מאי 102012
 
 ארץ ישראל Tagged with:

(טורנטו, מאי 1995, מוקדש לחיים-נחמן)

 

רבים געגועיו של המשורר אל ארצו שטרם היה בה, ומְשַטֵחַ הוא את רגשותיו בפני הציפור הנחמדת. נטיותיו הרומנטיות מציירות אצל ציפורו האהובה מגוון רחב של תכונות, בחלקן תכונות אנוש: היא יפה הציפור, ונחמֶדֶת, ועפה הרחק מזרחה בשליחות המשורר, וללא שכר לעמלה, ומי יודע אם תשוב.

וכבדרך עגב, עוגב המשורר על ציפורו. הוא חוקר אותה שתי-וערב, אודות הקורה שם בארץ הנחשקת כל-כך, הארץ החומדת כל-כך את יהודי געגועיה, הארץ העוטפת בחמדה את כל החי אותה וחי בה, כמעט כמו גם את בני ערב, ועימם דודניהם, הספרדים.

וחושב המשורר לעצמו, עת יטכס כוחו לרשום את חרוזי הנצח, 'כשאני אגור בארץ הזאת, מה אעשה שם? אכתוב שירים? אלמד תלמידים ומורים? אייעץ לפרנסי ושועי העיר? אזיין? ודירה בתל-אביב? למה דירה? לפחות בית בודד!', כך חושב המשורר. שהרי בשר ודם הוא: מטבעו אין הוא חומרני, אך גם לא פראייר, ועליו לדאוג לעצמו, איש ההשכלה. אחרי הכול, לא רק משורר לאומי הוא, אלא גם אדם מן היישוב.

וממשיך וחושב המשורר, בגולשו אט-אט במהלך חייו אל שיגרת החומר, 'גם אם אמות, שמי יישאר, והם עוד יקראו רחובות על שמי. ולפיכך, עלי לכתוב שיר נוסף, ובמהרה. גני הילדים משוועים לתוכן חדש, לווין קיפניס יש לו רק שתי ידיים, וטשרניחובסקי, עם כל הכבוד לו שהוא רופא, בגלל שהוא עסוק בללטף ילדים, בזמן שהוא בודק אותם, בקושי יוצא לו לכתוב. עלי להתיישב עוד הערב, אני אגיד למזל להכין לי תה לכל הלילה. בעצם, שתכין תה לשנינו.'

ובלילה, כשיורדים השחקים על העיר העתידה לגדול לאין שיעור, מטייל המשורר בבוסתן גן ביתו התל-אביבי, כוס תה בידו, ועוזרת הבית סומכת לצידו. כוכבים נופלים אל צמרות היסמין והיערה, המטפסים על גדר הבית וזולפים ריחם המשכר לכל עבר. או אז לוחשת לו העוזרת: 'לא רק רחובות יהיו עליך, יא-אוסתאז. אתה תהיה לנו בתור כסף. אנחנו כולנו נמשמש אותך ככה בשביל להרגיש את הכסף, שטרות של ביאליקים. אתה תהיה עשר, משורר שלי.' וכך, בהכנעה, קיבל המשורר את מינויו לעתיד, תפקידו המחכה לו, לאחר מותו.

וגם הציפור, כמו השירים, יש לה זכות קיום כלשהי, רופפת, אך הכרחית, ואולם אין היא יפה כפי שחלם המשורר. מקורה העקום מזכיר את תמונת היהודי אצל צוררינו, ותנוחתה העצלנית על הענף אינה מבשרת טובות. אז, כשהיגר המשורר מארצות אשכנז אל טירתו שבלב תל-אביב, עברה הציפור עימו. היא חיה לה עכשיו בבוסתן, ואין היא שומרת עוד על קשר עם המשורר, שהרי הוגשם החלום.

ורק באקראי, מפעם לפעם, היא יושבת לה ככה על הענף שלה למעלה, מבליטה את ביטנה, ומחרבנת על קרחתו הבוהקת של המשורר, לא משהו גדול מדי, אולי כגודל כתם גורבצ'וב, לא יותר, והמשורר מנגב בסינר של המטפלת מזל, ואומר לעצמו: 'עם כל הכבוד לי, ולגימנסיות שיהיו על שמי, זאת למעלה מחרבנת עלי כמו איזו מלכה. מצידי, שתישרף, ציפורי היקרה'.

  תגובה אחת על “אל הציפור”

  1. אתה גדול חביבי ויש לך זמן לעשות עוד ועוד…

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: