מאי 072012
 

(חיפה, פברואר 2005)

המצב הפוליטי מטריד אותי מאוד, בעיקר בגלל ששונאים כל הזמן, למרות שיש לנו אהבה והיא תנצח. מלחמת האחים המתגבשת גורמת אצלי, אצל כולם, בעצם, להתקפי רעב לא צפויים. הנה, רק אתמול נכנסתי לשווארמה תל-אביבית טיפוסית, בגלל ששמעתי חדשות ופתאום בא לי לטרוף משהו.

עמדתי בתור וספרתי חמישה לקוחות, ועוד שלושה עובדים, ביניהם בעל-הבית שעל הקופה. הייתי רעב, כמו שאמרתי, אז לא היה אכפת לי אם פיתה-בגט-או-לאפה, העיקר שייתנו מהר. זה שעבד על השיפוד היה בחור נמוך, קצת יותר גדול מהסכין שלו, וכל הזמן נזלו ממנו פלגים של זיעה, על הפנים, על הידיים, ובמורד הסינר הלבן. בדומה למה שקורה אצל זינאדין זידאן, קפטן נבחרת הכדורגל של צרפת. פניו היו אל השיפוד הענק, ולמרות שגבו היה מופנה אלינו, הוא שמע את ההזמנה שלי. הוא לא ממש הגיב. הוא היה עסוק בהכנה של שווארמה לאלה שהמתינו בתור לפני.

לא הייתי מוטרד, משום שהבחור היה יעיל ומקצועי. הוא לא בזבז פעולות, רק חתך נמרצות לגובה השיפוד ובאלכסון, גרף את הנתחים אל כף איסוף, ומשם השליך למשטח ריכוז הפיתות, שהעובד השני, האחראי על הסלטים, הכין מבעוד מועד.

אחד הלקוחות בחן את התהליך בעניין מופגן. הוא רצה לוודא, מן הסתם, שלא עובדים עליו, מבחינת נתחי הבשר שמייעדים לו, והוא ליווה במבטו את משיכת הסכין. הוא אמר לחותך: "תן לי עם הרבה שומן. זה שלמעלה".

"אתה בטח רוצה מהאליה", זרק החותך מעבר לכתפו, מבלי שיסובב את הראש.

"כן, זה מה שאני רוצה", ענה הלקוח בקול רם.

לקוחה אחת שהייתה בהמתנה הביטה במבקש השומן בהשתוממות גלויה. היא אמרה, כאילו לעצמה: "האויב מספר אחת זה הכולסטרול. אנשים רוצים בכוח להתאבד". כולם שמעו, אבל אף אחד לא הראה שזה מעניין אותו. לכל היותר, גרמה ההערה שלה לשני לקוחות אחרים לוותר על דרישה דומה לתוספת שומן.

הבחור החותך מתח את זרועו, וניסה לשלוח את הסכין אל הקצה העליון של השיפוד, איפה שמונחת לה חתיכת אליה, שומן הזנב של הכבש. חתיכה לבנה ורוטטת, שמסתובבת יום שלם מעל לבשר, עד שסוגרים את הבסטה. הוא היה נמוך, הבחור, ובגלל שבקושי הגיע, לא הצליח לדייק עם החיתוך. הוא חתך יותר מדי.

האיש של הסלטים, שקיבל עכשיו לאחריותו את נתח האליה הגדול מדי, הוציא סכין מהמגירה, חתך את הנתח המוגזם לשניים, והניח על הפיתה את המחצית. גם היא הייתה גדולה למדי.

תוך פחות מדקה נסתיימה הכנת השווארמה לכולם, והלקוחות הצטופפו סמוך לסלטים-חופשי, לועסים בשתיקה, כל אחד לעצמו, ומביטים בכעס כבוש זה בזה.

בעיקרון, זה כל הסיפור. אז מה היה לנו פה, מבחינת מגוון הדעות? כצפוי: אוסף של אכזבות וטינות.

היה לנו את הלקוח המבקש לו תוספת אליה, שעכשיו אומנם בא מעט על סיפוקו, אבל הוא לא סובל את הלקוחה, שברוב חוצפתה מתערבת בדבר לא-לה, ומזכירה נשכחות מיותרות, וגם לא סובל את איש הסלטים, שקיזז לו חצי תענוג.

והלקוחה הייתה לנו, עם הדעתנות התקיפה שלה. היא בסתר ליבה קיוותה שיעלה בשווארמה שלה קצת יותר שומן מהרגיל, באקראי, אולי הכרת טובה מצד החותך, וזאת מבלי שתיאלץ לבקש. שהרי, בקול רם ובאופן רשמי היא בדיאטה, היא נגד שומנים, וכמובן מסיתה נגד האויב כולסטרול, ועם זאת אכזבה רבתי, כשבסוף נותנים לה שווארמה סטנדרטית רגילה, מבחינת הבשר, לא יותר.

והיה בעל-הבית, שהחותך שוב הביא לו את הקריזה, כי כבר אלף פעמים אמר לו שהיהודים אוהבים שומן, בעיקר בחינם, ודווקא השומן הזה הוא יקר, וצריך להספיק לכל השיפוד, ושלא יבזבז סתם. הוא ציפה להרוויח יותר, אבל עם עובדים כאלה זה לא ילך בקלות. הוא ידע שבלי הבחור החותך העסק שלו שואף לאפס, וגם בגלל זה נטר לו טינה.

ומשני הלקוחות שלא ביקשו תוספת שומן היה אחד שלא ביקש כי התבייש, כי כבר ביקשו לפניו, ועכשיו הוא שוטם את הלקוח המבקש על כי ביקש לפניו. אני חושב שהוא גם כועס עלי, כי ציפה שגם אני אבקש ואז הוא יצטרף אלי, אבל אני שתקתי. העדפתי ללעוס זיתים וכרובית צהובה מבלי שאתבלט, עד שהשווארמה שלי תהיה מוכנה. והשני לא ביקש כי לא רצה להראות שהוא מסתכן במודע בחשיפה לכולסטרול, עכשיו שהגברת הלקוחה הזכירה את זה. ועל כך הוא שנא אותה עכשיו, ושנא את איש הסלטים על שלא נתן אצלו את מחצית האליה הנותרת, ובתור נקמה הטביע את כעסו במנה כפולה של עמבה.

וחוץ ממני, היה את הבחור החותך, ששנא את כל העולם, אבל לא את הלקוחה. הוא שנא את בעל הבית הקמצן, ושנא את הלקוח שנדנד וביקש עוד, ואת שני הלקוחות השתקנים עם השנאה בעיניים, ושנא את ההורים שלו, על שהורישו לו גובה כזה נמוך, שבגללו נכשל עם האליה, ושנא כפליים את הלקוח המבקש על שגם לא אמר תודה. אבל את הבחורה, שמעולם לא יצא לו לראות ליותר מהרף עין, ורק לפי הקול זיהה שהיא לקוחה קבועה, הוא חיבב מאוד. הוא חשק בה, וחלם בהקיץ שהם ביחד. הוא אהב לחלום על בחורות אסרטיביות, בעיקר כשהיה עומד מול השיפוד ועושה מלאכתו, תוקע מבטו בגוש הבשר, בעוד פניו בוערים בחום הצלייה. עכשיו הוא התמסר לחלום, מדמיין את הבטן החשופה של הלקוחה, שהיא לבנה ורוטטת כמו האליה, ומסתובבת מעליו כל הזמן, בעוד שהוא רותח וחג אף הוא, וגופו נוטף ונוטף, ולא מפסיק.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: