אוג 222014
 

(נתב"ג, אוגוסט 2014)

החום שחיכה להם בארץ לא היה קל. למרות שעת הלילה המאוחרת, ולמרות מיזוג האוויר שצינן היטב את אולמות הטרמינל. ברכה עברה במסלול הירוק, גוררת את רגליה השמנות והענקיות, שלא תואמות כלל את פלג גופה העליון, גוף צר ופנים יפים למדי, ולצידה יעקב בעלה, דוחף באיטיות את עגלת המזוודות. הוא דשדש מכופף מעט, מה שנראה בטעות כאילו היה נמוך ממנה במאוד. אבל לא. בקושי חצי ראש היה נמוך ממנה, הכיפה שעל ראשו בערך בגובה העיניים של ברכה. תמיד בגובה העיניים. כי היא רואה אצלו הכול.

הוא עצבן אותה. זה התחיל בדיוק בנקודה זו, לפני שבועיים, בטרמינל היוצאים, ונמשך עד לרגע זה. מהבחינה הפסיכולוגית היה ברור לשניהם שזה לא התחיל דווקא כאן, העניין התחיל קודם, שנים הרבה קודם לכן, מה שלא שינה כלום. הם התרגלו. כשחיזר אחריה במרץ, אז בירושלים, לפני שנולדו הילדים, והרבה לפני שבאו הנכדים, כבר אז ידעה: היא אוהבת אותו, זה נכון, והם יבנו בית בישראל וכל זה, אבל הוא יצליח לעצבן אותה. והיא תגיב. היא לא תיתן לו מנוח. מצד שני, היה גם יעקב, שגם לו יש מחשבות וציפיות וחולשות משלו, אלא שהיה שקט ונחבא אל הכלים, לפחות כלפי חוץ.

את הכיפה הניח על ראשו דרך קבע מאז הברית של בנם הצעיר, זה שעכשיו מסתובב עם כל מיני יורדים וגויים בניו יורק. אבל הוא ילד טוב. יש לו עבודה אצל יהודים, וכנראה שבקרוב יודיע להורים שבחר לו מישהי, בטח יהודיה, ומשם זה ימשיך כמו שצריך. אלא שלא אליו נסעו הפעם. ברכה חשבה על טיול באירופה, חבילה בסגנון של מכסימום ארצות במינימום מחיר, ויעקב לא התנגד, כמובן. הוא רק ביקש בעדינות, וממילא משום שהם טסים עם אייר-אוקראינה שיוצאת ובאה מקייב, לעצור ליומיים בקייב. ברכה הסכימה.

היא התפלאה על עצמה שהסכימה ככה בקלות, אבל זרמה עם זה. יותר מדי סיפורים שמעה על טיסות לקייב, דתיים וחרדים שבאים להשתטח על קבר הצדיק מאומן, ובעיקר קבוצות של נשים צעירות, ירושלמיות כמוה וכמו יעקב, כמעט כולן בחורות חסרות מזל, שלא עלה בידן להתעבר, או חלילה למצוא זיווג הגון כלשהו. וגם שמעה על מישהי שאמרה לאחת החברות שלה בזמן שהשתטחו בקייב, ועוד לפני שחזרו ארצה, שהיא מרגישה שכבר נתעברה במזל טוב, ושכולן בחבורה הסכימו איתה, אפילו שלא הגיוני. אבל יעקב של ברכה לא היה מהחרדים. סתם דתי לייט-פלוס עם נטייה להקפיד, כיפה סרוגה, וגם זו עלתה על ראשו בגיל לא צעיר. ברכה הסכימה לעצור באומן, קייב, אבל בתנאי שיהיה בסוף הטיול. ובאמת, כך יצא.

הריבים שרבו היו פשוטים וחוזרים על עצמם לעייפה: יעקב, כרגיל ביניהם זה שנים וכולל במהלך החופשה, בקושי היה מדבר. גם כשהתפלל שחרית של יחיד בחדרי המלון בהם לנו היה ממלמל בשקט, כמעט שותק. ואז, אחרי שסיים, הוא היה אומר איזה דבר לחלל החדר, ככה בשביל להתחיל את היום, והיא היתה לוקחת את זה לכיוונים של ויכוח. לא מרוע, ממש לא, הרי אהבה אותו מאוד, אלא ששעמם לה, מן הסתם, ובעיקר משום שחשוב היה להעמיד דברים על דיוקם. קשה היה לקרוא לדברים הללו "ריב", משום שיעקב – כאמור – לא דיבר הרבה. גם כשלא רבו. אבל ברכה היתה מגיבה על איזה דבר ומכריחה אותו לענות לה, מהסיבה של דברים על דיוקם, ומשם זה היה ממריא במסלול הקבוע.

הדין ודברים האחרון התחיל באומן. יעקב בירר את כל הפרטים הנחוצים עוד בארץ, אצל אחד חבר חב"דניק שלו, וברכה הופתעה כשלא לקח אותה בחשבון זה. הוא אמר לה, אחרי שסיימה לסדר את הבגדים בארון חדר המלון, סידור אחרון לטיול הזה, שלאחריו כבר ייצאו לנמל התעופה של קייב ויחזרו ארצה, שאחרי שחרית וארוחת בוקר הוא הולך להשתטח. היא שאלה: "מה זאת אומרת אתה הולך? ומה איתי?"

יעקב כחכח באי-נוחות. "חשבתי שלא מעניינים אותך הדברים האלה. וחוץ מזה, בלובי יש כל מיני המלצות מה לעשות בקייב, ואיפה כדאי לקנות".

האפשרות לערוך קניות, עוד סבב בטיול הזה, לא ניחמה אותה. היא אמרה, בטון הידוע של שיחת רעים, שעוד מעט תטפס מדרגה ותהפוך לויכוח ואחריו לריב: "ואם גם לי בא להשתטח? מה, נראה שאני רגועה לגבי איתמר? הילד הזה עוד יתחתן לנו עם נוצריה אם לא נשים לב". בשביל יעקב, הטיעון של בן זקונים ונוצריה, הכריע את הדיון. הוא אמר לה "צודקת. אז בואי איתי", ועוד לפני שסיים את דבריו ידע איך תגיב. בקיצור, הוא השתטח לבד ובעצמו, והיא קנתה בשוק המקומי כמה בבושקות, מה שהרוסים קוראים "מטריושקות", שיהיה מה לחלק בארץ. את היום עשו אם-כך בנפרד, אולם הרגשת הדכדוך היתה משותפת וליוותה את שניהם.

במטוס, כפי שתמיד עשו, החזיקו ידים בזמן ההמראה. יעקב מלמל את ברכת הדרך, וברכה הציצה בחלון, שותקת ובולעת בעיניה את הנוף המשמים של קייב המתרחק והולך ולבסוף נעלם אל מתחת לעננים. היה ברור להם שהויכוח לא הגיע לידי מיצוי, אפילו שלעיתים נשכח מהם על מה היה ולמה. אולם עם הנחיתה חזרו הדברים לסדרם, כשיעקב העיר לה שהמזוודה שמשכה ממסוע הכבודה והניחה על העגלה אינה שלהם. היא כעסה. על עצמה ובעיקר על יעקב. היה נדמה לה, עוד מרחוק, שזו המזוודה שלהם, ולמרות הכאבים שיש לה בצד, כנראה ממכה שחטפה מאופניים תועים בברלין, או מעגלת ירקות בשוק של בודפסט, בכל זאת עשתה מאמץ לא פשוט בשביל להרים אותה. היא עם הרגליים המאוד-לא-בריאות שלה. ועכשיו זה יעקב שמגלה לה שלחינם התאמצה, ואולי אפילו גרמה לסכסוך אפשרי, עם מי-שלא-יהיה שהמזוודה הזאת שלו.

אז היא התחילה בהרצאה, לא שוכחת להמשיך ולתקוע את עיניה במסוע, עד בוא המזוודה הנכונה. וכשקרבה המזוודה הנכונה, צד אותה יעקב לפניה. כאילו בשביל להוכיח משהו. הם סקרו בעיניהם את עגלת הכבודה ואישרו לעצמם שאכן הכול הגיע בשלום. הם חייכו בסיפוק, כל אחד לעצמו בהיחבא, והחלו לפסוע החוצה, דרך המסלול הירוק. בכל הזמן הזה היא המשיכה לדבר אליו, לעיתים מרימה מעט את הקול, פניה מאירות וכעוסות גם-יחד, מחייכות ומרצינות ברצף תדירות טבעי לחלוטין, ויעקב מתכופף עוד וממשיך לדחוף בשתיקה אל עבר היציאה. הוא יודע שאם ירים את עיניו יראה את עצמו, ככה שפוף ונזוף, בדמותו המשתקפת מדלתות האולם, והוא המשיך לדחוף מבלי שיסתכל.

ואז נפתחו הדלתות מעצמן, והם יצאו בחסות הלילה אל החום שחיכה להם בארץ. הם עברו ליד תחנת המוניות לחיפה, ונהג המונית המיואש, זה שעדיין רק נוסע אחד לחיפה ממתין אצלו, אני, צעק להם בעייפות: "חיפה?" ויעקב הנהן בשלילה, ממשיך לדחוף. ברכה לא עצרה את ההרצאה, ופסעה במקביל ליעקב, יותר ממרחק יד ממנו. עכשיו כבר היתה כעוסה לגמרי, בלי הפסקות של חיוך או מעברים זמניים למשהו דומה, מאתגרת אותו על עוד איזה דבר והוא אינו מגיב. לרגע ראיתי חיוך של הקלה אצלו, בדיוק כשחצה את קו הרוח, זאת שיוצאת מהמאוורר התעשייתי הענק שנהגי חיפה התקינו באישור שם בחוץ, ליד המוניות שלהם, אבל אחרי שעבר את הקו חזר להיות קדורני.

ברכה הביטה לעברי, מחפשת מה גרם לצל החיוך של יעקב, וכשהבינה שזה לא אני, זה המאוורר, המשיכה בשלה. ההסברים המוכיחים שלה נאמרו עכשיו בקול חמור ורם, ונשמעו היטב למרות שריקת האוורור. פרסתי לעברה את כפות ידי בתנועה של תמיהה ואמרתי בקול: "בקושי חזרתם", מבלי שאוסיף. ברכה לא עצרה מלכת, אבל זרקה לעברי חיוך ואמרה "כן, בקושי חזרנו, אז מה…" ויעקב מלמל, ושמעתי היטב, למרות המאוורר, "גם לפני שחזרנו", והיא תקעה בו מבט. מבט של תוכחה, ואהבה, ושותפות גורל, וסיפוק על שבנקודה התחתונה הטיול הצליח, וגם שאריות של כעס שעדיין לא בא על מקומו בשלום, בטח לא לפני שיגיעו הביתה. היא אמרה לנהג "לא חיפה, ירושלים", והוא סימן לה הלאה, איפה שעומדות המוניות לבירה. הם המשיכו ללכת במקביל, היא שגוררת את רגליה הענקיות והוא שמדשדש עם עגלת הכבודה, ואני, שנשארתי תקוע בקו המאוורר צועק אחריהם שוב "לא חבל? בקושי חזרתם" והיא מחייכת אלי עם הגב, ומתקרבת מעט ליעקב, וגם הוא עושה מאמץ ומקרב את עצמו ואת העגלה אליה, ואז הידים שלהם נפגשות ומשתלבות, ועכשיו הם מחייכים אליי שניהם, אני רואה טוב-טוב, אפילו שאני רואה להם רק את הגב.

  5 תגובות על “בקושי חזרתם”

  1. אוהבת. מדויק. מעכיר. אתה מצליח לשרטט תמונה אמינה של זוגיות מתפיידת, שעושה רושם שהיא מאד נפוצה. אהבתי מאד את ניתוח המניעים הנשיים, וההבנה של מה שבדרך כלל נאמר עליו "מה לעזאזל היא רוצה עכשיו"?…
    הסיפורים שלך תמיד מסקרנים לגבי הפואנטה. הפעם סידרת את המעורבות שלך בחיים שלהם בצורה מקסימה.
    תודה!

  2. נהדר.
    מירה

  3. אהבתי כרגיל. חבל שעובר זמן ארוך בין קצר לקצר. צריך דמיון ברוך כדי לבנות סיפור קצר ממבט אחד חטוף של ברכה הרוטנת ……

  4. מאוד יפה !

  5. חביב מאוד.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: