מאי 092012
 

(חיפה, יוני 1999, מתוך "דטלף", שעוד ייצא לאור...)

סבתא שלי הייתה שומרת שבת, כולל שלא להפעיל את החשמל, אבל לא הייתה יכולה לוותר על שעתיים עם אום קולסום ברדיו מצרים, שבת אחר הצהריים.

סוף שנות החמישים, והעולם בשבילי ובשביל כל הילדים שמסביב היה הקריות והמעברות שלצידן, אוסף קוביות קטנות על חולות, ובחצרות הקוביות עצי גויאבה, רימון ולימון, פרחי אמנון ותמר וציפורן. ונענע ליד כל ברז, בשביל לא לבזבז את הטפטוף. הים לא היה רחוק, ולא היה מלוכלך, וכל מי שזז, עשה זאת עם אופניים. חיפה שכנה לה שם במרחק, ותל אביב הייתה קיימת בעיקר בדמיון. בשבת, אצל סבתא, היא הייתה רומזת לי שאפעיל את הרדיו, קצת אחרי שלוש, וקולה של אום קולסום היה ממלא את הבית, ומבריח את האחים הקטנים שלי החוצה.

סבתא שמרה שבת, אבל אני הייתי נער, עדיין לא בר-מצווה. היה מותר לי להפעיל את הרדיו, אבל לא לכתוב, לא לצייר, בטח שלא להדליק אש, ולא לטחון קפה. את הקפה הייתי טוחן בשביל סבתא לפני כניסת השבת, במכשיר הידני, גליל עשוי מתכת פליז שצריך להחזיק בו בין הזרוע והחזה, ולסובב את הידית עד שמתעייפים. לא אכפת היה לי להתעייף מזה. אהבתי להרגיש איך המכשיר מתחמם, ככל שאני טוחן עוד ועוד, אבל בעיקר אהבתי את הריח של הקפה הנטחן אצלי עד דק. הילדים לא הורשו לשתות קפה, אבל קפה שנקווה בתחתית הצלוחית של כוס הקפה היה מותר לי, בתור בן בכור.

הייתי מפעיל לה את הרדיו ונשאר עם סבתא להקשיב, וככה גם כמה שכנים שהיו פותחים חלונות, למרות שעת הצהריים, בשביל לשמוע יותר מקרוב. אפילו השכן הגרמני, היקה, שמעולם לא ויתר על שנת שבת בצהריים שלו, היה פותח את החלון בארבע ורבע בדיוק, בשביל לשמוע את הסוף של אום קולסום. אף פעם לא הבנתי למה. אום קולסום הייתה עולה מעלה-מעלה בסלסול שקורע את הלב, והתזמורת מייבבת ומושכת אותה גבוה עוד, והקהל יוצא מגדרו, "אמאן" הם צועקים. סבתא הייתה יושבת על הכורסה הישנה והכבדה, עוצמת את עיניה ונאנחת בגעגועים.

היום אני יודע שהיא התגעגעה לחיים שלא היו לה. כי מה שהיה לה, לא היה קל בכלל. היא הגיעה למצרים בזמן המלחמה הראשונה, בקושי בת שתיים-עשרה, כל הדרך ברגל מגבול סוריה וטורקיה, ועבדה קשה, והתחתנה מוקדם, וגם נתאלמנה מוקדם, אחרי שנולדו לה כמה ילדים, שמחציתם נפטרו בעודם קטנים. עוני ועבודת פרך היו לחם חוקה, אבל לשכנים היה רדיו. וברדיו, הייתה אום קולסום מרעידה את הקול שלה דקות ארוכות, והקהל ברקע היה נטרף. הרפרטואר של אום קולסום כלל שיר אחד מתמשך. לא חשוב איזה. כשהיא נותנת קונצרט, במיוחד כזה שמשודר ברדיו, כל מצריים יושבת סמוך למקלט. חבורות-חבורות הם יושבים, שיר אחד ארוך שנמשך שעה ולפעמים יותר, ועפים עם אום קולסום למעלה. וככה זה המשיך גם בקריית חיים.

ואז סבתא הייתה מסתגרת במטבח, בשביל להכין את הקפה האחרון של שבת, ובעיקר בשביל למחות את דמעותיה ולהיאנח "יא ראב". היא הייתה לוקחת את הסוף של המים, אלה מהפתילה שדולקת מיום שישי, מבלי שתרתיח, כמובן. השבת הייתה מתחילה לצאת לאט, וסבתא שולחת אותי החוצה, לראות שלושה כוכבים. כשגיליתי שלושה ראשונים הייתי מודיע בקול רם לכולם, וסבתא מיד מדליקה לה סיגריה, מושכת ענף מתוך זר "בורא מיני בשמים", שהיה מונח על השולחן מאז קידוש ליל שבת, חותכת ממנו ונותנת בידי, ומכריזה: "גומעתנא חאדרה" (שיהיה לנו שבוע ירוק).

* * * * * * *

שנים הרבה אחרי קריית חיים, ושנים אחרי שסבתא הלכה לעולמה, אני פוגש את נינה המצרית במשרד שלנו בדיסלדורף. היא עבדה אצלנו בתור אחראית לקוחות העולם הערבי. אישה מבוגרת, גרושה, שעברה ממצריים לגרמניה לפני למעלה מעשרים שנים. הגרמנית שלה הייתה מושלמת וכמעט נטולת מבטא, אבל החייכנות המצרית לא אבדה לה. היא הזכירה לי את סבתא.

היא מזמינה אותי לבקר אצלה, ומנסה לשדל: " אכין לך תה היביסקוס".
"נינה", אני עונה, "אני יודע מה זה היביסקוס, אבל בינינו את יכולה לומר קרקדיל".
(צמח ההיביסקוס המלכותי גדל במעלה הנילוס, איפה שחיים קרוקודילים. אומרים שמכאן השם).

נינה צחקה צחוק מתגלגל. "אתה מעדיף תה קרקדיל חם או קר?"
"לא משנה. השאלה היא, אם יש סיכוי לטעום אצלך מולוחיה?"

נינה צוחקת שוב, צחוק מצרי גדול, ומשיבה: "אתה יודע מה, בוא נקבע לשבוע הבא. אני אתארגן עם כל מה שצריך. איזה מזל, סוף-סוף מצרי נורמאלי בתוך בית הקברות האירופי הזה. אז תגיד, מאיפה אתה, אלכסנדריה או קהיר?"

"אמרתי לך שנולדתי בישראל. בחיפה. אבל ההורים שלי נולדו במצרים, אבא באלכסנדריה ואימא בקהיר". "בקהיר? איפה בקהיר?"
"בעצם גם אימא נולדה באלכסנדריה, אבל עברה לקהיר בגיל שנה, בגלל העבודה של סבא שלי".

"אתה יודע איפה היא גרה בקהיר? אני גרתי שם. כל הילדות שלי".
"היא אמרה לי פעם. סקאקינה. ברחוב של הטראמוואי שנכנס מול הסקאקינה".

(הסקאקינה הייתה טירה שעמדה בלב כיכר, אליה התנקזו מספר רחובות ראשיים. אחד מהם היה רחוב החשמלית, ה-Tramway).

נינה כמעט התעלפה. "בדיוק שם גרתי. באחד הרחובות הסמוכים. ומה עם ההורים שלך, הם חיים?"

"כן, תודה, הם חיים".

"והם מדברים מצרית?"
"לא יוצא להם כמעט, חוץ מפתגמים פה ושם. הם מְתַקשֵרים ביניהם, ועם החברים שלהם, בצרפתית".

"בדיוק כמו ההורים שלי", אומרת נינה, ורומזת שהיא באה ממשפחה מבוססת, קופטית, כנראה, ואפילו עשירה. "עולם קטן", היא אומרת, "אבל מצריים זה לא מה שהיה פעם".

"בכל זאת", אני מעיר, "אום-אל-דוניה" ("האימא של העולם").
"באמת, אום-אל-דוניה", היא אומרת, ומסובבת אלי את הגב, שלא אראה שהיא מוחה דמעה.

  תגובה אחת על “נשות מצרים”

  1. […] הקליקו כאן… ולעוד פרק הקליקו כאן… […]

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: