מאי 132012
 

(טורונטו, קיץ 1995, מתוך "קורדובה, סיפור הגירה" - שיום אחד יצא לאור...)

ליאה הקטנה מתחילה ללכת, והמטפלת לוסיה, שהגיעה לטורונטו בטיסה לא-ישירה מטרינידד בשנת שמונים ותשע, לפני חמש שנים, אוהבת אותה אהבת נפש. ומדוע שלא תאהב אותה כל-כך? כאן זה קנדה, וחברות מעט יש ללוסיה. בקושי יוצאת היא לבלות, אוליי ערב או שניים בחודש, ותמיד במסעדה ההיא של מרטין.

רק במקרה יצא שלוסיה מטפלת דווקא בליאה, כי זה יכול היה להיות כל ילד אחר, ובמיוחד לא יהודי, וגם אל הילד האחר, אם היה יוצא לה לטפל בו, הייתה נקשרת. והייתה חיה מחדש את מנישה שלה, אותה השאירה בטרינידד לפני חמש שנים, אצל אימא שלקחה אותה אליה, כמו סבתות רבות מארצות הים הקריבי, ששולחות את הבת לאמריקה, או אפילו לקנדה, לראות אולי תימצא פרנסה, ובעיקר לתפוס מרחק מג'פרי הלא-יוצלח הזה, שכל מה שהוא יודע זה לשתות, ולנגן גיטרה-בס בתזמורת של מלון הילטון, וגם זה – רק אם הוא לא מחוּק משתייה. וכשהיה נגמר לו הכסף, או שהיה חוזר לעבודה, או שהיה נשאר בבית, מזיע, ומעיף סטירות.

לוסיה זוכרת, כמובן, את כל הקשור בג'פרי, והיא מנסה לשמור את מנישה בזיכרון מסוג אחר, מעומעם – כדי שלא יכאיב, וכדי שלא יעורר את המצפון, אבל לפעמים היא לא מצליחה להימנע מהשוואות, למשל – אם פה בקנדה היה מישהו מעיף לה כמה סטירות, היא לא הייתה יכולה ככה לרוץ החוצה, וללכת לפטרישה, לגור שם יום-יומיים. כאן, לצאת מן הבית לוקח כמה דקות טובות, עד שמתלבשים שתיים-שלוש שכבות, ואין אף פטרישה בסביבה. ואם המשטרה בקנדה היו שומעים על הסטירות של ג'פרי, הם היו סוגרים אותו במעצר, ולך תמצא את הכסף לשחרר אותו בערבות.

לוסיה זוכרת את הבית בטרינידד באופן מוחשי למדי, ללא געגוע, ללא טינה. כאן בקנדה החליטה שהיא מעדיפה להתרכז בתוכניות שלה, ואלה – לוקחות את קנדה בחשבון בלתי נפרד. בדיוק כמו שאבא עשה, בזמנו, כשעזב את כולם והיגר הרחק צפונה. מאז לא חשב לחזור לטרינידד, אפילו לא לביקור. ועכשיו, כשאבא נפטר כאן, והשאיר לה ארבעת אלפים דולר, ומערכת סלונית תואמת בשחור ובכתום במצב לא-רע-בכלל, וטלוויזיה עשרים וששה אינץ', אולי ניתן יהיה לממש חלק מאותן תוכניות.

זה אומר שרצוי להשלים עוד שנת הסמכה, כדי לשפר את הדיפלומה שכבר יש לה, גננת מוסמכת של טרינידד-טובֶּגוֹ, ולהפוך לגננת עם דיפלומה של ממשלת אונטריו, קנדה, אבל זה גם אומר פחות זמן עם ליאה, וגם להתחיל לבקר בכנסייה באופן קבוע, לפחות פעם בחודש. הרי הבטיחה לאבא, עוד לפני שמת, ולפני שאשתו השנייה, הקנדית, עזבה אותו, ככה בגיל שישים ושלוש, שתתחיל לבקר בכנסייה. עכשיו זה כבר הפך לה הרגל, ביום ראשון האחרון בכל חודש.

הביקורים הללו בכנסייה, היה בהם גם משהו אחר. בזמן האחרון הייתה רואה שם, מפעם לפעם, איזה נהג מונית אחד, מג'מֵייקה, ג'וני קוראים לו, הוא היה בא עם מישהי מבוגרת, כנראה האימא שלו. פעם אחת, אחרי שאבא נפטר, ג'וני והמבוגרת באו עם חברה של האימא של ג'וני, בחורה שלוסיה הכירה. הבחורה עבדה אצל השכנים של הבוסים של לוסיה, והיא זו שערכה היכרות ביניהם.

אחר-כך, בתום הדרשה השבועית, בדרכה החוצה, ראתה את ג'וני ואת הנשים נכנסים למונית שלו. לוסיה שכנעה את עצמה שהוא לא נשוי, הרי לא ראתה אישה או ילדים בסביבה שלו, וגם המבט שלו היה רך, כמעט מבויש, כמו מישהו שאף-פעם לא התחתן. ככה הוא הביט בה כשהביע את תנחומיו על מותו של אבא. כפי שלוסיה צפתה, עברו שתי שבתות של כנסייה, חודשיים ימים, וג'וני הזמין אותה לארוחת-ערב.

הכירו אותה במסעדה של מרטין, אבל באופן די-שטחי. את המסעדה הזאת, אוכל של הודו המערבית, מה שנחשב החלק המזרחי של הים הקריבי, כל האיים באזור, ובעיקר ג'מייקה, טרינידד-טובגו, גם גרנדה וברבדוס, ובכן, את המסעדה של מרטין לא היית מגדיר כ-'פַיין-דַיינינְג' (מסעדת איכות). נתנו שם בעיקר שבעה או שמונה סוגים של סהרוני בצק, ממולאים במה שלא יהיה, חריף כמו במולדת. חוץ ממיץ קנה-סוכר טרי שהכינו במקום, הם החזיקו בירה מג'מייקה, ורום, אבל השתייה הכי פופולארית במסעדה הייתה וויסקי, שתייה שמעולם לא שתתה לוסיה בציבור. לפעמים הייתה לוקחת בגניבה מג'פרי שהייתה נשואה לו, או מאימא, אבל כלפי חוץ לא הרשתה לעצמה להיראות שתויה.

למען האמת, זה לא כל כך עניין אותה, האלכוהול. תענוג גדול לא פחות היה לה כשהייתה מדפדפת במגזינים, אופנה, למשל, ובעיקר בקטלוגים של רשתות בתי הכולבו הגדולים: ספרים צבעוניים, הכוללים מחירים, ותיאור, מאתיים-שלוש-מאות עמודים של מידע מפתה על כל מוצר שאפשר לחלום עליו. היא אהבה לקרוא ולפנטז, ושמרה מגזינים כאלה אצלה חודשים ארוכים. לפעמים נהגה לעמוד מול הראי, מחזיקה את המגזין פתוח בדף של המוצר שצד את עינה, ומצמידה אליה, כאילו היא באמת לובשת את הסוודר, או עונדת את השרשרת היוקרתית.

במסעדה של מרטין הייתה יושבת מול מסך הטלוויזיה, תמיד על תחנת המוזיקה, ותמיד ללא קול, מזמינה משהו קל לאכול, ובקבוק אחד של בירה קלה. קורס-לייט היו מביאים לה באופן קבוע, מאז הפעם הראשונה שנכנסה אצל מרטין והזמינה קורס-לייט. היא ביקשה את הבירה הזאת, כי זה מה שהיה בשלט הפרסומת על גג הבניין שנשקף מחלון דירתה, בבית הראשון בו גרה בטורונטו. היום כנראה שאין כבר שלט שם, כי הרסו את הבניין ובנו מרכז חנויות ומרפאות במקומו. בינתיים הייתה מציצה בחבורה מזדמנת שהתעסקה במערכת הקריוקי, ומפטפטת עם המלצרית של סוף השבוע.

היו שם כמה מלצריות, אך לרוב הייתה זאת ג'נט, שבכל פעם הייתה באה לעבודה בשיער בצבע אחר, ופעם אפילו בשיער ירוק, כמו הבנות בקינגסטון-טאוּן. הן היו מפטפטות על כל מיני עניינים כלליים, איפה יש מבצע מכירות, מה המחיר לחדר בבניין נורמאלי, והמרטין הזה כמה שהוא מרוויח ואיזה בוס קשוח הוא אוהב להיות.

אבל הפעם, לוסיה באה עם ג'וני. היום היא תראה: אם הוא שותה יותר משתי כוסות, אני לא מתחילה אפילו לחשוב בכיוון שלו. אם הוא יאכל כמו שצריך, ויזמין קינוח, ויזמין אותה לקפה ולסיבוב על הקריוקי, לא שהיא תשיר, היא לא אוהבת לשיר בציבור, אבל שיראה שהוא לא מתקמצן כמו שהוא גם אחראי, אז ארשה לעצמי לקחת אותו בחשבון לטווח ארוך.

ג'וני ידע מי זה מרטין של המסעדה. אחיו של מרטין, מרטין זה שם-משפחה, ולאחיו גם הוא קראו לו מרטין, עבד עם ג'וני במוניות. עד היום לא יצא לו לבקר במסעדה, אך ידע, פחות או יותר, במה מדובר. והכול קרה כפי שלוסיה תכננה, בדיוק. הקפה היה חם וטעים, וכמו כל בחורה מכובדת היא חיסלה שליש אחד בלבד מן הקינוח, וג'וני השאיר תשר נדיב למדי, לא מוגזם, משהו כמו עשרה אחוזים, על הסכום כולל המס, והציע לה ללכת הביתה, או ללכת לסרט, מה שתרצה.

'אני חוששת שיהיה מאוחר מדי', אמרה, והוסיפה כלאחר-יד, 'אם יש איזה סרט טוב, אני אוכל להיות חופשייה ביום שלישי'.

וג'וני הרגיש אסיר-תודה, כי ביום שלישי עולה הכרטיס חצי ממחירו בימי השבוע האחרים. לוסיה נשמעה לו מחושבת והגיונית, היא לא מהסוג הבזבזני שישרוף כל גרוש שיש לך, שיעשה לך את המוות, שיברר את מי אתה לוקח במונית כשבתחנה לא מצליחים ליצור איתך קשר. היא בחורה לא טיפשה, ולא מנדנדת, ובלי חלומות גדולים מדי. יש בה יופי ברור, לדעתי לפחות, והשיער הקצר שלה כל-כך אמריקני, כל-כך לא קריבי, מה שמוכיח שבאה לכאן להשתקע. היא תישלח את הילדים שלנו, שיהיו לנו, לבית-הספר ההוא, על פַּלמֶרסטון ו-הָארבּוֹרְד, חצי מהם שם לבנים, והוא נחשב בית-ספר-לא-רע. יום אחד אני אדבר איתה על זה.

הם ישבו במונית של ג'וני והקשיבו לרדיו. היו לג'וני יותר מעשר קלטות של מוסיקה מהבית, מהאיים, אבל עכשיו כבר אחרי עשר בערב, ויש בשמונים-ושמונה-חמש תוכנית של מוסיקת נשמה, ופה-ושם משמיעים גם גוספל. מנוע המונית עבד, החלונות היו סגורים והמיזוג פעל. היה ריח נעים במונית, גם בזכות עלה הקרטון בצורת אֵדר (מייפל), העלה הקנדי הלאומי, שהיה תלוי על המראה והדיף ניחוח בסגנון הלילך. לוסיה הייתה משוכנעת שג'וני תולה קרטונים כאלה באופן קבוע, והייתה מהנהנת מפעם לפעם, והרגישה לגמרי לא מאוימת. לא חם בטורונטו של חודש אוקטובר, אבל אם ג'וני סוגר את חלונות המונית, ומפעיל את המיזוג על-נמוך, את יכולה ללמוד מזה כמה דברים טובים בקשר אליו. היא היטיבה את ישיבתה ושקעה במושב עוד, ותחושת נינוחות נעימה עברה בגופה. אחר-כך, כשג'וני התחיל לנהוג, היא כבר ידעה: הכול לפי התוכנית.

הוא עצר ליד הבניין שלה, תאורת הרחוב והאור בכניסה לבניין היו טובים למדי. הוא הכיר את הבניין, פעמים מספר כבר אסף לקוחות מכאן. הוא לחץ את ידה, לא כמו לחיצת-יד רשמית אלא מעין שילוב ידו בידה, לפרק זמן של לחיצה וקצת יותר, וכשחייכה ואמרה תודה על הערב הזה, והניחה את ידה על ידית הדלת, אמר:

'אני אבוא לקחת אותך ביום שלישי, אני אצלצל בסביבות שש'.
'תצלצל בשבע,' אמרה, 'אני מגיעה הביתה אחרי שש, כי ביום שלישי הבוסית שלי הולכת למועדון ספורט, ואני מוכרחה להישאר עד שש.'

הוא ענה איזה דבר, לוסיה לא שמעה, היא ידעה שהוא אומר משהו, בוודאי מאשר שיצלצל בשבע, אבל היא כבר הייתה עסוקה בלפתוח את הדלת, ולקום, ולצאת, ולעלות הביתה, לדירה, ולצלצל למנישה, ולדבר עם אימא שיחת חוץ, חצי מחיר בתעריף חצות של סופשבוע. גם בטרינידד אחרי חצות, אבל אימא יודעת שלוסיה אמורה לטלפן, היא תעיר את מנישה הקטנה רק כדי שתלחש ללוסיה בקול מנומנם, מתוך שינה, שהיא אוהבת אותה, ושבבית-הספר הכול בסדר, ושסבתא עובדת אצל מר טרָאווֶרס, היא מכבסת את המצעים בכל פעם שאורחים במלון היו עוזבים. לא שמותר לזלזל בכסף קטן, אבל שמונה יחידות דיור בלבד היו במלון של טראוורס, שניים או שלושה חדרי-שינה ומטבחון בכל יחידה, ונופשים מאמריקה ומקנדה, לפעמים גם גרמנים ובריטים, היו באים לשבוע או לשבועיים, קופצים לים או לבריכה, אוכלים ושותים, ושוב שותים, ולא מפסיקים לשתות עד לדקה האחרונה של החופשה שלהם.

מבלי לשאול, היה ברור ללוסיה ולאימא, שהכסף להשלמת הלימודים של לוסיה הגיע מהירושה של אבא. 'הבוסית שלי מוכנה שאעבוד חצי מישרה, זאת-אומרת חצי ממה שעבדתי עד עכשיו. אבל אני אמשיך לשלוח לך כסף כמו שהיה מקודם.'

'מנישה שלחה לך מכתב. ג'פרי הביא לה במתנה מכונת-כתיבה. אולי בגלל שהוא התחתן עם הבחורה שלו, ההיא מהמלון.'

'אני לא כל-כך איכפת לי מג'פרי. יש לי ראיון במשרד ההגירה בחודש הבא, אז יגידו לי מתי אוכל להגיש בקשה בשביל מנישה. עורך-דין בראוּן אמר שיש אפשרות להביא אותה בשנה הבאה. הדירה שלי מסודרת, עכשיו שהבאתי את הרהיטים של אבא.'

'חשבתי שזאת שהייתה איתו לקחה את הכול.'

'לא, אימא, היא לא לקחה כלום, יש לה כסף משלה, וחוץ-מזה, קוראים לה סינדי, והיא טיפלה באבא כמו שצריך, והיא דאגה לכל ההלוויה. הלכנו למסעדה ישר אחרי ההלוויה, ככה הם עושים בקנדה, היו שם כמה חברים שלו, ואחותה של סינדי עם הבת שלה, שתינו בירה ואכלנו גֶ'רְק-צִ'יקן. סינדי שילמה על הכול. אז אני אצלצל בשבוע הבא. כן.'

לא כל מה שאמרה לוסיה בקשר לסינדי, אשתו השנייה של אבא, היה מדויק. לוסיה שיקרה את אחד השקרים הלבנים שלה, שהרי סינדי עזבה את אבא עוד לפני שמת. לא שהיה קל לחיות איתו, הוא לא העדיף את סינדי על אימא מפני שהייתה קנדית, ולבנה, אלא בגלל ההרגל הזה שלו להסתכל על כל אישה אחרת שאיננה אשתו. ההתנהגות הגברית הזאת לא הייתה חדשה ללוסיה, ג'פרי ואבא הם רק דוגמה, אבל כאן זה קנדה, ואם ג'וני חולם ללכת איתי ברצינות, יותר טוב שיוכיח שהוא יודע להיות קנדי. כמו הבוסים שלה, למשל.

מצד שני, גם הבוסים שלה הם לא בדיוק קנדים, אלא ישראלים שנשתקעו כאן, ואפילו מני, האבא של ליאה, לוסיה ראתה אותו מעיף מבטים על השכנה, בזמן שהיא גֵרפָה את העלים בחצר. ופעם אחת ראתה אותו גם מסתכל על הפיליפינית של אותה שכנה, שהייתה לוקחת את התאומים בעגלה. מה יש לגברים האלה, חשבה לוסיה, מה היו הם אומרים אם הבחורות היו פוזלות הצידה בכל פעם שהבעל והקאדילק היו עוזבים לעבודה? ומצד שלישי, המשיכה לחשוב, הכרתי מספיק נשים שפוזלות לכל מיני כיוונים בלי לעשות חשבון.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: