מאי 132012
 

(חיפה, יוני 1997)

איש המכירות חיים מרנסקי גילה בגיל שלושים ושמונה שהוא אדם בודד מיסודו. אמנם, הוא היה נשוי פלוס כמה, ומשני הצדדים, שלו ושל אשתו, היו לו קרובים רבים. אך המקצוע שלו, שהיה אורח-חייו, עשה אותו איש בודד. הוא היה נוסע הרבה במכוניתו, מקשיב לרדיו או לטלפון הסלולרי, ובדרך כלל לבד. לעיתים נדירות היה לוקח חייל, או חיילת, אולם לא אהב את זה. הוא לא רצה שמישהו אחר יקשיב לשיחות הטלפון שלו, או לרדיו שלו, ובמיוחד אחרי שחייל אחד קרע לו את הריפוד עם הנשק האישי, ועוד הותיר כתמי שמן-רובים על המושב.

איש המכירות מרנסקי היה גר בבנימינה, ובתור שכזה הטילו עליו את האזור הגיאוגרפי של נתניה צפונה, עד ובכלל אצבע הגליל. בכל יום היה נוסע בכבישי צפון הארץ, מבקר לקוחות, שומע את בעיותיהם, ולוקח הזמנות. בדרך חזרה הביתה היה מעביר בטלפון לפקידה, שישבה במשרד הראשי באשדוד, מה צריך לעשות.

בבוקר מוקדם, לפני שיצא, היה נוהג להכין לעצמו כריכים וקפה לדרך. לא תמיד החליט לאן פניו מועדות, לעיתים קרובות היה משאיר את ההחלטה לבוקר, לפי מה שיגידו ברדיו על מזג האוויר ועל מצב התנועה בדרכים. בשעות שלפני הצהריים היה עוצר במקום כלשהו, שותה משקה קל או קפה, וקונה עיתון. את העיתון היה קורא אחר-כך, בארוחת הצהריים, אותה סעד בין שתיים לשלוש.

מרנסקי עבד בדרכים חמישה ימים בשבוע, וביום שישי היה נשאר בביתו, סמוּך אל המחשב, ומפיק דו"חות אודות פעילותו השבועית. ככה עברו עליו עשר שנים, מאז הצטרף לחברה בגיל עשרים ושמונה, והוא זכה לקידום, ולהעלאות בשכרו, דברים שלא שינו במאום את שיגרת יומו.

ערב אחד, ראה מרנסקי סרט טלוויזיה על סיפור מופלא שקרה לנהג משאית ולטרמפיסט שלקח. אומנם, הסיפור היה סיפור טלוויזיוני מאמריקה, אך חיים לא יכול היה להתנתק ממנו. אחרי ימים מספר בהם חפר הסיפור במוחו, החליט לעשות משהו. לא שההחלטה קראה לשינוי כלשהו בעיסוקו, או בלוח-הזמנים של יום העבודה שלו, אך מרנסקי הרגיש שמח ונרגש לקראת השינוי הלא-ברור.

בבוקר יום רביעי, זה היה בסוף החורף, יצא איש המכירות לדרכו הרגילה, ובחר בטבריה, ובקיבוצי הכינרת, שיהיו היעד היומי שלו. הוא החליט לקחת הפעם טרמפיסט, או טרמפיסטית, אבל בשום-אופן לא חיילים. את הקפה שהכין לדרך סיים עוד לפני יומן הבוקר, ולפני שהדליק את הסיגריה השנייה, אכל את הכריך שהכין לילה קודם. ניחוח סלט הטונה, ברוטב מיונז ובצל, אפף את חלל הרכב. מרנסקי סיים את הכריך, ניגב את פיו במגבון-נייר, וגיהק בקול. מצב רוחו הטוב היה ברור לגמרי, ללא סיכוי שיעזוב אותו עד לסוף היום.

ליד צומת גולני הוא חלף על-פני שורת חיילים הממתינים לטרמפ, אך לא עצר. כוס הקפה שקנה דקות מספר קודם לכן הייתה עדיין בידו, והוא לא רצה שיפריעו לו. משסיים את הקפה, כבר היה ליד חוות-סוסים וגבינות בגליל התחתון, ומרחוק ראה בחורה ממתינה לטרמפ.

הפעם עצר.

היא לא הייתה צעירה מדי, משהו כמו עשרים ושש-שבע, ונראתה טוב. היא אמרה לו תודה, באנגלית עם מבטא קל, והתברר לו שהיא מתנדבת באחד הקיבוצים באזור. הוא שאל אותה מאיפה היא, והיא אמרה "פינלנד. זה בסקנדינביה." חיים מרנסקי ידע איפה זה פינלנד, הוא נזכר שטייל שם פעם עם אשתו, לפני שהתחתנו, ואפילו זכר את שמו של הפיורד ממנו יצאו להפלגת דייג.

המתנדבת, קראו לה אוּמָה, חיכתה לו בזמן שטיפל בלקוח בצומת ראש-פינה. היא לא מיהרה, ולא היה איכפת לה אם תגיע צפונה, או דרומה, עד בנימינה. חיים די מצא חן בעיניה, אבל היה להם ברור שהוא נשוי, ושכלום לא יקרה. חיים הזמין לעצמו ולה כריך סלט טונה, היום הוא שבוי בקסמי הטונה, והוסיף לשניהם, ליד הבצל והמיונז, גם סלט טורקי וחמוצים בצבע צהוב, עם עמבה.

בדרך חזרה הביתה, הרגיש איש המכירות איך עולה לו האוכל, וקולות פנימיים של חמצון ובעבוע כבשו את חלל קיבתו. הוא חש שגם אוּמָה עוברת תהליך דומה. איש המכירות רכן אל ההגה, פתח את החלון, וגיהק. מן הצד, שמע את המתנדבת שולחת גיהוק קל, מעין איתות האומר שהכול מותר. חיים סגר את החלון, ופצח בסדרה של גיהוקים, רובם בטעם בצל ובריח העמבה, ואומה מחרה-מחזיקה אחריו. מעולם לא הרגיש חיים כל-כך משוחרר. גילוי האינטימיות עם האישה הזרה לא עורר בו מבוכה. תחושות נעימות של אחדות עמים, ואחדות מינים, צצו ועלו בו, כפי שעלו גם בה.

ליד עתלית, אחרי יותר משעה של גיהוקים קולניים וריחניים, עצר חיים את הרכב בצד הדרך, להוציא קופסת סיגריות נוספת מתא המטען.

לפני שפתח את הדלת עוד הספיק לראות את אוּמָה לוחצת את ידה על ביטנה. משֶחזר, הגיף את החלונות והחל לנסוע. רק אחרי דקות מספר הרגיש בריח הנורא שהיה בתוך המכונית. לחרדתו נתברר לו כי אוּמָה סיימה את מכסת הגיהוקים, ועברה לנפיחות. את זה, כבר לא יכול היה לסבול. הוא הקיא, בעודו נוהג, ואיבד את השליטה על רכבו. צוות האמבולנס שלקח אותם לחדר המיון, הקיא אף הוא, וכך גם צוות הרופאים והאחיות של בית החולים הלל-יפה.

משחזר הביתה, אחרי שלושה שבועות, ועם נכות תמידית של שבעים אחוזים, הבטיח איש המכירות לאשתו: אני עם סלט טונה גמרתי.

  תגובה אחת על “איש המכירות”

  1. שמע, אתה כותב נהדר. והסיפור מה זה מצחיק, צחקתי בקול לעצמי. נראה לי שאם אהיה זקוק למנת צחוק, אקרא לי איזה סיפור שלך. אל תפסיק לכתוב.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: