מאי 092012
 

(חיפה, דצמבר 1997)

הורוביץ הצליח לפתוח את גג הברזנט של המכונית האמריקאית הענקית שלו, ענתיקה עצלה ובריונית תוצרת פורד, או ג'י-אם, או מי-שלא-יהיה. בתחילה חשש שלא יוכל לפתוח את הגג, אחרי חודשים רבים כל-כך שהמכונית והוא בילו בעיירה ההיא, יותר נכון כפר, בצפון אונטריו, קנדה, ושמח לגלות שחששו היה לשווא. הגג נעלם ופינה את מקומו לשמיים ואוויר, מה שהזכיר לו שמעכשיו זה רק דרומה. אולי סנטה-פה אריזונה, ואולי פלורידה, ואולי דרומה עוד יותר, ישר אל תוך השמש. קוסטה ריקה, למשל. הוא מרגיש שהסיפור של התקופה שעבר בקנדה מגיע לקיצו, והוא לא עצוב. יהיה לו מספיק זמן בעתיד להיזכר, ואז יתמכר לעצב ככל שיידרש.

הורוביץ נתרווח מחדש במושב הנהג ובחן את הדרך. הוא עובר עכשיו את מינסוטה מצפון לדרום, ואחריה ידרים עוד הרבה, ומצפים לו לפחות יומיים של נהיגה, עד שיסיים לחצות את אוקיינוס התירס של אמריקה. הוא מעיף מבט בשיחי התירס, איך שהם מגודדים על הכביש המתפתל, ונמשכים עד אחרי האופק. גובהם היה כקומת שחקן כדורסל ממוצע, ובפרט שחקן אפריקאי-אמריקאי, והגבעות המתונות שנתכסו בשדות ללא סוף, העלו בהורוביץ תחושת זיכרון חריף של סרטים שראה מזמן.

הוא נסע במכונית לבדו, ונהג לאט, אבל לא לאט מדי, והכביש היה ארוך וריק ולא מאיים, ושיחי התירס שלחו אליו חום נעים ומרגיע, וגם אל המכונית, ואל הכול, בעצם. הוא בחר לקחת את הכבישים הצדדיים, ולא חש שום צורך למהר. זמן היה לו עכשיו בשפע, גם מעט סקרנות בקשר לדברים הלא-ידועים שעתידים לקרות. בטוח שיקרו. והרוח הקלה ליטפה את המצח של הורוביץ, ואת מעט השערות שנותרו לו. הוא חיטט בזיכרונו, שידע על-פה שירים ישנים רבים, בעיקר ישנים ובעיקר עבריים, וחיפש משהו מתאים לשרוק.

הוא ניסה כמה שירי רועים, כמו "קול פרסות סוסי”, וזה לא עבד. במקום לשרוק התחיל לשיר, קפץ אצלו "גבעת התחמושת" והוא זמזם את הפתיחה, לראות אם יתאים לו. אבל לא, הוא שוב התאכזב, למרות שזכר היטב את כל המילים, כולל את סיפורי הגבורה שדוקלמו בגוף ראשון וללא מנגינה. גם "חנה'לה התבלבלה" ושירים מזרחיים אחרים לא עבדו. שדות התירס לא הזכירו לו את ישראל, חוץ מכמה אזורים בודדים בארץ, כוכב הרוחות, למשל, אבל אין מה להשוות. בסוף החליט לשרוק משהו באנגלית.

 הורוביץ הכיר כמה שירי פופ ורוק-אנד-רול, אבל זה לא התמזג עם מה שקורה לו וסביבו. הוא ידע מעט בלוז, ונשמה, אפילו קאנטרי, וכשנזכר ב-Amazing Grace קבע הורוביץ שזה השיר שצריך לשרוק עכשיו. הוא התחיל קצת גבוה מדי, הפסיק, וירד חצי אוקטבה. השריקה הייתה ברורה וזכה, והרוח הקלה לא יכלה לה. מדי פעם עצר משרוק ועבר למלמל את קטעי הדיבור מ-"גבעת התחמושת", אחר-כך גם מ-"פנקס הקטן", שהיה רק נער מעלית, כחוש כמו כעך, ואחרי משפט או שניים היה חוזר ושורק את חסד מופלא. עונג מתוק ירד על הורוביץ. הוא לא זכר רגעים שדמו לעונג הזה, אולי רק אותם ימי חמישי, כשהיה קטן, והיה יוצא רטוב מחדר האמבטיה, ואימא עוטפת אותו בחלוק המגבת שקיבל לקראת הפסח. אז היה נעים וטוב כמו הפעם הזאת.

אלא שהטרקטור ההפוך, שפתאום נתגלה בצד הדרך, וגלגליו עדיין מסתובבים על צירם, עצר את השריקה של הורוביץ. הורוביץ אותת, למרות שבמדבר התירס הזה היה האיתות מיותר, והחנה את הרכב בשולי הדרך. הוא יצא במהירות, חשב לרגע אולי ינעל את הדלת, אבל ידע שגם זה מיותר. עשרות קילומטרים של תירס לכל עבר, ואין נפש חיה.

כבר שנים שהורוביץ לא ראה טרקטור, בטח שלא מקרוב כל-כך, ובוודאי שלא במצב כזה. הורוביץ הביט סביב, וראה את הבחורה, זאת שכנראה עפה מהטרקטור, מוטלת בין השיחים, מטרים ספורים ממנו. הוא נזעק לעברה, וחש הקלה משראה אותה נושמת, ומניעה את ידיה ורגליה. הורוביץ שאל: "את בסדר?"

הבחורה הנהנה בראשה, נאנחה, ואמרה: "אני חושבת שכן. בכל-אופן, תודה שעצרת. בוא, תעזור לי לקום". היא הושיטה לו יד והביטה בו, עיניה הכחולות עוברות דרכו כאילו היה שקוף. היא לחשה: "אני בסך-הכול רוצה לחזור הביתה בשלום".

הורוביץ, שגם רצה להגיע הביתה בשלום, לא היסס לרגע. הוא עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי. ככה עברנו איזה שלושים מטר. הורוביץ מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים. אבל להם הייתה את השיטה שלהם: קודם יורים צרור, אחר-כך פגז, ואחר-כך הולכים לנוח.

בינתיים, ניערה ג'ניפר, נערת הטרקטור, את האבק מחולצת הטריקו הצמודה שלה, ואת הבוץ ממכנסי הג'ינס ההדוקים. היא קרבה אל הורוביץ, ממש קרוב, הוא יכול היה לראות את אגלי הזיעה מעל שפתה העליונה, ואמרה לו: "הורוביץ, לך חיכיתי כל חיי. בוא, קח אותי, חבקני נא, פנקס הקטן".

הורוביץ חיבק את הוד-מעלתה וחייך לעצמו בסיפוק. בסופו של דבר, הגיע יום בו פורעת השירה העברית את השטר. הנה, כאן בקצה האינסוף, גבעת התחמושת ופנקס הקטן. הוא הרגיש אחוות סולנים, איך שלושתם נמצאים עכשיו כאן, קובי רכט וששי קשת והוא עצמו, הורוביץ. אלא שהפעם הגלגל התהפך נכון, ורק הורוביץ הוא זה שזוכה בכול הקופה, וקוראים לה ג'ניפר. ירכיה של ג'ניפר היו מופלאות מכל בחינה, אולם לא היו הדבר היחיד שקסם לו. אופייה הנוח, מרצה וכישוריה, כמו-גם שדות התירס הרבים שהוריש לה סבה, מלקולם האטשיסון פורדהאם ג'וניור, העבירו בו תחושות שלא הכיר קודם-לכן. הוא עלה שוב למעלה, ותוך שהוא מפעיל את המקלעון, כהרגלו מאז מלחמת ההתשה ומלחמות ההמשך, הודיע לג'ניפר:

"Darling, civil marriage is perfectly fine with me. Me, with my musical heritage, together with you and your own heritage, that’s a bingo, baby".

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: