אוג 122012
 

(טורונטו, אוגוסט 2012)

היא לא אהבה את השם שלה, ברנדה, אך לא חשבה להחליף אותו. עם השנים התרגלה, בעיקר השנים האחרונות, מאז עברה לחיות בטורונטו. רק נותרה בה אותה טינה ישנה, נגד השם ועל ההורים שבחרו בו, שהתבשלה אצלה מאז יומה הראשון בגן הילדים של נורטון, ניו-ברנזוויק. אלף וחמש מאות קילומטרים רחוק מטורונטו. בעצם רחוק מכל דבר.

השם ברנדה לא היה נדיר בנורטון. פחות מאלפיים תושבים חיו בכפר, או עיירה, תלוי מי אומר ובאיזה הקשר, והעובדה שלשתי הסבתות שלה קראו ברנדה, לא נחשבה מוזרה במיוחד. גם לדודה קראו ברנדה, וככה גם עם שתי קרובות אחרות. רק דמות מפורסמת אחת יצאה מנורטון, כתבת לענייני חקלאות ודייג בטלוויזיה המקומית, ודווקא לה קראו סנדרה-ג'יין. אלא שבמקרה של ברנדה, זו היתה בחירה של אבא שלה, האידיוט, כי אימא התעקשה לשבור את שרשרת השם המיותר הזה, הדבר היחיד בחייה שאי-פעם התעקשה עליו, הסמרטוטית, וגם בזה נכשלה.

הם רבו הרבה על השם של ברנדה, זה לא הפסיק אחרי שהטבילו אותה, גם לא כשברנדה למדה לומר אימא ואבא וברנדה. לפעמים כשצרחו זה על זו ועל זה, היה האבא מוסיף תבערה של כעס על שנולדה בת דווקא, מה שלא הותיר לו ברירה, הוא היה מוכרח לקרוא לה ברנדה, בתור נקמה על משהו ישן ולא ברור. במקרים כאלה האימא הייתה רוטנת, בעיקר לעצמה ובשקט, 'אני לא רציתי את השם הזה, אבל אתה והחשבונות שלך…' ועוברת להסתתר בפינה עם הבקבוק הפרטי שלה. הריבים הללו נמשכו שנים, ברנדה כבר מזמן בגיל שרואים וזוכרים דברים כאלה, כולל את השתייה של תוך-כדי ושל אחרי הריב, ואת שגרת השעמום הלא-רגוע בבית, ובעיירה בכלל, שלא חדל לרגע. עוד לא היתה בת עשר וכבר ידעה: יום אחד תסתלק מהכלום הבלתי נגמר הזה, מהמקום בקצה העולם, שעל-הנייר נחשב הכי פסטורלי ושליו ובטוח שאפשר, אל העיר הגדולה. שם אולי תחליף את השם ברנדה, ואולי לא.

אולי כשתגדל ותעבור לטורונטו כבר לא יהיה אכפת לאף אחד מאף אחד, והשם יפסיק לעצבן. יום אחד היא תהיה רק לעצמה, רחוק מהנגיעות המיותרות של ברנדן, שם בחנות הכלבו, כאילו שהיא צריכה שיעטוף לה, דווקא לה ולא לאף אחד אחר. רואים עליו שהוא לא פראייר, כזה צעיר וכבר מביט בלקוחות מגבוה, אבל עליה, צעירה ממנו בשנתיים ובקושי בת חמש עשרה, הוא מסתכל באופן שונה. והוא נוגע. לא שזה משנה יותר מדי, בסך הכול הוא נחמד הברנדן הזה, גם אצלו השם בא בגלל קירבה לאיזו דודה או סבתא אחת ברנדה, אבל הוא חלק מכאן, מהנוף של נורטון, לא ממה שיהיה בעיר הגדולה. בשנה האחרונה של התיכון עבר לעבוד משרה-מלאה אצל אבא שלו בחנות. האבא לא דחף, אבל גם לא התנגד, וברנדן לא אכפת לו בית-ספר, ממילא הוא יילך לצבא, לאפגניסטן אולי, ושם מסתפקים בעשר שנות לימוד. בינתיים הוא עובד עם אבא שלו, עושה קצת כסף. וכשיוצא לו גם קצת נוגע. היא היתה אומרת לא, ככה בסירוב של אדישות, לא כועסת, והולכת. לא לתמיד, כמובן, עובדה שהיתה חוזרת, כי בסך הכול, לאן עוד יש ללכת בנורטון.

יומיים אחרי מסיבת הפרום, שהיתה פחות גרועה ממה שציפתה, התעופפה לה הרחק משם, מערבה, אל העיר הגדולה. היא לא שמעה ממנו מאז, גם לא מאחרים שהשאירה שם בנורטון. היא הקפידה שלא לשמוע, וזה הצליח לא רע. חוץ מהפעם הזאת בפאב אצל מולינס, ממש בימים האחרונים, שישבה ללגום כוס בירה ולראות גמר מאה מטרים שליחים בשידור חי מאולימפיאדת לונדון, והעיתון, שחלקים ממנו נתפזרו בין השולחנות, ודווקא החלק שהיה מולה. השם והתמונה של ברנדן הופיעו שם.

ובאמת, ככל שחלפו הימים מאז הגיעה לכאן, הלכו הזיכרונות מנורטון ודעכו, מפנים מקום לעניינים של העיר הגדולה, אתם יודעים, פרנסה מה-שקוראים-קריירה, וקורס אחד ואחריו עוד אחד של השתלמות, ומועדון כושר וסדנת פילאטס, ויציאות, חלקן סתם וחלקן יותר מסתם, וחלקן גרוע בהרבה מסתם. בעיקר גברים, אבל לא רק. והטיפול המוגזם בחתול שלה, ג'ון, שלא מזכיר בכלום את החתולים שהיו סביבה בשפע כשהיתה קטנה. אז, שם, היתה להם אחריות לעצמם, כמו לכול בעלי החיים שהיו חלק בלתי-נפרד מהנוף. כאן בעיר, לא שהיא נכנסת להשוואות, צריך לדאוג לחתול כמו לתינוק. ואולי עדיף תינוק במקום חתול, הרי הזמן הולך בכיוון אחד בלבד, ואפילו אפשר לפנטז על גם וגם. היא מרגישה בערך-מוכנה, לא כמו בנות טורונטו הרווקות, שחושבות על משפחה או ילדים רק אחרי שעברו שלושים.

עכשיו זה הקיץ החמישי של ברנדה בטורונטו והוא קיץ יפה במיוחד. אומרים שהטוב ביותר בעשור האחרון. בתחילת הקיץ עוד חשבה להוציא את האופניים, ששכבו כל החורף במרתף, לטיפול תקופתי של כיוונון ותחזוקה, כמו שכולם עושים. אבל היא דחתה את הרגע שוב ושוב, וכבר הגיע אוגוסט והאופניים ממשיכים להחליד. היא ידעה שהיא זקוקה לאופניים. לא בשביל העבודה, שם בחברת ניו-מדיה-קומפני, בלב הדאון-טאון העסקי, משום שהטראם שעובר מתחת לבית שלה מגיע ישר עד המשרד, במקרה שלא מתחשק לה להגיע עם הרכב. היא זקוקה לאופניים בעיקר בשביל לשמור על כושר, וכדי להזיע קצת, שייראו, בזמן שהיא מחנה וקושרת ונכנסת לסטארבקס לקחת קפה. יש אנשים בסטארבקס, כל סטארבקס שהוא, ויש סטארבקס בכול פינה, ותנועה בלתי-נפסקת של אנשים עם פוטנציאל, שבאים להיתקע במחשב האפל הנייד שלהם ולזרוק מבט חטוף, גם בה, אבל לא יותר מזה, כי לא מקובל.

היא לא חושבת על אופניים כי העבודה בדאון טאון נותנת לה חנייה לרכב, אותו קנתה מקתלין כשזו עברה לקלגרי, ופקקי התנועה של הבוקר, מה-ביצ'ס (Beaches), איפה שהיא גרה, עד למרכז העסקים של העיר, לא מפריעים לה בכלל. רק אם יורד שלג היא לוקחת את הטראם, אבל בדרך כלל היא נוהגת ומקשיבה לרדיו, נזהרת שלא לפגוע בהמון רוכבי האופניים שממלאים את הכבישים, רוכבים לעבודה בין מאי ואוקטובר. הם מכורים לזה.

בסופו של דבר, שבת של אוגוסט, הוציאה את האופניים, ככה כמו שהשאירה אותם בסוף הקיץ הקודם, ורכבה אל הפאב של מולינס. התחשק לה לראות את גמר השליחים באולימפיאדה, חי על מסך גדול. והאופניים לא אכזבו. הלא היא באה מנורטון, מקום בו לא מוציאים על אופניים יותר ממאה-מאה-ועשרים דולר, וכול עוד יש אוויר בגלגלים ניתן לרכוב. לא הרבה היא הולכת לשתות אצל מולינס, אבל היא מרגישה שם בבית. הפאב האירי מצא חן בעיניה כבר בפעם הראשונה, קתלין היא זו שלקחה אותה, בתחילת המשהו דמוי-רומן ביניהן, ותמיד היו שם כל מיני אנשים, מגילאים שונים, גם זוגות, ואווירה שכונתית נינוחה.

ברנדה גרה בשכונת ביצ'ס, מאז הגיעה לטורונטו. היא סידרה את הכול מראש, דרך האינטרנט, מבית הקפה ההוא במונטריאול, יומיים אחרי שעזבה את נורטון בדרכה מערבה. היא נענתה למודעה של משפחה אחת, מ-ביצ'ס טורונטו, שהיתה זקוקה למטפלת לתקופה של שבוע. ההורים, מרצים באוניברסיטה, נסעו לאיזה כינוס, וברנדה נפלה עליהם, יום אחרי שהתוודעו באופן אינטרנטי, ממש בזמן. היא טיפלה בשני הילדים כמו שצריך, קטן עליה, וההורים הציעו שתישאר לגור במרתף תמורת שכר דירה מינימלי. הם היו מאוד נחמדים, הזוג ההוא, אוסבורן, והיה להם בית ענק. קלארק ומרי-אן קראו להם, ואחרי שקלארק הפנים שברנדה מתעלמת באופן סופי מהרמיזות שלו הוא עזר לה למצוא דירת חדר וחצי ב-ביצ'ס, וגם את העבודה בניו-מדיה-קומפני.

בסך-הכול היא אהבה את ה-ביצ'ס, שכונה במזרח העיר ועל חוף האגם, לא רחוק ולא קרוב מדי, אוכלוסיה של בעיקר לבנים וכמעט-עשירים, אבל לא רק, שכונה שמחבקת באדישות רווקה צעירה, מהגרת לבנה מעיירה במזרח קנדה, שעדיין לא החליטה מה הלאה.

החבר שלי סטנלי עבר למטה ליד הדירה שלי וטלפן. הוא אמר: "אני במקרה בסביבה ולא בא לי לעלות. בוא למולינס, עוד כמה דקות הגמר, ויש סיכוי למדליה. נשב על כוס בירה ונעשן בחוץ, רואים טוב גם משם". אז ירדתי למולינס, וראינו את נבחרת השליחים הקנדית למאה מטרים מגיעה שלישית, אבל מדליית הארד שלה נפסלת, בגלל גלישה לא חוקית למסלול אחר או משהו. זו לא היתה הפסילה הראשונה באוליפיאדת לונדון, ובכלל, כולם אצל מולינס קנדים, אז אף אחד לא עשה מזה עניין. ואז ניגשה אלינו ברנדה, עבורה זו היתה בחירה טבעית, סטנלי ואני היינו קולניים בסגנון הים-תיכוני שלנו, מבוגרים ולא מאיימים, וסיגריות לנו בשפע. היא ביקשה ממני אחת אם לא אכפת לי, הודתה, גם לסטנלי על שהצית לה, וחזרה אל השולחן שלה. היא ישבה שם לבדה מתחילת המירוץ, חצי-ליטר קרימור ומוסף של עיתון סופשבוע מולה, ועכשיו היא מעיינת בו.

הזיעה שלה כבר התייבשה, ופניה היפים סמוקים מעט, בגלל הבירה, ומשבי האוויר המלטפים, שמגיעים מן האגם וחולפים בינות לעצי המייפל והצפצפה, מצננים מעט את הרחוב השקט ושטוף השמש. המבט שלה לוכד את הכותרת בעיתון, האצבעות שלה הולכות מעצמן ומרפרפות על המילים, רועדות, ופתאום כבר לא מעניין אותה שנבחרת קנדה זכתה או לא זכתה במדליה. עכשיו היא מסתכלת בדף הראשון של מוסף 'ברחבי קנדה', השם והתמונה של ברנדן שם, לצד שני חיילים אחרים. כתוב שברנדן נולד בנורטון והשניים האחרים באו ממערב קנדה, אבל כולם נהרגו יחד באותו קומנדקר. היא חוזרת וקוראת שוב ושוב, כמו תלמיד המשנן את שיעורו, שואלת את עצמה אם נהרג בתול, הרי איתה לא הלך עד הסוף, בעיקר בגללו, עד כמה שזכור לה, משום שלה לא היה אז אכפת. היא קמה וניגשת אלינו, מחייכת בביישנות, חיוך שלא מוחק את הדמעות, ומבקשת עוד סיגריה. היא מציעה לשלם אבל אני נותן לה אחת ומתעלם וממשיך עם סטנלי איפה שהפסקנו. היינו באמצע ההשוואה בין לונדון ואתונה, משהו בקשר לאולימפיאדה, וסטנלי יודע לא מעט על אתונה, היכן שנולד בסוף מלחמת העולם, כמה שנים לפני שהוריו היגרו יחד איתו לטורונטו.

ברנדה חוזרת אל השולחן שלה, ובזמן שהיא מסיימת את הסיגריה היא חושבת אם לספר למישהו. לקתלין, למשל, שהייתה בת זוג לאיזה זמן, והן עדיין חברות, גם אחרי שעזבה את טורונטו. אבל היא דוחה את הרעיון. לא מחשש קנאה או משהו, גם לא בגלל שקתלין מעדיפה נשים יותר ממנה, אלא פשוט ככה, לשכוח, להעלים, כי עכשיו זה טורונטו ולא שום מקום אחר, לא רחוק במרחק ובזמן כמו נורטון, ובטח לא רחוק כמו אותו מדבר אפגני, שהוא כמו נורטון, עולם שבכלל לא קיים משום בחינה מעשית.

  3 תגובות על “רחוק מכול דבר”

  1. נחמד לקרוא יוסי ודש חם.
    בביקורי האחרון בישראל לפני חודש אפילו
    פגשתי את מאיר שנראה מצוין ומאושר עם
    חברתו היהודיה משוויץ.
    קובי

  2. לי פשוט כייף לקרוא.

  3. שנון כרגיל

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: