וגם משורר), ושאף אחד לא ישכנע אותך אחרת. רוץ, אומסי, רוץ.

  6. בקור כזה, נשאלת השאלה מה יותר אמיץ, להרוג את עצמך או להמשיך לחיות?
    השנה, בשביל הפועל חיפה – להמשיך לחיות!

    • הכי כיף לחיות בשביל הפועל חיפה. הם הורגים אותך בכול פעם מחדש, ואתה מגלה, יום-יומיים לפני המשחק הבא, שאתה עדיין חי, בעיקר בשביל למות שוב זה מין ספורט כזה שהם רגילים אליו מאז היינו ילדים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: