מאי 112012
 
 ארץ ישראל Tagged with:

(חיפה, אפריל 2007)

לא חשוב אם הסיפור הזה נכתב עלי או על מישהו אחר, שנניח שקוראים לו גורן. אנשים בגילי, אני או גורן בשביל הסיפור, כבר לא נמצאים בשיא כוחם מבחינת הראייה. אין כאן שום חדש. מה שמוזר, ואולי קצת מאיים, זו העובדה שגורן כבר לא רואה כל-כך טוב גם בחלומות.

אצל גורן זה קרה כמו אצל אחרים, בגיל מסוים ולא במפתיע. התעורר אצלו תהליך, שנמשך מספר שנים, שבסופו הפנים גורן שהחושים שלו, אלה שהיה גאה בהם תמיד, אלה שתמכו בפרופיל הגבוה שנתן לו הצבא, כבר לא כמו פעם. אבל הוא לא עשה מזה עניין. החיים המשיכו בקצב שלהם, והמערבולות שבאו מעת לעת אומנם נרגעו, אם-כי לא לגמרי, לפעמים פשוט שינו כיוון וחזרו מתי ואיך שבא להן.

בתוך-תוכו ידע גורן שהרגע בו יחליט להרכיב משקפיים יהיה רגע מכונן. זו תהיה הכרזה. הוא יודיע לעצמו, ולסביבה, שעכשיו הגיע לשלב חדש בחייו, שלב משקפי הקריאה. מי שהגיעו למצב הזה יודעים שאין ממנו דרך חזרה. את גורן זה לא הטריד יותר מדי, ואת הטרחה הקשורה במשקפי קריאה קיבל עליו בהשלמה וללא טרוניות. הוא רכש כמה זוגות משקפיים, של מספר אחת-אחת-וחצי, מה שמוכרים בחנויות הפארם תמורת שקלים בודדים, וזה עשה לו טוב. בהתחלה גירד לו סביב האף, קצת למעלה ומשני הצדדים, אפילו נוצרו לו שם סימני לחיצה אדומים, אבל זה לא ממש הפריע. כשהרכיב משקפיים היה מביט בראי, או בחלון, או בהשתקפות הפנים שלו ממסך המחשב, וחייך לעצמו בהנאה. התאים לו משקפיים. הוא נראה בסדר גמור.

גורן לא היה אחד שחולם הרבה. כלומר, כמות החלומות שחלם הייתה מן הסתם דומה לזו שאצל אחרים, וחלומות לא העסיקו אותו. אולי היו לו חלומות בהקיץ, כאלה של קריירה והישגים וההיא שהולכת עם הביקיני, אבל לחלומות שבאים בלילה הוא לא הקדיש תשומת לב. אומרים שכולם חולמים בלילה בערך אותה כמות, אך הרוב לא זוכרים את החלומות שלהם כשהם קמים בבוקר. או בצהריים. תלוי מי האיש ומה הוא חולם.

גורן, בכל אופן, היה נזכר בחלומות הלילה שלו רק לעיתים רחוקות, רסיסי חלומות ושברי תמונות לא קשורים ולא ברורים, והיה ממשיך הלאה. חלומות זה נחמד, סבר גורן, אבל המציאות היומיומית כל-כך אינטנסיבית, ולמי יש זמן להתעסק עם חלומות. יותר מזה, אף פעם לא הבין למה אנשים מבקשים פירוש או פתרון לחלומות, ועוד יותר לא הבין איך מצפים שחלומות יגלו את העתיד.

לפני כמה ימים השתנה אצלו עניין החלומות מקצה לקצה. גורן קם בבוקר ובעת שצחצח את שיניו קפץ בזיכרונו חלום ליל אמש. בתחילה הוא זכר משהו מעומעם, סירה שמתנדנדת בים הפתוח בזמן שהיא על עוגן, ומישהו, או מישהם, מחזיקים חכות דייג וממתינים לתפוס איזה דבר. גורן עצר, כאילו קפא, והתרכז בלחשוב על החלום.

גורן אהב לדוג. מאז שהיה צעיר ידע להרכיב את החכה, לקשור את הקרס בקשר דייגים ולהכין פיתיונות. הוא ידע איך להגיע לחופים הטובים לדייג, איפה כדאי לעמוד, ואיך להתאים את סוגי הפיתיון למיני הדגים השונים. גורן ידע לזהות, לפי איך שהמצוף היה זז, איזה דג משחק אצלו. אם אכן תפס את הדג, הסתבר שבדרך-כלל צדק.

בחלום של ליל אמש עמד גורן על הסלע בראש הנקרה, הסלע הספציפי שלו, זה שכבר ארבעים שנה הוא עומד עליו ומשליך חכה. עכשיו התברר שלא הייתה שם סירה ולא דייגים אלא רק גורן לבדו. הים היה שקט. פה ושם הגיעו גלי חוף קלים שהרטיבו את כפות הרגליים שלו. הוא הפליג אל החלום, מנסה לדלות פרטים נוספים, ובינתיים סגר את ברז המים. הוא הביט בראי. שפתיו היו מלאות קצף לבן של משחת השיניים, והוא ראה את הסימנים האדומים מעל לאף, איפה שמשקפי הקריאה שלו נשענים בזמן שהוא מרכיב אותם. הנה, אמר גורן לעצמו, אני לא רואה כל-כך גרוע. עובדה, הסימנים האדומים הללו אינם גדולים או בולטים ובכול זאת. אני רואה בכלל לא רע.

אבל החלום לא עזב אותו גם כשניסה לחזור לשגרת הבוקר, צחצוח השיניים שלאחריו יבוא גילוח. הוא הביט בכף ידו, קירב אותה אליו כדי לבדוק מתי התמונה מתחילה להיטשטש, וחייך בסיפוק. חצי מטר בערך. מצב שמחזיק מעמד כבר קרוב לשנה. תמונת החלום המשיכה לדחוק בו ועכשיו הפכה ברורה יותר. פתאום הוא נזכר מה בדיוק היה שם: הוא עמד על הסלע, משך אליו את החכה וגילה שהקרס נעלמה. חוט הדייג נקרע סמוך למשקולת, לאו דווקא בגלל דג, אלא, מן הסתם, בגלל איזה סלע. הוא שלח ידו, בחלום, אל הכיס האחורי, שלף משם גליל חוט-דייג מספר שמונה-עשרה ואת קופסת הקרסים המשולשים מספר שתים-עשרה. ככה אוהבים הדגים של ראש הנקרה. זה אבא שלימד אותו, עוד בזמנו.

הוא השחיל את החוט אל לולאת הקרס, כלומר ניסה להשחיל אבל לא הצליח לפגוע. הוא ניסה שוב, אפילו סובב את גופו מעט, שהרוח הצפון-מערבית לא תפריע, וגם זה לא עזר. הוא קירב את הקרס אל פניו, אבל אז כבר לא יכול היה לראות בחדות. הקרס הפכה מטושטשת.

עכשיו הבין גורן שגם בחלום הוא רואה מטושטש, כשמדובר בטווחים קצרים. הוא ירק את משחת השיניים, אסף כמות נכבדה של מים אל פיו, גרגר ושוב ירק. גורן ויתר על הגילוח, יצא את חדר האמבטיה והלך אל שולחן העבודה. הוא נאנח והתיישב מול המחשב. הוא לא הפעיל את המחשב. במקום זה, הוא ישב וחשב.

זה לא יכול להיות, אמר לעצמו. עלו בו מספר שאלות והוא שאל אותן בזו אחר זו: מילא, במציאות אני לא רואה כל-כך טוב, אבל בחלום? איך זה יכול להיות? ברור שבחלום אני צריך להיות אני, אבל רק ברמה העקרונית, הרי לא כתוב בשום מקום שבחלום אני צריך להיות מעודכן לעכשיו, אז איך זה קורה? כבר הסכנתי עם הצורך במשקפיים בחיי היומיום, כשאני יושב מול המחשב או קורא משהו, או תופר איזה כפתור, אבל למה גם בחלום אני חייב לעצור הכול, לבזבז זמן חלום ולחפש משקפיים?

גורן ניסה לברר אם גם דברים אחרים אצלו השתנו בחלומות במהלך השנים. אבל כמו שאמרתי, גורן בקושי זוכר חלומות. בינינו, רובנו מתיימרים לזכור חלומות, והאמת היא שאנו זוכרים דווקא את השחזור של החלום, כזה שאנו עורכים בבוקר שאחרי, כשאנחנו ערים, ואל בדל החלום הלא-ברור מוסיפים איזה נופך עובדתי והופכים אותו לתמונה שלמה.

כנראה שככה העולם, חשב גורן. אנחנו לא רואים טוב במציאות, וכשאנו רוצים להתעודד ומנסים לפנות אל החלום, מתברר שהחלום כבר איננו מקום מפלט. גם אצלו אנחנו מתקשים בראייה. ולא רק בהיבט הפרטי זה קורה לנו. הנה, גם ארצנו מולדתנו, מדינת החלומות שלנו, שחיינו את המציאות שלה, עכשיו שהגענו יחד איתה לגיל המכריע אנחנו רואים אותה במטושטש, וכבר אין לנו את החלום לברוח אליו, בשביל לראות אותה יותר טוב. נכון, נהנינו בזמנו, אבל עכשיו הכול הולך בכיוון אחד בלבד, ויפה חצי שעה אחת קודם.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: