מאי 092012
 

(חיפה, ספטמבר 2008)

שלשום בלילה הגעתי ארצה בטיסה. הכול עבר מהר, ולקראת רבע לאחת כבר עמדתי בחוץ, ממתין עם מספר נוסעים ליד המונית לחיפה, עד שתתמלא. "יש לי חמישה, כולל אתה", הודיע לי הנהג בעייפות.

"אני הייתי ראשון", הכריז אחד הנוסעים, "הגעתי בחצות וחמישה". נוסעת מבוגרת המשיכה את הקו שלו: "התקנות מחייבות אותו לצאת לדרך באחת וחמישה, תוך שעה, לא חשוב כמה נוסעים יש לו". הנהג הביט בה במשטמה. נחלצתי להגן עליו: "לא קל להם היום", הסברתי למבוגרת, "בקושי מרוויחים, אפילו אם המונית מלאה". היא שתקה, אבל נוסע שהגיע מסין שאל אותנו: "תהיו מוכנים להוסיף לו כמה לירות, העיקר שנצא כבר עכשיו?"

אני הסכמתי, כמובן, אבל היא רק אמרה: "כמה שקלים. לא לירות". הנהג עקב אחר השיחה, מחכה לראות מה יוחלט. בסופו של דבר הגיע נוסע נוסף, שישי, וגם הוא חזר מטיסה שהגיעה מסין. הוא שאל את הנהג: "טירת הכרמל אתה מגיע?"

"כן", ענה הנהג, נכנס למונית וקרא: "יאללה, יוצאים".

הנהג היה איש ממוצע, חיפאי שהתקרב לארבעים. הוא לבש חולצה נקייה באופן יחסי, שכמעט והתפקעה בגלל הכרס הענקית שלו. הכרס הייתה כל כך גדולה, שבקושי אפשרה לנהג לתחוב את קופסת הסיגריות אל עומק הכיס. הוא עישן טיים, מקופסה מקומטת.

יצאנו לדרך. הנהג כיבה את אורות הפנים, הפעיל את המזגן והודיע בקול שקט: "ביציאה מהשדה יש ביקורת מוניות. אל תגידו שהוספתם כסף בשביל למלא מונית. פשוט אל תגידו כלום". הנוסעים שתקו. צעיר אחד שישב מאחורי הנהג התכרבל ועצם את עיניו, ולפני שנרדם אמר לזה מטירת הכרמל: "ראיתי אותך במטוס. גם אתה באת מסין, לא?"

"שלוש חודשים הייתי שמה. יש לי משפחה".
"שלושה חודשים, לא שלוש", העירה המבוגרת, ועכשיו ניכר היה בה מבטא רוסי. הבחור מטירת הכרמל בחר שלא לפתוח עליה פה. כנראה ששלוש חודשים בסין עידנו אותו, והוא רק השיב בקול רך: "כל הכבוד. אני רואה שבזמן שלא הייתי, הרוסים התחילו לדבר עברית ואני שכחתי". כולם צחקו, אבל חוץ מהנהג אף אחד לא התנדב לפתח את הנושא. זה הביט במראה ושאל: "משפחה בסין? למה, אתה סיני?"

"לא, אני מרוקאי, כמו כולם", השיב האיש לקונית. זה שישב מאחור, וצריך להמשיך עם המונית עד לקריות, קרא לנהג: "תדליק חדשות, נראה מה קרה בארץ בזמן שלא היינו".

הנהג הפעיל את הרדיו, אבל הייתה שם מוסיקה, מעט קצבית מדי בשביל שעה כה מאוחרת. הוא ניסה מספר תחנות, אך שום כלום. שירים שמחים ופרסומות. הוא אמר: "אחת וארבע דקות. הפסדנו את החדשות", וסגר את הרדיו.

"אז מה היה בארץ?", שאל זה שחזר מסין.

"היה ועוד איך היה. הערב בירושלים, עוד פיגוע דריסה".
"שוב פעם דריסה?", שאלה המבוגרת שהתעוררה עכשיו לגמרי. "נהרגו?"
"נהרגו שבע-עשרה או שמונה-עשרה", השיב הנהג.

"שמונה-עשר איש נהרגו?" שאלה, מבלי להחמיץ הזדמנות לתקן את העברית.
"נהרגו", חזר הנהג, "נהיה אופנה הפיגוע דריסה הזה. אסון. בלגנים, אל תשאלו".

משהו נראה לי מוזר. שאלתי: "אתה בטוח שנהרגו? כל-כך הרבה הרוגים?"

הנהג צקצק בלשונו. לא בתור תשובה לשאלה שלי, אלא סתם, בשביל למצוץ איזו חתיכת פרגית שנתקעה לו בין השיניים. הוא צקצק שוב, והפעם הוציא את לשונו העבה ועיצב את צורתה ככה שתהיה ארוכה וחדה יותר, שתהיה לו בתור קיסם, אבל זה לא עבד. הלשון הייתה בשרנית מדי, והוא המשיך לצקצק ככה עד סוף הנסיעה.

"שמונה-עשר הרוגים?", חזרתי ושאלתי.
"נהרגו. שבע-עשרה, כנראה שמונה-עשרה", ענה הנהג והוסיף: "הערבים האלה התחרפנו לגמרי. אבל בסוף הקצין הרג אותו".

דממה השתררה במונית. פניתי שוב אל הנהג: "אתה בטוח? לא יכול להיות שמוסיקה ככה שמחה ברדיו, ובכלל, גם אין שום שידורים מהשטח". אבל הנהג התעקש: "נהרגו. מדובר על שמונה-עשרה. ח"י הרוגים".

"נורא, נורא", צעק האיש מאחור, זה מהקריות. "וכל העולם לא אכפת לו".
"תתפלא", התעורר הצעיר שחזר מסין, "אבל הנה, שלשום נשרף מלון בסין, כנראה פיגוע, ונהרגו מאתיים שלושים. למישהו אכפת?"

"פקיסטן, לא סין", תיקנה המבוגרת.
"גם פקיסטן", מלמל הצעיר שחזר מסין, כאילו מתוך שינה, "וגם סין. אף אחד לא אכפת לו".
"בדיוק", תמך בו ההוא מטירת הכרמל, זה מהשלוש-חודשים בסין.

"ערבי אל תאמין לו ארבעים שנה בקבר" פסק הנהג והציץ במראה, לברר איך הקהל מגיב. רק אני הגבתי: "מה יש לך לחפש עם ערבי ארבעים שנה בקבר? תעזוב את הערבי שם, ולך תחיה בינתיים". אף אחד לא הבין, אבל היה כדאי לומר את זה, משום שכולם נשתתקו, ועברו לעשות תנועות של שקיעה בשינה. המונית המשיכה לדהור צפונה, כשקולות הצקצוק המונוטוניים של הנהג מלווים אותה במקצב מתואם.

קצת לפני טירת הכרמל התעורר מישהו וביקש: "נהג, תפתח רדיו. עוד מעט חדשות של שתיים". הנהג הביט במראה והשיב לו בשקט: "לא יכול עכשיו. כולם יושנים".
"ישנים", תיקנה אותו הרוסייה, "לא יושנים".

"לא יושנים בכלל, אבל הלו, מה זה פה, אתה פספסת את הכניסה לטירת הכרמל", זעק ההוא מסין.

הנהג עצר, ירד לצד הדרך, והכין עצמו לסיבוב חזרה. הוא אמר: "אין רדיו עכשיו. בלבלתם אותי עם זה". כולם השתתקו שוב, בהכנעה. כעבור שלוש דקות הגענו לבית של ההוא מסין, מטירת הכרמל, והנהג יצא, לעזור לו לפרוק את המטען. היו שם חמש מזוודות, עמוסות להתפקע. "מה זה, כמה הבאת?", שאל הנהג.

"טונות. שילמתי אולי שמונה מאות דולר מטען עודף".
"מה הבאת?", שאלו במקהלה, הנהג והצעיר השני, שגם הוא הגיע מסין.

"דיזל מזויפים. סחורה, אם אתה רואה, העיניים שלך יוצאות מהמקום. עשרים שקל הג'ינס. כאן אני מוכר בתשע-מאות. שווה את המטען-עודף".

הנהג בירך אותו על העסקה הטובה, חזר למונית ועלה בכביש המוביל לכרמל. אני הייתי הבא בתור. הוא עצר ליד עמוד תאורה בסמוך לבית שלי, ויצא לעזור לי בפריקה. "הנה, זה התיק שלך, וזה המחשב". הודיתי לו, והוא שאל: "כמה היום מחשב נייד?"

לא היה לי חשק לענות. השתוקקתי להגיע הביתה ומיד ללכת לישון, בלי מחשב, אבל ידעתי שזה לא יקרה כל-כך מהר. אהיה חייב להיכנס לאינטרנט, לברר על פיגוע הדריסה. עניתי: "לא יודע, זה העבודה מכסה".

שילמתי לו, והוספתי טיפ נדיב. הוא ספר, ואמר לי בשקט: "נתת יותר מדי".
"זה בסדר", עניתי, "תשמור את זה".

הוא חייך חיוך רחב, כל כך רחב שזיהיתי את פיסת הפרגית התקועה בין שיניו, ולחש לי: "רק פצועים היו, לא הרוגים. חוץ מהערבי שמת. אבל שניים קשה, אז לך תדע מה מחכה להם".

הוא תחב את הכסף אל כיס החולצה, מאחורי קופסת הטיים, פתח את דלת הנהג, וזרק לי בקול, שהדהד עד סוף הרחוב: "שנה טובה, חביבי, שנה טובה".

 

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: