מאי 102012
 
 ארץ ישראל Tagged with:

(חיפה, אוקטובר 2008)

השבוע שאל אותי מישהו איך המצב הכלכלי החדש משפיע עלי. לא זוכר שעניתי, וכנראה שפטרתי אותו בתשובה לא מחייבת, והמשכתי הלאה. כלל לא ייחסתי חשיבות לשאלה הזאת. אבל עוד באותו יום שאל אותי מישהו אחר אותה שאלה, ולמחרת שאלו שלושה נוספים. הרגשתי שהחבל מתהדק על צווארי, ואין מנוס. אני אמור להתחיל לטפל בסוגיה הזאת, כמו כולם.

"למה שלא תחשוב גם אתה מה עושים עם המצב?", שאלה אותי זוגתי, "כולם דואגים ורק אתה באופוריה?"

לא עניתי, אבל לקחתי את דבריה ללב. באמת, אמרתי לעצמי, המצב העולמי לא קל, והוא חודר לכל פינה, אפילו עד לכיס הפרטי שלי. ככה הודיע בוש, וגם השניים שמתמודדים להחליף אותו, ועוד הרבה אחרים אמרו, אפילו כתבי טלוויזיה מהפריפריות.

הכנסתי יד לכיס, כמה עמוק שאפשר, ונרגעתי. לפחות בשלב זה, עדיין לא נגעו לי בכיס. נכון, אין לי הרבה בכיסים, בדרך כלל אין לי כלום, חוץ מסיגריות וטלפון סלולארי, אבל גם ככה לא נגעו. לא ידעתי מהיכן להתחיל. כנראה שחסר לי המידע שיש לכולם, משבר עולמי וקריסת הסאב-פריים או משהו, וכדאי שאתעדכן, אם אני רוצה להיכנס ללחץ באופן מסודר, כמו כולם.

צלצלתי לפקד הבנק שלי. הוא יצא לרגע, כמו תמיד בשעות העבודה שלו ושלי. ניסיתי שוב אחרי שעה, והרגע שהוא יצא, בפעם הקודמת שצלצלתי, עדיין לא נגמר. אחרי שעתיים תפסתי אותו. הוא אמר: "המצב לא קל. המשק שלנו יציב, אבל גם עליו זה משפיע".

"יש לכם משק?", תמהתי, "לא ידעתי שאתה גר במושב".
"לא, אני מתכוון למשק הלאומי. המשק הלאומי כבר מראה סימנים שמשפיע".

כשהוא אמר "סימנים" נזכרתי בהגדה של פסח, ובסימני דצ"ך עד"ש ובאח"ב. מכות מצרים הפחידו אותי מאז הייתי קטן, וההשוואה של מצב המשק למכות מצרים הפחידה לא פחות. בלעתי את הרוק וחיכיתי שימשיך. הוא לא אכזב: "מצב האבטלה בארצות הברית על הפנים. וזה משפיע עלינו. אין עבודה שם, אז לא קונים. לא כמו אצלנו שאין קשר בין עבודה וקנייה".

"אז שאמריקאים לא ייקנו", אמרתי, "ואצלנו שייקנו. למה לא, אמרת שאצלנו יציב".
"זהו, שאם האמריקאים לא קונים, אז גם אנחנו בבעיה, כי אנחנו מוכרים להם. הם השוק הכי טוב שלנו".

חשבתי על דברים שמוכרים לאמריקאים ומתפרנסים מהם, אבל כלום לא עלה לי בראש. אני מכיר אותנו לא רע, ולא נתקלתי באיזה מוצר או משהו שאנחנו יודעים לעשות טוב ושילך באמריקה. אולי חלבה מסולסלת תצליח, אבל כמה חלבה אפשר למכור? ובמיוחד שהאמריקאים התחילו לצמצם חזק בסוכרים. פקיד הבנק קרא את המחשבות שלי. הוא אמר: "בעיקר ענף ההיי-טק. אלה המכירות הכי חזקות שלנו לשוק האמריקאי, ועכשיו זה הולך לרדת בגדול".

הסיכוי שדברים הולכים לרדת בגדול הפחיד אותי מאוד. אני יודע איך זה כשיורדים בגדול, ועד כמה קורעות לב הדרמות המתלוות לכך. עובדה, הייתה על זה סדרה בטלוויזיה. "אז מה עושים?", שאלתי בקול רועד.

"לא עושים שום דבר פזיז", ענה.

התשובה שלו בלבלה אותי. בחיים לא עשיתי דבר פזיז, בטח לא עם מעט הכסף שלי שנרקב בבנק. מרוב שאני עסוק כל הזמן, אני מזניח את הקשר עם הבנק, והתוצאה היא שכלום לא קורה אצלי בחשבון. הכסף שנכנס, אם לא יצא, פשוט נתקע שם. "פזיז" לא קורה בחשבון שלי. זה הגביר אצלי את הפחד: אני עלול להינזק, אפילו שאני לא פזיז.

"כלומר, יושבים ומחכים?", ניסיתי לגשש.
"כן. עדיף. למרות שאסור לי לייעץ לך. אתה אמור לעשות מה שמתאים לך".

"ומה מתאים לי, לדעתך?"
"מתאים שלא תהיה פזיז".

הבנתי. הודיתי לפקיד והמשכתי בעיסוקי. ניסתי להתרכז בעבודה, ואחר-כך להתרכז במנה שהזמנתי לצהריים, ואחר-כך להתרכז בקפה שהכנתי במטבחון. זה לא עזר. לא יכולתי לסלק ממוחי את המחשבות על המצב העולמי הנורא, שהחל להטריד אותי באופן אישי.

למחרת שוב צלצלתי לפקיד הבנק. ביקשתי הסברים על המשבר. הוא היה מנומס, כתמיד, אבל נימת פיזור עייפה התלוותה לקולו. כאילו שדיבר על דברים שקורים בחלום, או בסרט. הוא אמר: "לא צריך לדאוג. הממשל הזרים 250 מיליארד דולר לשוק ההון, והמצב מתייצב".

"מאיפה יש לו כל-כך הרבה?", שאלתי.
"זה אמריקה. יש להם. הם מחזיקים רזרבות".
"אז למה לא הזרימו קודם, לפני שהכול קרס?", הקשיתי.
"אמריקה זה לא הסתדרות, כמו אצלנו, שרק יודעים לנקנק את האזרח. אמריקה רצינית".
"אבל אמריקה קורסת, ואצלנו, למרות שהסתדרות, יציב", הערתי, מנסה שלא להישמע שמאלני או סוציאליסט.

"אצלנו השמאלנים והסוציאליסטים רק תוקעים מקלות בגלגלים", אמר הפקיד בשעמום, ועבר לנושא האולטימטיבי: "הנה, זה לא סתם מזל שהמצב שלנו ככה. זה הכול הודות לביבי", אמר.
"כבר הרבה זמן שביבי לא בסביבה. אפילו טוענים שסוף-סוף סיימו לנקות את הבלגנים שהשאיר", הגבתי אוטומטית.
"עזוב", סיכם הפקיד, "ביבי רציני, יש לו את הניסיון מאמריקה", ונפרד ממני בלבביות.

בכל זאת, אחרי דקה או שתיים, צלצלתי שוב. "רק רציתי לברר אם כדאי לעשות משהו עכשיו, כשהמצב מתחיל להתייצב. הודיעו בחדשות".

"לא יודע", ענה הפקיד, "לפני עשר דקות באמת הכול היה יציב, אבל עכשיו נפילות של יותר מעשרה אחוזים. מצד שני, גם זה אמור להתייצב, כי הממשל הבטיח תוספת של 300 מיליארד".
"יש לו גם את התוספת?"
"יש לו. אלה האמריקאים שיהיו בריאים, הרזרבות שיש להם הלוואי עלינו".

נרגעתי. כלומר, נרגעתי לדקות ספורות, שאחריהן צלצלתי שוב: "אז לקנות דולרים?", שאלתי את השאלה המפורשת.

"תלוי", הסביר הפקיד, "תלוי אם יעלה או ירד".
"יעלה, לדעתך?"
"לדעתי כן. חייב לעלות".
"בכמה יעלה? מתי יעלה?"
"לא יודע בדיוק. כי עד שהוא עולה הוא גם יורד, לפעמים ככה ולפעמים ככה, ותלוי מתי לוקחים אותו, ואם עולים בדיוק שלוקחים אותו, או שלא לוקחים אותו, ואם יורדים בזמן שלא לוקחים. זה הכול גידור, ואיך אתה מסתכל על זה".

את זה הבנתי היטב. אני מכיר את השפה הזאת. במילה אחת אני קורא לה: "פזיזה". שאלתי אותו, הפעם מכיוון אחר: "שמעתי שהבנק המרכזי מוריד את הריבית. מה זה אומר?"

"זה אומר הרבה, אבל באופן כללי פירוש הדבר שמחיר הכסף יורד".
"ואיך זה ישפיע על אנשים פרטיים?", שאלתי, בניסיון לקבל אומדן על מה שצפוי לקרות לי, באופן אישי.
"יהיו השלכות, אבל לא יקפצו פה מגגות, כמו ב-1929. זה בטוח. אולי רק באמריקה יקפצו, ושם, תודה לאל, יש גגות בלי עין הרע. אבל כאן לא. בכלל, בכל בניין גבוה אצלנו יש מאבטחים בכניסה. לא יתנו שיקפצו".

"ומה ההשפעה על המשק?"
"זה גורם לירידה בהשקעה, כי לא כדאי עם ריבית כזאת, ועלייה בצריכה, כולל עלייה בצריכה לטווח ארוך, שזה נחשב השקעה".
"כלומר, אתה אומר בעצם שההשקעה יורדת אבל עולה".
"בערך".

"ומחירי הדירות?"
"הנדל"ן יורד, אבל זה לא בעיה. כולם מדברים בשקלים, לא דולרים, כך שלא משנה".

התשובות שלו נשמעו לי מקצועיות. ניסיתי להראות לו שגם אני לא טמבל: "שמעתי שהנדל"ן באמריקה נפל לקרשים. בתים שלמים נהרסו".
"כן, זה בגלל ההוריקן, אבל גם בלי המזג-אוויר המצב שלהם ברצפה", הסכים איתי.

"והקרנות?"
"יש ויש. תלוי כמה תשואה אתה מחפש".

את זה לא כל כך הבנתי. מעולם לא יצא לי לאבד תשואה, כך שממילא אף פעם לא חיפשתי. וחוץ מזה, שקצת התביישתי לשאול אותו מה זה "תשואה של קרן", ואיך היא יכולה להשפיע עלי. היחס שלי לקרנות היה תמיד מעורב: כבדהו וחשדהו. כמו היחס שלי לקרנות של כדורגל. שזה גם יכול להיות גול לטובתנו, אבל גם התקפה מתפרצת וגול שלהם. קרן אינה מבטיחה יתרון.

"ומחיר הנפט?", פניתי לכיוון אחר.
"מחיר הנפט בשמיים. אבל ירד מאוד. עלה הרבה, ואז ירד מאוד. כמו הזהב", הוסיף, וחסך ממני את השאלה הבאה, "שעולה ויורד לפי המצב, לפעמים בניגוד למצב, וככה השערים משתנים בהתאם".

שמחתי, משום ששוב הבנתי היטב. המצב העולמי התחיל להתבהר אצלי, והבנתי כל דבר, כמעט. רק חסר היה לי להבין בקשר לפנסיה הפרטית שלי. שאלתי אותו גם על זה.

"הפנסיה שלך מובטחת".
"כלומר?"
"רשומה על שמך פנסיה? אז, בהנחה שרשומה על שמך פנסיה, תקבל פנסיה. לא חשוב כמה שהיא תהיה שווה. זה עלול להשפיע רק על אנשים מבוגרים, שממילא לא נשאר להם הרבה".

"אז אני מבין שהתכוונו אלי, אל אנשים כמוני", אמרתי, "כשאמרו שערך הפנסיה ירד משמעותית".
"כן, בהחלט. אנשים בגילך, ולא מדובר על האוכלוסייה כולה, כי יש הרבה צעירים היום, ירד אצלם אולי שלושים אחוזים. אפילו חמישים. בכל מקרה, אתה תרגיש את זה רק אם תצא לפנסיה, שזה לא המצב כרגע. אז תסתכל על חצי הכוס המלאה".

את השיחה הזאת ניהלתי כשהייתי במשרד, כך שבאמת הסתכלתי על כוס הקפה שלי, שנשארה על השולחן מאז הבוקר, קרה וחצי ריקה. הכוס הגעילה אותי. לא בגלל שאני מתעב שאריות של קפה קר, אלא מפני שבשעתיים האחרונות כבר הספקתי לכבות חמש סיגריות בתוכה. לא יודע למה, אבל מאז המשבר, לא יוצא לי להשתמש במאפרה.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: