יונ 022012
 
 מהגרים, קנדה Tagged with:

(טורונטו, יוני 2012)

על שלט קטן שניצב בפינת השולחן שלו, קצת מימין למסך המחשב, היה כתוב "גורדון מקנזי". אבל כשהבטתי בפניו של האיש, פקיד ממשלה שישב מהעבר השני של הדוכן, ושנראה כל דבר חוץ ממקנזי, בעצם לא כל דבר, אלא רק כל דבר שהוא סיני, תהיתי. למה גורדון ולמה מקנזי לא היה לי ברור, אבל נתתי לו למלא את הטופס ולשאול כמה שאלות לאימות. תוך כדי שהיה רושם את התשובות שלי היה שואל, עיניו משוטטות בין הטופס שהוא ממלא ובין מסך המחשב וראשו לא זז. כבר ראיתי בעבר פקידים מומחים, שיודעים לשאול בזמן שהם כבר רושמים את התשובה ומבלי שיתבלבלו, פגשתי כאלה בכול מיני מוסדות ציבור ואולמי המתנה, אבל תמיד הופתעתי וכך גם הפעם. הוא נראה עייף, האיש. עפעפיו, כמה שהיה סיני, נשמטו כמעט עד הסוף, בזמן ששאל את השאלה האחרונה, לפני הצילום, שאחריו יסיים וידקלם שהפרטים עודכנו כראוי ושאני רשאי ללכת.

רציתי לצעוק "גורדון", ככה סתם, בשביל להעיר אותו וגם כדי לוודא שאכן זהו שמו, מה שלא לגמרי הסתדר אצלי, אבל החזקתי את עצמי, כי לא רציתי להתבלט. האולם הענק של משרד הפנים, למרות שהיה מלא, היה שקט למדי. פה-ושם הוחלפו לחשושים, בין הפקידים שעל הדוכנים ובין המבקשים מסמך זה או אחר, אבל השקט היה ברור ומובן מאליו. אני חושב שגורדון, למרות העייפות והעיניים העצומות, זיהה את מה שבא לי לעשות. אין לי ספק שכך הרגיש. ראיתי איך בחן את התמונה שלי, זאת שכרגע צילם ובקושי הספקתי לחייך ולסדר את מעט השיער שנותר, והמבט שלי מופנה, מן הסתם, לא אל עין המצלמה אלא אל השלט הקטן הזה בצד, "גורדון מקנזי".

הוא סקר אותי, לוודא שאני הוא אני שכרגע צילם. הוא ניסה לקרוא דרך שנינו, אני בחיים ואני בצילום שלקח, להרחיק כל צל של חשד שאולי אני מתחזה, לא בגלל שהוא מאמין לצילום יותר מאשר לי, אבל ככה ההוראות אומרות. והוא הבחין בבירור שאני תוהה בקשר למקנזי.

בכול אופן, השארנו את השאלה פתוחה וכאן נפרדו דרכינו. את תעודת ביטוח הבריאות קיבלתי בדואר אחרי שבועיים, כמו שצריך, וגורדון מן הסתם ראיין עוד עשרות אזרחים ומהגרים במהלך אותו היום. אלא אם אחרי שעזבתי אמנם צנח ונרדם, ככה מול המחשב, ולא תקתק את המספר האוטומטי שיופיע במסך מול ציבור הממתינים ויזמן את הבא בתור, מה שלא ממש יורגש, כי יש מספיק פקידים אחרים שלא נרדמים, והתנומה של גורדון תעבור חלק. לך תדע. בדרך אל המעלית והחוצה עדיין חשבתי קצת עליו, על מה קורה למהגר סיני שהשתרש כאן עד מאוד, עד שהחליף את השם שלו באופן מוגזם, ואז שכחתי ממנו, בדיוק עברתי ליד דוכן נקניקיות בדרך אל המכונית שלי, הריח הזכיר לי שאני רעב והעלים את כל היתר.

כמו שאמרתי, נפרדו דרכינו, אך לא לתמיד. שבועות אחדים לאחר-מכן, שבת נעימה של תחילת קיץ, ירדתי אל הקלחת של שוק צ'יינטאון, בשביל לקנות איזו חתיכת בד שהייתי צריך. עמדתי בחוץ, איפה שהם מניחים את הסחורה האטרקטיבית, ופתאום זיהיתי אותו לא רחוק ממני. למרות המון האדם והצפיפות, שמגיעה לשיא בשוק של שבת, מכול אלפי המבקרים דווקא הפרצוף העייף של גורדון פלש אצלי לשדה הראייה. הוא עמד ונבר בארגז של פירות ים מיובשים, אוסף את הטובים יותר לתוך שקית. צעקתי לו "גורדון" והוא סובב את הראש לכיווני, חייך, וחזר אל המיובשים.

גם זאת לא היתה הפעם האחרונה שלנו. כלומר, ראיתי אותו שוב באותו יום, תיכף אספר, אבל בנוסף על המפגש הכפול בשבת, גם ניפגש עוד בעתיד. ולגבי אותו יום, ברור, אי אפשר היה שלא לעצור באחת מעשרות המסעדות, כולן רועשות והומות אדם, ובכולן מגישים אוכל טרי וטעים וזול, עד שלא ברור מה יש לחפש בשוק ולקנות להביא הביתה, לבשל, כשכאן יותר מהר ויותר זול. ודווקא במסעדה שנכנסתי אליה, הקיסר של שנגחאי או משהו, אחרי שהתיישבתי והזמנתי, שזה בערך באותו זמן, כי אצל הסינים אין חוכמות, הם יודעים בדיוק בשביל מה באת, סובבתי את הראש לחפש חריף בשולחן אחר, וזה היה השולחן שלו. הוא ישב עם מישהי.

בחרתי שלא לחשוף את סודנו. מהחטף שהבטתי בו הבחנתי שעיניו עצומות עכשיו לגמרי, הרבה יותר מכול סיני שראיתי, ורבים הסינים שראיתי, וקיוויתי שלא זיהה אותי. נמנעתי מליצור איתו קשר עין, גם לא דרך המראות שנמתחו לרוחב הקירות. לקחתי אלי את החריף, מבלי שאבקש, הרי מדובר בצ'יינטאון, וגם היו להם שני חריפים על השולחן, בטח אחד מהם שלי, אבל לא נעשה מזה עניין עכשיו. שמרתי את הגב מופנה אליהם, ומדי פעם השתמשתי בחריף, אפילו שלא לצורך, העיקר להוכיח שבאמת הייתי זקוק לו.

נתתי לארוחה לעבור בשקט והתרכזתי באוכל. ישבתי לבד, לא היה איתי מישהו להעביר את הארוחה תוך-כדי שיחה, אבל מותר היה לי לחשוב לעצמי, כמובן, אז חשבתי על גורדון ועל ההיא, שנראתה כמו מה שהיית מצפה שתהיה אשתו. הם דיברו סינית, מפעם לפעם גם שילבו אנגלית, טובה מאוד, צהלו וזללו בקול. כשקמתי ללכת, עשיתי את הטעות: החזרתי להם את החריף. אשתו הודתה לי והוא פער קצת את העיניים, חייך, וחזר להתעמק בצלחות שלו. היו לו שלוש, וככה גם לאשתו. הם היו רזים מאוד, למרות הכמויות ולמרות החיסול השיטתי של האוכל, שכלל מציצות קולניות של עצם, מנה מיוחדת שהקוריאנים המציאו ושהסינים המציאו לפניהם, בשם אחר.

קשה לומר שהפעם הבאה בה נפגשנו היתה לגמרי מקרית. הרי אני הלכתי בכוונה לאותו אירוע, איזה קונצרט ג'אז של מקהלת ילדים. אחד המורים שארגן את המופע, חבר שלי, הזמין אותי. הוא אמר "אל תחשוב שבגלל שזה מופע של ילדים אז המוסיקה בהתאם. הם מדהימים", ולא התייחסתי. תמיד הוא אומר ככה, כשהוא מזמין אותי למופעים של מוסיקה שהוא קשור בהם, הוא עצמו מוסיקאי מדהים, ואני לא מתאכזב, אפילו שזה לא כמו שהוא מתאר. ובאמת, גם המופע של מאה ילדים וביניהם הבן של גורדון היה בסדר גמור. גורדון היה שם, שלוש-ארבע שורות לפני, אשתו לידו, כן, הפעם בטוח שזו אשתו, וילד קטן ביניהם. הבן הגדול יותר, כמו בנים של אחרים בקהל, כבר היה בהכנות אחרונות מאחורי הבמה. גם הפעם חשבתי לצעוק "גורדון", ברגע שיירד האור ויתחיל הקונצרט, ושוב בחרתי שלא להתבלט. במקום זה חשבתי על אשתו של גורדון, בטח קוראים לה עכשיו מרגרט או אליזבט מקנזי, ומה היא עושה בחיים. העיניים שלה היו פחות עצומות מאלה של גורדון. את זה ראיתי כשהיא קמה והסתובבה לרגע, מן הסתם לוודא שבאמת יש להם מקומות טובים. היא היתה דקה ואנרגטית.

המופע התחיל ואחרי מבט קצר אל הבמה עברתי להתמקד במשפחה של גורדון. הילד הקטן זז על מקומו בלי מנוחה, אני חושב שהיה בן שש לערך, בועט בכעס בגב המושב שלפניו. גורדון, שאוחז במצלמה ענקית בחרדת קודש, מורה לאשתו עם הראש שתעיר לילד, כי הוא לא יכול, בגלל שהידיים שלו תפוסות. האישה אחזה בילד בשקט, ביד אחת הצמידה אותו אל הכסא וביד השניה לחצה את רגליו של הילד, לעצור את תנועת המטוטלת שלהן. גורדון המשיך לצלם. הילד היה מתעקש מפעם לפעם, מנסה לבעוט, והיא היתה לוחצת עוד, מחייכת לילד ולקהל הסמוך. על כל בעיטה לחיצה, ועל כל לחיצה חיוך, והכול בשקט מופתי.

המופע היה בסדר, כמו שאמרתי, והם נתנו שם קטעים של ביג בנד. בין קטע לקטע, אחרי מחיאות הכפים, היה מישהו מהילדים מסביר על הקטע הבא. עד שניגש אל המיקרופון לדבר היו עוברות שניות ספורות של שקט, מה שהתאים לי מאוד. בעיקר בשביל לצעוק את ה-"גורדון" שלי. אלא שגם הפעם בחרתי שלא לעשות זאת, למרות שכבר לא אכפת היה לי להתבלט, אולם גורדון ואשתו היו כל-כך עסוקים בצילום ועם הילד הקטן הקופצני, שהייתי מביך אותם יותר ממה שהערכתי. לא חושב שהגיע להם.

אחרי המופע שאלתי את החבר שלי על גורדון והוא לא ידע כלום. "מאה ילדים", הוא אמר, "מחמישה בתי ספר, לך תכיר". שאלתי "אבל לא מדליק לך משהו? סיני שהוא הבן של אחד בשם גורדון מקנזי?" "לא מכיר. רבע מהתלמידים הם בנים ובנות של סינים" ענה, סוגר את הסיפור, "בוא, בוא נצא שם בחוץ, נרביץ איזו נקניקיה". ואכן, שם בחוץ, בתוך ההמון שעוזב את המקום, רבים מהם מציתים סיגריה ראשונה אחרי שעתיים, חיכה לנו הריח של דוכן הנקניקיות על האש, עם כרוב חמוץ וחרדל ומה לא, שהעלים את גורדון. שלושה או ארבעה שבועות זה החזיק.

במשך אותם שבועות הייתי עסוק בכול מיני דברים, מה שלא הפריע למחשבות על גורדון לצוץ מפעם לפעם, סתם בלי קשר, ולגרום לי להרהר על המהגר הסיני, עכשיו עובד ממשלה, שיש לו אישה וילדים ומצלמה, וכנראה גם חתול או דג זהב או שניהם, וקריירה ואוטו משפחתי חדש, ואיפה בדיוק בצפון הם גרים, ואיפה הם שולחים את הילדים לבית ספר, ילדים שיגדלו ויהפכו להיות מוסיקאים או רופאים או עורכי דין, קנדיים לגמרי, כמו הדור השני של היהודים כאן, ואם הם הולכים לכנסיה, ואם הפסלון או התמונה של ישו בכניסה לכנסיה שלהם היא דמותו של ישו-סיני עם זקן דליל, כמו בהרבה כנסיות נוצריות של יוצאי מזרח אסיה. ואשתו, מה איתה?

לפעמים המחשבות המיותרות על גורדון היו קופצות אצלי בזמן שהיה חשוב לי להתרכז במשהו אחר. במקרים כאלה חשתי שנקניקיה הגונה, ככה נוטפת באמצע הרחוב, תשכיח את גורדון כמו כלום. אך כשצריך נקניקיה, לא תמיד מוצאים בקלות. כמה שיש הרבה כאלה, בכול פינה כמו פטריות לפני ואחרי גשם, עדיין יש הרבה קרני רחוב נטולות עגלות, סתם צמתים שוממים, רמזור ותו לא, בלי אוכל או משהו לשתות.

השבועות הללו הסתיימו, כמו שחשבתם, בכך שפגשתי שוב את גורדון. גם עכשיו לא ממש הופתעתי. שנינו גרים רחוק מאוד זה מזה, מן הסתם, אבל החנות הגדולה שהלכתי אליה, מין פטנט שיווקי של כל-בו לחברים, בכמויות ענק אבל עם מחירים טובים, הגיוני שגם טיפוס כמו גורדון יבקר בה. בטח ביום ראשון שזה היום החופשי שלו. אז שם הוא היה, זיהיתי אותו מהגב, כבר הפכתי מומחה, אשתו ושני הילדים איתם. הם טעמו משהו ליד מחלקת הדגנים, פרסומת בשביל לשכנע כמה שזה טוב. הקטן ירק את הטעימה ובעט באוויר, אבל הגדול, המוסיקאי, בעט באחיו ולקח עוד טעימה בשביל להוכיח, למרות שמקובל רק אחד לאדם, וגורדון בחן את המחיר. עיניו, עכשיו כבר הייתי קרוב יותר, ככה חצי מאחור ומהצד, היו עצומות. כמו שהכרתי אותו.

האישה הפרידה בין הילדים והם נרגעו מיד. היא משכה בידיה את שניהם לכיוון מדפי הממתקים, וגורדון סחב עוד שלוש טעימות בהיחבא ונגרר אחריהם. צעקתי לו "גורדון", הוא הזיז את הראש אחורנית, מחפש מי קורא ולא מצליח לזהות, שומט את כתפיו וחוזר ללכת אחרי המשפחה שלו. עכשיו הוא כבר היה רחוק ממני.

נפגשנו ליד הקופה. הם עמדו בתור לקופה שתיים, העגלה שלהם עמוסה לעייפה. אני מצאתי מקום בתור לקופה חמש. סיימתי מעט לפניו, והחלטתי שזהו, אני מברר כאן ועכשיו וסוגר את הנושא. יצאתי לאט מהקופה שלי, מביט בגורדון ורואה שהוא גומר לשלם. הוא התחיל לנוע לעבר היציאה, מפלס דרך לעגלה, אשתו והילדים דוחפים מאחור. צעקתי לו, למרות שהייתי קרוב, "גורדון", והוא הביט בי בעייפות. הוא זיהה, כמובן. הוא אמר בשקט, כמעט מתנצל "אני רק החלפתי את גורדון, הייתי חייב לו אחת", הסתובב והמשיך הלאה.

עמדתי שם תקוע, מביט בו ובמשפחה שלו ובעגלה שלהם נעלמים בין מאות המכוניות שבמגרש החניה, ומשום מה, כבר עכשיו אני בטוח, שהמפגשים המקריים עם גורדון, שעכשיו איננו גורדון, לא ימשיכו. ברור לי לפתע שיותר לא נתראה. הרי מראש ידעתי שהסיכוי שניפגש בעיר הענקית הזאת הוא אפסי, לא? קרוב לוודאי שלא אראה אותו שוב, וזה בסדר גמור מצידי, אבל מי זה גורדון, גורדון מקנזי האמיתי, את זה רק בקושי התחלתי לברר. נכון, אני תמיד יכול לגשת למשרד הפנים, ללכת ישר לדוכן שלו, אבל לך תדע, לך תדע אולי שוב החליפו אותו, וכרגע יושב שם איזה קנדי, לבן או אינדיאני, או הודית, או פקיסטני או סיני, למה לא מוסלמי או פולני, מה שלא יהיה, אף אחד לא חושב שהשני סרטן או מחלות, כולם מקבלים זה את זה, למרות שרבים לא סובלים זה את זה, אבל למה לא, אפשר לחיות גם ככה, והנקניקיות שם בכניסה לבניין למטה ישכיחו את התעלומה של גורדון מקנזי, ושוב, לפרק זמן מוגבל בלבד.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: