מאי 132012
 

(חיפה, יוני 2009)

אטיוד, לאריק קלפטון

אני אומר לה שהיא יפה. היא מחייכת קצת ומיד מבטלת את החיוך. היא באמצע שגרת האיפור שלה. היא בוחנת את הראי בעיון, ומדי-פעם מעיפה בי רבע מבט, לבדוק באיזה פרצוף אני משתמש כשאני מסתכל עליה. היא יודעת שאני כבר מוכן. והיא באמת יפה היום. כלומר, בדרך-כלל גם, אבל גם היום.

אני אומר לה את זה שוב, ואני רואה אותה בראי, מחייכת עם העיניים. היא נראית מרוצה, לא מתוצאות האיפור, משום שעדיין לא סיימה, אלא סתם, מקרינה תחושה של מרוצות נעימה, מעצמה וגם משנינו. עכשיו היא מושחת אודם על השפתיים, וכנראה שזה השלב האחרון. אפילו שאני רגיל להביט בה כשהיא מתאפרת, אני אף-פעם לא זוכר מתי נגמר תהליך האיפור. מה שברור הוא שהיא יודעת להתאפר מהר למדי ובאופן ענייני, וכבר ראיתי אותה ככה הרבה פעמים. לאורך כל שגרת השנים הללו שאנחנו זוג. ובכל זאת, אני אף-פעם לא זוכר את סדר האיפור שלה ומתי הוא אמור להסתיים. יתכן שאחרי האודם בשפתיים יבוא דבר נוסף, עפעפיים, או קרם לחות, או עיבוי ריסים או משהו.

היא תמיד מתאפרת לפני שאנחנו יוצאים. היא לא מגזימה עם זה בכלל. לדעתי, ולא מעט פעמים אמרתי לה את זה, ולא רק בשביל לצאת ידי חובה, היא לא ממש זקוקה לאיפור. אלא ששנינו יודעים שהיא זקוקה. ככה זה כל הבחורות, כולל הבחורה שלי.

אני מביט בה דרך הראי. "אתה באמת חושב שאני יפה?" היא שואלת. הקול שלה מצחיק, משום ששפתיה נמתחות לצדדים ומתכווצות פנימה, בשביל לבדוק את האודם ובשביל לראות שלא הכתים את השיניים. אבל שנינו רציניים. "לא", אני עונה, "אני לא באמת חושב שאת יפה. אני סתם אומר לך את זה, בשביל להעביר את הזמן עד שנצא".

אני אוהב לענות לה ככה. כשאני אומר לה שהיא יפה, הרי מבחינתי יש כאן בעיקר ציון עובדה, יותר מאשר מחמאה, אך היא מעדיפה לקחת את זה בתור התחלה של משהו ולמשוך את הנושא עוד. אני לא נגרר. מזמן סיימתי להתיז על עצמי מי גילוח, לא הסוג הרגיל שלי, אלא היקר יותר, זה שאני שומר ליציאות, וכבר מתחתי את העניבה באופן סופי ובדקתי שיש אצלי הכול, ארנק ומה שמסביב. אני מוכן. לגמרי מוכן. מביט בה דרך הראי, בלי לעשות עניין, רק מראה לה שאני כאן, ושיש לי סבלנות. היא עדיין מתאפרת, אבל זה בסדר, בלי לחץ. לא אכפת לי לחכות לה קצת.

אני שוקל לומר לה שוב כמה שהיא יפה, במיוחד שיש זמן לזה, כי שפת הגוף שלה מעידה שעדיין לא סיימנו. אז אני אומר לה את זה. בשבילה, המילים שאני אומר הן מוסיקת רקע בזמן שהיא מתאפרת, ובשבילי, אם אני חושב על העניין, אני מתנהג כמו אוהד כדורגל. היא והאיפור והראי זה המגרש, ואני ביציע, ומתפקידי להיות מרותק, לעודד, ולקחת ללב.

"תירגע, עוד שנייה ואני מוכנה", היא אומרת, בקולה שחוזר לקדמותו. היא עוברת על הריסים, והלחיים שלה קצת מורמות, מה שלרגע עושה לה עיניים סיניות. אני מצפה שעכשיו תסמן שזהו זה, אולם היא נדרכת. היא לא מרוצה. משהו התפקשש, ולמרות שלא קריטי, יש לטפל בו. "אני צריכה עוד שלוש דקות. אני רק מתקנת את ה…".

היא מזרזת את תנועותיה ומביטה בי בראי, לוודא שאני מבין שהיא בשליטה ושאין כאן בזבוז זמן מיותר. התנועות שלה מדויקות ומיומנות, גם חינניות, ובכלל, אני חושב שאני אוהב את השיטה שלה בקשר לאיפור. אני מניח שלכל אישה יש שיטת איפור שהיא ייחודית לה, למרות שאצל כל הנשים שהכרתי, אפילו אימא שלי, זה נראה לי אותו הדבר. "אתה ממש חושב שאני יפה?", היא חוזרת על מה ששאלה.

"כן", אני עונה הפעם.

"תמיד אתה חושב ככה?" היא ממשיכה, ומביטה בעצמה בראי. נראה שהצליחה לתקן את מה שכשל קודם. "אני עדיין יפה בעיניך?"
"כן", אני משיב, ממתין שנייה ושואל בעדינות: "זזנו?". היא מחייכת ואנחנו יוצאים.

ובסוף הערב אנחנו חוזרים לחדר המיטות שלנו מלאי תשוקה. היא בוערת בשמחה ועיניה בורקות. לא רק הגבר שלה, אלא כולם שם חושבים שהיא יפה. היו גם כאלה שאמרו לה את זה. ואני שמח בחלקי, שיש לי את זאת שכולם רוצים. היא מחבקת אותי אליה, עוצמת עיניים, ואני מבחין באיפור שלה מקרוב. הפעם לא טרחה להסיר אותו לפני שנלך למיטה. היא לוחשת בקול צרוד: "אז מה, אתה חושב שאני יפה?" ואני עונה: "מאוד. אבל זה לא אומר כלום".

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: