מאי 102012
 
 קנדה Tagged with:

(טורונטו, יוני 2010)

אני אמור לפגוש חבר לארוחת צהריים, ואני ממתין לו בקפה שקבענו. סתם מקום, עם הרבה רעש ואוכל בינוני, אבל קפה מצוין. ממילא לא הייתי רעב, ולא רציתי יותר מקפה טוב. קצת הפריע לי שהחבר איחר. המלצרית הספיקה כבר פעמיים לעשות לי פרצוף חמוץ, על זה שאני תופס שולחן לשניים ולוקח רק קפה, אבל אני יודע איך להתעלם. בסופו של דבר הוא נכנס מתנשף, כמו תמיד שהיה נכנס ככה, שנים ארוכות אנחנו מכירים, וגם כשהיה מקדים, מה שכמעט ולא קרה, היה נכנס מתנשף. עם הזמן, שנינו התרגלנו לזה.

"אתה לא תאמין", הוא אומר לי ונשאר לעמוד, מושך אליו את האוויר ומנסה להרגיע את ההתנשפות, "פגשתי את מייק".

"איזה מייק?"
"אתה לא זוכר?"

"לא זוכר", אני עונה בחוסר חשק. "תזכיר לי".
"יתכן שבכלל לא הכרת אותו. הוא עזב לפני שהתחלת לעבוד איתי. אז, לפני עשרים שנה".

אני מביט בתפריט, בשבילו, לא בשבילי, ובמקביל אני משחזר את מה שהחבר שלי מדבר עליו, שהיה ממש מזמן, כשעבדנו יחד באיזה פרויקט. זכור לי ששמעתי אז את השם מייק, שם שנזרק באוויר מפעם לפעם. מייק היה מנהל העבודה לשעבר. באותיות גדולות הוא היה לשעבר, כי כשדיברו עליו מיד הנמיכו את הקול והעדיפו להפסיק לדבר עליו, ובטח שלא להתייחס לעובדה שנעלם. ככה יום אחד פתאום לא ראו אותו, בגלל משהו שקרה, והפרויקט שבקושי יצא לדרך כבר התחיל לגמגם. אני הגעתי לשם, חדש בקנדה, קצת אחרי שמייק נעלם. רק אזכיר, מה שלא קשור לסיפור, שהפרויקט הגדול דווקא המשיך בסדר גמור.

החבר שלי מתיישב מולי ומיד ממשיך, מבלי להתייחס לתפריט: "הוא בקושי הזדקן, אבל נראה כמו הומלס. הוא מקבץ נדבות בשביל לקנות סיגריה בדולר. הוא לא השתנה בהרבה".
"תספר", אני אומר לו, "מההתחלה". והוא מספר.

* * * * * * *

את המפעל פתחתי עם עובדים של אבא שלי. הם עברו אלי מהמפעל שלו. הם עזרו לי לסדר את כל המכבשים והמחרטות וקצת מלאי ומה לא, ובדיוק באותו היום שפתחתי את המפעל נכנס מייק. הוא שאל אם מחפשים מנהלי עבודה. הוא לא שאל על 'עובדים'. על 'מנהלי עבודה' הוא שאל. אתה יודע איך זה. הבלגן של ההתחלה, ובמיוחד שבאמת חיפשתי מנהל ייצור, כי אני בסך הכול לא מהתחום הזה בכלל, אז על המקום לקחתי אותו. מהשאלה שלו לא היה לי ספק שהוא מנהל עבודה. לא בדקתי כלום. לא קורות חיים ולא המלצות ולא שום דבר.

אבל היה לו את זה. העובדים נשמעו לו, ובאמת היה לו איזה ניסיון. הייצור התחיל לפעול, לא משהו אם להודות על האמת, אבל בכול זאת. מייק היה מארגן את העבודה על המכונות, מנהל ייצור מה שנקרא, ובתוקף זה היה האחראי על הבטיחות. באיזה יום שמייק לא היה בעבודה תקע אחד העובדים את שתי הידיים שלו מתחת למכבש, בטיפשות ובניגוד להוראות, והלכו לו שתי הידיים. הלכתי לבקר אותו בבית החולים. הוא היה סיני, וככה גם כל מי שהיו אצלו ליד המיטה. תתפלא, אבל דווקא לסיני היה מאוד לא נעים ממני. מזה שבקושי התחיל לעבוד וכבר אכזב אותי. ואכזב גם את המשפחה שלו. ואת הכפר בסין. לך תדע. בכול אופן, מייק לא היה קשור לעניין. הוא היה קשור למשהו אחר.

יום אחד הוא נכנס אלי לחדר וביקש לדבר איתי. מהמבט שלו הבנתי שהוא עומד לדבר על משהו רציני. הייתי בטוח שהוא יספר על מערכת היחסים שיש לו עם אודרי, המזכירה שלי, מזכירת המפעל, בעצם, ואיזה משהו לא טוב שקשור לזה. כבר הספקתי להבין איזה מין טיפוס הוא היה. אתה יודע, קנדי לבן, אבל היה בו גם משהו אינדיאני ואולי גם קצת צרפתי מקוויבק. בן שלושים ככה, בלי משפחה ובלי שום דבר שיחזיק אותו, מסתובב ממקום למקום בארץ הענקית הזאת. אז היה לו קשר עם אודרי, כל-כך סודי שרק אני וכול העובדים ידענו עליו. אודרי מצידה, בטח רצתה קשר קצת יותר רציני. ומייק מצידו לא אהב את העובדה שהיא מחביאה לו את הוויסקי בכספת של המשרד. וגם שהיא גונבת מאותו הוויסקי כשנדמה לה שהוא מעצבן אותה.

אבל הוא בא לדבר על משהו אחר. לפני שדיבר שאל אם אפשר לעשן. הוא ידע שאני מעשן בחדר שלי. הרשיתי לו. אז הוא לקח סיגריה מהקופסה שלי שהייתה על השולחן, הדליק אותה ושם את המצית שלי, חד-פעמית אבל בכול זאת, בכיס שלו. הוא בלע את הרוק וביקש להתוודות.

מייק אמר לי: "אני רוצה לספר לך משהו אישי. אישי מבחינת שנינו. אבל אני מבקש שתנסה להבין ולא להתרגז".

"דבר, מייק", אמרתי בקוצר רוח, כי באמת היו לי טונות של דברים לעשות, כולל ערימת המכתבים על השולחן שלי שעוד לא נגעתי בה, וכולל המכתב מהבנק שיש לו סימון אדום על המעטפה, מה שאומר שהפעם זה מכתב באמת חשוב, איזו בעיה עם צ'ק או משהו. עדיין לא עברתי על הניירת, וכנראה שגם היום לא אספיק, בגלל השיחה עם מייק. אני רק זוכר שהבחנתי היטב במעטפה מהבנק, שעוד לא הספקתי לפתוח אותה.

הוא אמר: "אני השתמשתי בצ'ק שלך. של החברה. חתמתי במקומך".

שתקתי. הייתי המום, אולי לא במיוחד, אבל בכול זאת המום. ניסיתי להצניע את התגובה שלי. חשבתי על משהו לפני שעניתי לו, ויצא לי, במקרה, ממש טוב: "אני יודע מזה. הנה, המכתב מהבנק. אבל הם כבר דיברו איתי עוד לפני ששלחו את המכתב".

"אז אתה יודע".
"כן, מייק, אני יודע", בילפתי, "אבל ספר אתה. ספר את הסיפור שלך".

ומייק סיפר. הוא התחיל עם הרקע הידוע, רקע שאי אפשר לבדוק אותו, ושמתנקז בדבר אחד בלבד: חיים קשים שמסתכמים בזה שהיה חייב כספים. לא הייתה לו ברירה, כל אחד במקומו היה עושה את זה, והוא לקח. לא הרבה מדי, בטח חברה גדולה כמו שלנו לא תסבול מזה, והוא ממילא התכוון להחזיר. הייתה לו בעיה קשה מאוד, חבל לפרט מה בדיוק, אבל הבעיה דחפה אותו לפינה והוא לא יכול היה שלא לפתור אותה. הוא נאלץ לקחת את הכסף. כמה אלפים, זה הכול.

"אני הייתי מחזיר את הכסף כמה שיותר מהר", אמר מייק, וגילה עוד משהו שלא ידעתי, "אבל בבנק לא היו מוכנים לכבד את הצ'ק".

נתתי לו לדבר ולא עצרתי אותו. בכול פעם שציפה שאגיד משהו שתקתי. הוא ניסה לשבור את השתיקה והוסיף עוד משפט או שניים. הוא אפילו סיפר שבטח אודרי מעורבת בזה, כי היא רוצה להתנקם בו, לא חשוב למה, אבל לא ממש הקשבתי. בסוף גם הוא נרגע, השפיל את עיניו וחיכה לפסק הדין שלי. לקחתי לי סיגריה, הכרחתי אותו להחזיר לי את המצית, ואמרתי: "טוב, מייק. עכשיו אתה יוצא מהמפעל וממתין בחוץ, עד שמישהו מהעובדים יפנה את הדברים האישיים שלך. אני לא רוצה לראות אותך כאן יותר. אפילו לא לביקור קצר. ושלא תיצור קשר. פשוט תיעלם".

נראה שמייק הבין. הוא הסתלק, בהליכה שפופה, ועזב את המפעל.

אחרי שעתיים אבא שלי טלפן. הוא אומר: "מייק יושב אצלי". "אני לא מופתע", הגבתי, "אבל תשכח מזה. הבן-אדם זייף צ'ק וגנב אותי. עזוב אותו". אבא שלי התעקש, ניסה לדבר אל ליבי, כמה שהחיים לא הוגנים וכיוצא באלה, אבל לא הסכמתי. "תן לו צ'אנס אחד", ביקש אבא שלי, ממש דחק בי, ואני בשלי, לא נשבר, למרות ששנינו ידענו שאני חייב לאבא שלי המון. אמרתי לו: "שיגיד תודה שלא הזמנתי משטרה. שילך הביתה וזהו".

אבא שלי צלצל שוב למחרת, באותו עניין, וגם ביום שלאחריו. בסופו של דבר, כצפוי, החזרתי את מייק לעבודה. לא יודע למה. אבל זה לא נמשך הרבה זמן. בקושי עבר שבוע. פתאום באמצע הלילה אני מקבל טלפון מהמשטרה. הם מודיעים לי שהמשאית של החברה הייתה מעורבת בתאונה.

הלכתי למשטרה, אני זוכר את זה כאילו עכשיו זה קרה, קור נוראי וסופת שלג והרמזורים לא עבדו, ולקח לי שעה עד שהגעתי לתחנה. הם נתנו לי קפה, מחורבן כמובן, וביקשו לבדוק כמה פרטים. התברר שמייק נהג את המשאית בלילה, לטענתו הלך להביא אוכל לחבר'ה שנשארו לעבוד נוספות, בגלל הלחץ של הפרויקט, ואיזו סינית שיכורה נכנסה בו בדיוק כשניגש להחנות את המשאית. אני בכלל לא ידעתי שהעובדים שלי נשארו לעבוד שעות נוספות. הייתי אמור לדעת מזה, ויתכן שמייק אפילו הודיע לי מראש ושכחתי, אבל קשה היה לי להאמין. השוטר הודיע שבשלב זה מייק עצור, עד שיתברר מה עושים איתו. הוא אמר: "בדקנו עליו. בכלל אין לו רישיונות. לטובתכם, כדאי שיהיו לכם הוכחות שבדקתם את הרישיונות שלו לפני שקיבל את הרכב". השוטר אפילו קצת הגזים לטובתי ולחש "תעשה את זה מהר. אחרת אתם בצרות".

חזרתי הביתה ונשארתי ער כל הלילה. בבוקר טלפנתי למשטרה והם סיפרו ששחררו את מייק בינתיים, עד למשפט, ושהסינית מתה. כשהגעתי לעבודה מייק כבר חיכה לי שם. קראתי לו לחדר ואמרתי: "מייק, עכשיו אתה הולך למשטרה ומודה שלקחת את הרכב ללא רשות. אם לא, אני מגיש תלונה על העניין של זיוף הצ'ק". מייק הסכים ללא היסוס.

הוא רק שאל: "אז לחזור לעבודה?"
"לא. אל תתקרב לכאן יותר בחיים. רק תגיד, מה זה הקטע של 'סינית שיכורה'? אתה בטוח שהיא הייתה שיכורה ולא אתה? ממתי סיניות משתכרות?"

מייק משך בכתפיו ולא ענה. שבועיים אחר-כך שמעתי שהיה לו משפט ושהוא נשלח לכמה שנים בבית-הסוהר, לא רק בגלל ההריגה אלא גם בגלל סחורה גנובה ושני מקרי תקיפה ועוד בלגנים שהיה קשור אליהם.

* * * * * * *

"ומאז לא ראית אותו?", אני שואל, נכנס בפעם הראשונה לסיפור של החבר שלי.
"עד היום".

"ועכשיו ראית אותו כאן בחוץ, חופשי ולא מאושר?"
"כן. הנה, תביט" הוא אומר ומצביע החוצה. מייק עומד שם ותוקע את אפו בחלון המסעדה, מחפש במבטו את החבר שלי. "תראה כמה שהוא דומה לניל יאנג", לוחש החבר ומקפיד שלא להרים את עיניו מהתפריט. אני מביט במייק, או במה שנשאר ממנו, ואני מבחין שהוא מסתכל על שנינו ונוקש בעדינות על החלון. הפנים שלו חסרות מבע, והוא ממשיך עם הנקישות באותו הקצב, ממתין בסבלנות, אולי החבר שלי ישים לב ויקרא לו פנימה. אבל לא, החבר מסמן למלצרית ואומר לה: "תעטפי בבקשה את הסנדביץ' שלי ותתני אותו לאיש הזה שם בחוץ. וגם תגידי לו שאין לי כבר מפעל ואין לי משאית".

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: