מאי 092012
 
 קפריסין Tagged with:

(לימסול, אוגוסט 2008)

אני חייב להקדים ולומר שאני לא סובל ציפורים, ובעיקר יונים. יותר מכך, הסלידה שלי מיונים גברה מאז עברתי לקפריסין. אני מנסה כל מה שאני יכול נגדן, החל משקיות ניילון שמרשרשות באוויר ואמורות להבריח יונים, דרך מלכודות ושבכות ברזל מחודדות שמסלקות אותן לחלוטין, ועוד כל מיני טריקים. מה שלא ניסיתי, זה לא עוזר. הן חוזרות אלי למרפסת, מחרבנות בלי חשבון, וכשאני מתקרב וצורח עליהן, הן עושות לי טובה ומנפנפות בכנפיים, כאילו הן מתכוונות לברוח. כאילו.

התלוננתי אצל בעל הבית שלי, והוא המליץ על כמה שיטות בדוקות, שממילא כבר ניסיתי וממילא נכשלו. בסופו של דבר הוא אמר: "מה כבר אפשר לעשות?", וככה הבנתי סופית שזה אני והיונים וזהו זה, ובאמת שאין מה לעשות.

אבל כל זה לא אומר שאין לי רגשות. שלשום הייתה אצלי יונה שנתקעה על מתקן ייבוש הכביסה ולא זזה. צרחתי כרגיל, וכל האחיות היונים שלה עפו, חוץ ממנה. ראיתי שהיא לא מסוגלת לזוז. הכנפיים שלה היו מעוקמות והיא רכבה שם בודדה, מחרבנת בלי שליטה ומסתכלת עלי בעצב. רחמי נכמרו. לא רציתי להתקרב אליה, ברור למה, רחמים לחוד ומחלות לחוד, אז רצתי אל מי שבדרך כלל פותר לי בעיות, אל האינטרנט.

האינטרנט אמר לי שהיא באמת לא בסדר. לפי הכנפיים, החרבון הבלתי נפסק, ולפי עוד כמה סימנים שביררתי. אפילו מצאתי אתר שחוץ מתמונות גם הסביר דרך רמקולים, והשמיע אוסף של קולות של יונה נורמאלית, והשוויתי, ובאמת, קולות הגרגור של היונה שלי העידו שמשהו אצלה מאוד לא בסדר.

לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד, הסלידה מיונים, שהתחילה אצלי בגיל צעיר ורק העצימה עם השנים, ומצד שני, צער בעלי חיים. וגם זה שהיונה היא סמל לשלום ואחווה, ובעיקר יונים לבנות, כמו זו שלי. אז שוב הלכתי לאינטרנט, לחפש רופא ציפורים בקפריסין.

לקח לי חצי יום לחפש רופא ציפורים קפריסאי באינטרנט, בעיקר משום שכל ההסברים היו ביוונית. בסופו של דבר ריחם עלי איזה גולש, ושלח לי באנגלית לינק. הוא כתב: "אני כבר שמונה שנים על האי, ויש כאן הרבה וטרינרים, אבל רק רופא ציפורים אחד, די ידוע. אני מקווה שאתה לא רחוק ממנו, כי הוא מלימסול". שמחתי מאוד. עם כל הכבוד ליונה ולמצבה הקשה, לא הייתי מרחיק יותר מדי בשבילה, והנה, רופא ציפורים יחיד על האי, והוא ממש קרוב אלי. טלפנתי אליו.

"בוודאי שאני מרפא ציפורים", ענה האיש בקול חביב אך סמכותי, "זה מקצוע שעובר אצלנו במשפחה מדורי-דורות. תגיע עם הציפור ונבדוק". הוקל לי. לרגע חששתי שלא אמצא רופא ציפורים בקפריסין, במיוחד שידוע שהספורט הלאומי הפופולארי כאן הוא ירי בציפורים. אתם יודעים, כדורי דום-דום ובגדי הסוואה, וחבורות-חבורות של גברים המסתובבים יום שלם ביער ויורים בציפורים. בהתחלה עוד חששתי שבגלל הספורט הזה המקרה של הציפור שלי אבוד, אבל לא. עדיין ישנם אנשים טובים בעולם, אפילו כאן.

לשמחתי, לשכן שלי היה כלוב ציפורים שהשאיל לי בשמחה. היה לו פעם תוכי מדבר, והחתול טרף את התוכי, וחבל היה לשכן לזרוק את הכלוב. הכנסתי בדחילו את היונה הפגועה שלי אל הכלוב, ונסעתי לרופא.

מצאתי את הבית בקלות יחסית, כי הרופא הסביר לי בדיוק את הכתובת. כלומר, לרחוב לא היה שם, אבל בטלפון הוא אמר שזה שמאלה ימינה ושמאלה, שתי פינות אחרי איזו מאפיה, ובאמת, ברגע שלא מצאתי את המאפיה, ובמקום המשוער ראיתי חנות נעליים דווקא, שאלתי מישהו מזוקן על המאפיה, לא בטוח שהיה גבר, והוא, או היא, הצביע על חנות הנעליים.

הרופא גר בבית בודד וישן, שהוסתר כמעט כולו בעצי ברוש ולימון. דפקתי על הדלת בחוזקה, אבל לא פתחו לי. שמעתי רחשים מבפנים, שנשמעו לי כמו משק כנפיים, מה שהיה הגיוני: הרי הוא רופא ציפורים, וזה מה שהן יודעות לעשות הכי טוב, רעש עם הכנפיים. בסופו של דבר הוא פתח. הוא לא היה צעיר. היה לו שיער ארוך, וזקן ארוך עוד יותר, לבן כשלג. הוא חייך אלי במאור פנים: "זה אתה עם הציפור?"

"כן", עניתי, והצבעתי על הכלוב שהבאתי. "זו לא ציפור, זו יונה", אמר הרופא, "אבל לא נורא, היכנס".

הלכתי אחריו פנימה, מנסה שלא לנשום יותר מדי, בגלל הסרחון. כמה עשרות ציפורים הסתובבו חופשי בתוך הבית, ועוד כמה עשרות היו בכלובים. לא בדקתי בחדרים האחרים, כמובן, אבל הייתי משוכנע שיש עוד הרבה. הזקן הרופא התיישב בכבדות על הכורסה היחידה בחדר, לקח בידו איזה מחבט, והעיף סטירה לכמה יתושים, או זבובים, שזמזמו בקרבתו המיידית. למעשה, הוא לא הפסיק להשתמש בקוטל היתושים הידני שלו לאורך כל הביקור שלי. הוא שאל: "מה הבעיה?"

קירבתי את הכלוב אליו ואמרתי: "הנה, אתה רואה, הכנף שלה מעוקמת לגמרי".

הזקן חייך, קם לאיטו, והלך אל השידה הקרובה, לקחת לו משקפיים. הוא הרכיב אותם לרגע, הסיר, ניקה את העדשות עם כנף החלוק שלבש, והרכיב שוב. "זה בסדר, שום דבר לא שגרתי", פסק. "מה בסדר?", תמהתי, "הציפור לא יכולה לזוז. אני בטוח שמשהו לא בסדר בכנפיים שלה", והוספתי איזה משפט או שניים שקראתי בפורומים באינטרנט, משפטים של אנשים שמבינים בזה משהו. "זה שום דבר", חזר הזקן ואמר.

"וזה שהיא משלשלת כל הזמן?"

"זה טבעי", הסביר הזקן.

"אבל ירוק, ובלי להפסיק, זה טבעי? באינטרנט אומרים…"

הוא הפסיק אותי וגיחך: "אינטרנט? נו, באמת".

"אני יודע שאתה רופא ציפורים ידוע", אמרתי, מנסה לגשת אליו מהכיוון החיובי, "אבל בכל זאת, תראה אותה, גם הזנב שלה קצר מדי, משום מה".

"זה בסדר גמור. יעבור לה. אני מכיר את העניינים הללו".

"וזה שברגל ימין יש לה פחות אצבעות מאשר ברגל שמאל?"

"ימין שלך או שלה?", שאל הרופא.

"לא חשוב", עניתי בחוסר סבלנות, "באחת מהרגליים חסר לה, או שבשנייה יש יותר מדי".

"רואים שאתה לא מתמצא בציפורים. מי שמתמצא יודע כמה אצבעות זה בסדר וכמה זה לא", אמר הזקן.

"זהו, שבגלל שאני לא מתמצא באתי אליך. היא נראית לי חולה לגמרי".

"היא בסדר גמור", התעקש הרופא.

לא ידעתי איך לקחת את זה הלאה. שאלתי: "אתה כבר הרבה זמן רופא ציפורים?"

"כמובן", השיב הזקן לקונית ונאנח. נשתרר שקט, והזקן הביט בי, תוך שהוא מכה במחבט ומחסל עוד זבוב או שניים. הסרחון היה כבד, והאוויר המעיק בביתו של הזקן לא עשה לי טוב. התחלתי להרגיש כמו היונה שלי. הרופא לא הראה סימנים של התקדמות, ונתן לשתיקה שנפלה בינינו למצות את עצמה עוד. בסופו של דבר אמר, תוך שהוא מצמצם את עיניו ומביט לתקרה בגעגוע: "לא רק אני. גם אבא שלי, וגם סבא שלי, היו רופאי ציפורים. כל מה שאני יודע למדתי מהם".

"מה", התפלאתי, "לא למדת וטרינריה? אתה לא וטרינר מוסמך?"

"וטרינר? וטרינר זה רופא חיות".

"רגע, ציפורים זה לא חיות?", שאלתי.

"הכול זה חיות", הסביר הזקן, "אבל מבחינה מדעית חיות זה חיות, ובני אדם הם בני אדם, וציפורים הן ציפורים. חוץ מזה, נראה לך שיש איזה רופא חיות, וטרינר כמו שאמרת, שמכיר ציפורים כמוני? או כמו אבא שלי?"

"לא", הרגעתי, "אבל אתה יודע, האינטרנט אמר…"

"אינטרנט", הפטיר הזקן בזלזול. "היום כולם אינטרנט, אבל אני לא ככה. לקח לי שנים להגיע לזה. לא שניות, כמו באינטרנט".

"ויש לך הסמכה?", ניסיתי, חושש שאני מותח את החבל יותר מדי.

"לא צריך הסמכה. מי שרוצה הסמכה בא אלי. עם כמות הציפורים שיש לי, ושהייתה לאבא שלי, ולסבא שלי לפניו, אף אחד לא מתקרב לידע שלי".

החלטתי לחוזר לענייננו: "אז אתה יכול לרפא את הציפור שלי?"

"בוודאי, אבל אין לה כלום. היא בסדר".

"אתה בטוח?"

"היא מאה אחוז".

ואז צץ אצלי רעיון: "אז אולי, אם ככה אתה אומר, תיקח את הציפור ממני? ממילא יש לך הרבה, ואני לא איש של ציפורים".

"לא, בשום פנים ואופן לא".

"אבל למה? אמרת שהיא בסדר, לא?", והוספתי, לא מאמין שאני יורד כל כך נמוך, "אני מוכן לשלם כמה שתבקש. רק תיקח אותה ותדאג לה".

"אין מה לעשות. אני לא לוקח אותה".

"אבל אמרת שהיא בסדר", התעקשתי.

"היא בסדר גמור".

"וזה שרואים שיש לה מחלות?"

"אין לה כלום".

"אז למה שלא תיקח אותה?"

"לא יודע. לא רק שהיא לא מסוגלת לעוף, לך תדע איזה מחלות יש לה. היא עוד עלולה להדביק את כל הציפורים שלי עם המחלות שלה".

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: