אוק 162014
 

(חיפה, סוכות תשע"ה 2014)

לונה הרגישה איך הנשימה שלה מתקצרת והראש מתחיל להסתחרר. היא הייתה נרגשת, וזה מה שבדרך כלל קורה לה, בזמן שיש ריגוש. לא תמיד הוא מופיע, ובדרך כלל היא מצליחה לזהות מתי מתחיל לו הריגוש, ולמה, ויודעת לשלוט בו. עכשיו שוב הוא כאן, בדיוק כשסיימה את ההכנות למשחק הקלפים השבועי, מפגש שאמור להתחיל אצלה בעוד שעה.

פעם בחודש היא מארחת את המשחק, ארבע אחרי-הצהריים, בסבב שבועי של תורנות שמקיימות היא וחברותיה לשולחן. לונה תמיד נרגשת ביום האירוח שלה, תמיד יודעת שתתרגש, ותמיד לוקחת מראש את הכדורים הללו, שניים פשוטים, מחוץ ובנוסף להרכב הכדורים הרגיל, והכול זורם על מקומו בשלום. ככה אמור להיות גם הפעם.

ריחות אפיה עלו מן המטבח, וגם ריחות של פירות טריים שחתכה לונה ובזקה עליהם סוכר וקנמון ואגוזים וכפית מי-ורדים, קינוח ייחודי שלה שזכה שוב-ושוב לקריאות התפעלות מצד החברות. האמת, לונה פעם סיפרה לי, שלכל אחת מהן יש "איזה משהו" ייחודי משלה, שנועד להרשים את האורחות. למשל, עוגה לפי מרשם בכתב-ידה של סבתא-רבא מאלג'יר, או מאפה שנלמד במרסיי, בחורף ההוא שהמתינו לאוניית המעפילים, או סמבוסק בסירופ עם קנמון ואגוזים שהעוזרת הקופטית הייתה מכינה בחגים, אבל היום, עם המגמה השלטת של בריאות ופירות טריים, הקינוח הכל-כך פשוט של לונה הוא מנה מנצחת.

אני אגיד לכם את השמות של הנשים. לא שזה חשוב, אבל ככה, בשביל הזרימה של הסיפור. לונה אתם יודעים. היא נולדה במצרים. יש את אלגרה, שנוהגת באוטו שלה בלי בעיות אבל תמיד צמודה לה מטפלת, אחת מולדבית, שמביאה אותה למפגש השבועי על כיסא גלגלים, אתו היא נכנסת ישר עד שולחן המשחק. אלגרה נולדה בקורפו ומשפחתה עברה למצרים כשהייתה ילדה, לפני שהתחילה המלחמה העולמית השנייה. ויש בת-שבע, שגרה בהמשך הרחוב, ארבעה-חמישה בתים מערבה, שגם היא נולדה במצרים. כל אלה אלמנות. פורטונה, הרביעית, שנולדה באיזמיר, אומנם גרה לבד, אבל בעלה עדיין חי. כבר שנתיים צמח, שוכב לו באיזה חור סיעודי ומסרב להתפוגג.

יש גם קלפים במפגשים האלה, אבל כמובן שלא רק. הסלון של המארחת, אצל כולן באותה המתכונת, משנה את עורו למספר שעות ומאכלס שני שולחנות שעליהם מפות וכסאות סביב. שולחן אחד לקלפים ואחד לאוכל. הן מתחילות בקפה ועוגה, עוברות לשולחן הקלפים לשעתיים של משחק, חוזרות לשולחן האוכל והמטעמים, ושוב אל שולחן הקלפים, לשעתיים נוספות. בחודשי הקיץ הן פוקדות בסיום את שולחן האוכל ומתענגות על מנת אבטיח, ובימי החורף, שהלילה כבר בעיצומו, הן מדלגות על השלב הזה וחוזרות לביתן. פורטונה באוטובוס, אלגרה במכונית יחד עם המטפלת, שהייתה צמודה שם כל הערב, תקועה בנייד שלה ומתקתקת בו ללא הרף, ובת-שבע הולכת ברגל הביתה, אפילו בגשם. הבית שלה לא רחוק והמדרכה מוארת דרך קבע.

לונה התיישבה ושקעה בכורסת הטלוויזיה. נותרו חמישים דקות עד שיבואו, והכול מוכן. שעמם לה קצת, ועלתה בה תחושה שהזמן עד תחילת המפגש הוא פשוט מיותר, והלוואי שהייתה יכולה למוסס אותו, ככה בכוח המחשבה והרצון. אלא שעתה לא יכלה לצפות בטלוויזיה בשביל לשרוף את הזמן, בגלל הסידור הזמני של הסלון וההזזה הבלתי-נמנעת של הכורסה. הצפיה אומנם אפשרית מהמיקום הלא-נוח הזה, אבל מהצד, והצוואר של לונה כבר לא-משהו, שלא להזכיר את השמיעה. היא עצמה עיניים. גם אם לא נרדמים, הזמן המיותר עובר ככה הכי טוב.

היא לא נרדמה לגמרי. עובדה, לונה שמעה את קול תקתוק השעון, למרות שהשמיעה כבר אמרנו, וידעה שהזמן זז. אבל היא חלמה. היא חלמה שיש אצלה שלושה שולחנות, מסודרים כמו פעם, האחד לקלפים של הגברים, השני למשחק הנשים, והשלישי לאוכל. כל הגברים היו בחיים, משחקים וצוחקים בקולות ושוכחים את העולם. התקופה הזאת הייתה על-באמת ונמשכה שנים, ולונה לא הצליחה למקם את החלום בנקודת זמן מדויקת. והבית ממילא הוא אותו הבית. אולי פה-ושם תמונות, ועכשיו טלוויזיה שטוחה, ושני פסלונים שהבן הביא מאפריקה, אבל בערך אותו הדבר. רק בלי סמי. מה שבטוח, זמן החלום היה לפני שמקס, בעלה של בת-שבע, שאומנם נולד במצרים אבל הוא בכלל אשכנזי, התמוטט על שולחן הקלפים ולא התעורר יותר. מאז הם הפסיקו עם המפגשים. דברים הרבה קרו בינתיים, חתונות ולידות ובתי חולים והלוויות ומלחמות ובכלל, אבל בבוא העת וכאילו מעצמה חזרה לה בבואת השגרה של פעם, אלא שמעתה רק עם שולחן נשים אחד.

ההבדל העיקרי בין שולחן הנשים של אז לשולחן של היום הוא סוג המשחק. כמו הגברים בזמנו, גם הנשים שיחקו פוקר. אלא שהן שיחקו בעיקר צ'יקט, ממשפחת הפוקר הפתוח. כולן נהגו לעשן, והמאפרות היו גדושות בבדלי סיגריה מוכתמים באודם שפתונים. המשחק אז היה מרגש, תזזיתי ורועש, אבל היום הן משחקות רמי. עם קלפים גדולים, שיהיה קל לזהות. ויש עוד הבדל: בזמנו היה רץ הרבה כסף על השולחן. גם אצל הנשים. היום רק עשרות אגורות, וכל אחת מהנשים אוגרת אצלה מלאי של מטבעות, שיהיו לשימוש במשחק השבועי.

רוחם של הבעלים שמתו, שאינם, קיימת דרך-קבע על שולחן המשחק, בזמן שהנשים מדברות ומחליפות מידע וקלפים. בדרך-כלל מגיח הדבר במסווה של "אתמול בלילה חלמתי שראיתי…", אבל לא רק. על בעלה של פורטונה, זה שחי כמו צמח, הן לא מדברות. יותר טוב וברור לכולן שעליו הן לא שואלות. ובינתיים, עד שיתחיל המפגש, עם שגרת האירועים המבורכת שלו, נותרו שלושים ושלוש דקות. דווקא זז הזמן, חשבה לונה, בניסיון להעמיק ולשקוע בתנומה עוד יותר.

הצלצול בדלת העיר את לונה. "פתוח" היא צעקה, יודעת שאף אחד לא שומע אותה. השמיעה, לא צריך לחזור על זה, ולא רק אצלה. מיד אחרי הצלצול השני נפתחה הדלת והמולדבית נדחפה פנימה, מושכת את כיסא הגלגלים של אלגרה, ואחריהן שתי האחרות. כולן נכנסו עם "שלום-שלום" ונגשו ישר אל שולחן הקפה שהמתין להן, כוסות וסוכר ועוגיות ומיני-מאפה וצלוחיות ומזלגות קטנים ומפיות. כמו שצריך. הן קשקשו ביניהן בזמן שקשקשו בכפיות, "איפה קנית את זה?" ו-"מומחה גב לפחות שישה חודשים מחכים בשביל תור" וכאלה, ובארבע ועשרים עברו לשולחן הקלפים והשקט השתרר.

לונה חילקה ראשונה. ארבעה-עשר קלפים לכל אחת, אחד גלוי במרכז השולחן, ועוד אחד הפוך וגלוי-למחצה מתחת ליתרת החבילה. "זוטא" הן קוראות לו. מי שמקבלת את תאומו של קלף ה-"זוטא" בעת החלוקה מראה לכולן ולוקחת את הקופה הצדדית, קופת ה-"זוטא". "אני כבר שנים אין לי זוטא" אמרה לונה ביבושת, תוך שהיא מסיימת לחלק ועורמת את הקלפים שלה, מתחילה לגלות אותם לעצמה. "שנים שכבר אין לי".

"את סתם בוכה" אמרה בת-שבע, "גם אני בקושי מקבלת, אבל מקבלים. אפילו את, אני זוכרת כאילו עכשיו, יצא לך לא מעט. כמה וכמה פעמים".

"מתי כמה פעמים? אולי חמש שנים אחורה. מאז כלום".

"לא יכול להיות חמש שנים".

"לפחות חמש שנים. אני זוכרת טוב-טוב. מאז שחזרתי מהביקור אצל פרדי בצרפת".

"זה היה לפני שנתיים".

"לא, לפני שנתיים מי שנסעה זו גיסתי ליזט, אשתו של אחי שנפטר" תיקנה אותה לונה, "אני ביקרתי שם לפני חמש או שש שנים".

"שמעתי שהבן של פרדי התנצר".

"אני לא יודעת על הבן, אבל פרדי עצמו לא התנצר. פרדי הכיר את הצרפתיה שלו עוד במרסיי. ישר אחרי שעזבנו את מצרים. בגלל זה הוא נשאר שם ולא חשב לבוא איתנו באוניה. הבחורה שלו הייתה נזירה, כבר מגיל צעיר ובמשך כל המלחמה, ואחר כך היא פגשה את פרדי. היא עזבה את המנזר בשבילו, בשביל שיתחתנו, אבל הוא לא גייר אותה. הוא גם לא התנצר. אף אחד לא הכריח אותו. אבל מעל כל מיטה אצלו בבית יש צלב. לא פלא שהבן שלו, ויש לו עוד בן וגם שתי בנות…"

"זה מזכיר לי…" קטעה אותה אלגרה, בעודה מיישרת את קבוצת הקלפים שבידה, מעבירה שניים שמאלה ותוקעת אחד באמצע, אתם יודעים, תנועה שאומרת לעצמה ולסובבות שיש כאן סריה טובה, מסוכנת, אם לא יותר מזה. "זה מזכיר לי את פליקס בעלי המנוח…"

"פליקס שלך היה גבר יפה כמו בוגרט", נאנחה פורטונה והוסיפה "הוא היה רוקד כמו פרד אסטר", ובת-שבע אמרה "כולן רצו אותו, אבל רק את אלגרה, שבאת מקורפו, איפה שכל הקמצנים הרשעים, הצלחת לתפוס אותו".

"קורפו לא רשעים".

"אז רעים. רשעים. אותו הדבר. ככה זה היהודים של קורפו".

"לא רשעים. למה, אני רשעית? מה פתאום. הם קשים, זה נכון, ולא בגללם. בגלל שכל הזמן חיו עם היוונים והטורקים. גם איטלקים. מהניסיון אני אגיד לך שמצרים זה גן עדן בהשוואה לקורפו".

"לא רק מצרים. גם לבנון היה גן עדן".

"איזה גן עדן? היו לנו דודים בלבנון" אמרה בת שבע, "מכרו בלי לספר את הבית שהיה לסבא שלי בחיפה, והעלימו את הכסף. לא להאמין להם".

"לא יכול להיות".

"ועוד איך יכול" התעקשה בת שבע, מניחה את קלפיה בצד, מוסתרים, שלא יפריעו למה שהיא עומדת לספר. "הם באו לבקר באלכסנדריה איזה קיץ, איפה שהיה לנו בונגלו על החוף, והביאו מזכרות מלבנון וגם מירושלים. הרבה מתנות הביאו, אבל לא אמרו כלום על הבית בחיפה".

"היית ילדה, אולי את לא זוכרת טוב?"

"לא הפסיקו לדבר על זה בבית, אז אני לא שוכחת. איך שלא תסתכלו, הלבנונים האלה רעים".

"בטח לא כולם. יש ביניהם גם אנשים טובים", סיכמה לונה, תוך שהיא מורידה את קלפיה אל השולחן, מסודרים ככה יפה בסריות, ומשליכה את האחרון אל הקופה. "לקחתי".

"תראי מה זה, בקושי שני סיבובים וכבר גמרת. אני אפילו ירידה אין לי. קלף לירידה חסר לי", התלוננה פורטונה ופנתה אל בת-שבע "אבל את לא נותנת לי כלום. מה ביקשתי? בסך הכול קלף. וממך לא בא כלום".

בת-שבע יושבת דרך-קבע משמאל לפורטונה, ובתור המשחק היא מקדימה אותה, ומה שהיא זורקת פורטונה רשאית לקחת. "אני חייבת לתת לך קלף? למה?"

"לפעמים לא יזיק להיות נחמד".

"פעמיים נתתי לך בן-מלך ולא לקחת. זה לא קלף טוב?"

"את עושה לי טובה עם הבן-מלך? הוא לא התאים לי לכלום".

"אז מה, זה בסך הכול משחק, לא?"

"משחק או לא משחק, אפשר לפעמים, סתם בתור ג'סטה, לתת איזה קלף. גם ככה כל הג'וקרים באים אליך. כמו דבק את".

"הגזמת".

"סמי גם היה אומר ככה. על מישהו שהוא כמו דבק".

"נכון. תמיד היה לו משהו להגיד. הוא היה רואה הכול, וגם אומר הכול".

"ואיך שהוא אהב לדוג. עוד במצרים שסמי היה בחור צעיר היה דג. גם בארץ לא וויתר על הדייג. את זוכרת נסענו לנווה-ים, אז בקיץ של הבר-מצווה של  אשר, והוא דג ארבעים ושתיים דג?"

"אולי יותר. הרבה היה אז. כמה צחקנו".

"וההיא מהקיבוץ של נווה ים, האחראית על החוף, את זוכרת איך פתאום נהייתה חברה שלנו?"

"בטח. זה בגלל הצרפתית. אבל לא היה לה הצרפתית שלנו".

"לא. היה לה צרפתית של מונטריאול. זה מה שסמי אמר".

"סמי לא היה קל".

"קל הוא לא היה", הפטירה לונה.

המשחק המשיך כרגיל, דקות ארוכות של שקט מופתי, שנקטע מעת-לעת בדיבור קצר על מה שלא יהיה, ובעיקר על מה שהיה. בשש וחצי קראה לונה את הנשים אל שולחן האוכל ופתאום שוב הרגישה איך הנשימה שלה מתקצרת. היא נשענה על המקרר, לנוח לרגע, לתת לריגוש לעבור. הוא לא עבר. המולדבית ראתה אותה ככה ושאלה "אולי רוצה קצת לשבת?" וקירבה אליה את שרפרף המטבח. לונה הביטה בשרפרף והמשיכה לעמוד, סמוכה אל המקרר.

"אולי לקרוא אמבולנס?" המשיכה המולדבית, לא ממש בשכנוע אלא בעיקר בשביל לצאת ידי חובה. בת-שבע לחשה "יקר להזמין בשביל סתם", אולם פורטונה הרגיעה מיד "יש לה מושלם".

"לא צריך", פסקה לונה בקול צרוד ומנוכר. היא חשה תשישות אבל צלולה מספיק, מבחינת הראיה והחשיבה. העייפות הפתאומית תפסה אותה בהפתעה, והיא לא מבינה מדוע השפעת הכדורים הייתה הפעם כה קצרה. היא רוצה לברר לעצמה דברים, ממש עכשיו, ככה בעמידה ובשקט ומבלי שיפריעו לה, אלא שתמונות בהקיץ של קלפים השתלטו ללונה על המחשבות. אותם הקלפים מאז ומתמיד, היום אולי קצת יותר גדולים, אבל אותם קלפים – עם המלך השמן המזוקן, והשמונה הבוטה, והאס, בעיקר אס התלתן המתגרה, והג'וקר שבכלל נראה כמו עבריין חלקלק ולא כמו ליצן – בדיוק כמו פעם, בכול מוצאי שבת, אצל אבא ואימא שלה, בבית באלכסנדריה.

לונה הייתה אז קטנה, הראש שלה עבר במעט את גובה שולחן האוכל, שנתיים צעירה מסמי שלה, סתם אחד קרוב-רחוק שעדיין לא הכירה. וכמו אז גם עכשיו מנסה לונה להתרומם על קצות האצבעות ולהכיל בעיניה את מה שקורה על השולחן, כאן כמו שם באלכסנדריה בזמנו, שולחן שכבר משישי בצהריים היה מכוסה לבן ועליו חלת השבת ויין וענפים של מיני בשמים ירוקים. ובמוצאי שבת, עם צאתו של כוכב שלישי, כשאבא היה חוזר מבית הכנסת עם סבא, ולשניהם חליפה ומטפחת לבנה מקופלת בכיס הקדמי, הם היו שרים "לכבוד חמדת לבבי" ומברכים "גוֹמְעֶתְנָה חָאדְרָה", שיהיה לנו שבוע ירוק, מה שנתן את האות ללונה הקטנה, שתרוץ להדליק את הרדיו, וכבר היה הופך השולחן לזירת הפוקר של אבא ליאון והאחים שלו, ואלה היו צוחקים בקול ומאושרים עד הגג, מספרים בדיחות בצרפתית מתובלת בערבית של מצרים, ושנים אחרי-כן בישראל סמי שלה היה צוחק אותו הדבר, ומוציא את השבת אותו הדבר, אפילו שסמי לא היה קל תמיד היה צוחק, מאז האוניה גלילה שהביאה אותם לחיפה ועד שמת, צחוק שכבר לא צוחקים היום, בטח לא הנשים שנשארו לבדן, שמשעמם להן וכלום לא מצחיק אותן באמת, אך הן לא מוותרות על השגרה, אפילו שמה כבר יכול לקרות שלא קרה, ולא על העוגה, והעוגיות, ולא מוותרות על התור לעוד מומחה, ולא על דברים שברור שלעולם לא יבואו על תיקונם, ולא על נזיפה לחברה, שיכולה לשם שינוי להיות נחמדה ולתת קלף טוב, כזה שידביק סריה, ולא על תוכחה לאשתו של הבן, בגלל שהם בקושי מצלצלים, ובעיקר לא לוותר על המבצע של אחד-פלוס-אחד-מתנה שיש עכשיו בסופר וצריך להזדרז, כי חבל שנפסיד סתם.

  12 תגובות על “קלף לירידה”

  1. מספר סיפורים בצורה מושכת…נפלא. לא אשכח (תמיד חוזר אלי), הסיפור על סיפון חרטום , במעמד בכר ודובי גסר…" לך תשכנע אותם.." הייתי בדרכי לעוף מהסיפון , מתגלגל מצחוק. אובריגאדו יוסי.

  2. יוסי
    באמת אחד הטובים.

    יאללה. שב עם אמא ותוציא ספר. 🙂

  3. מקסים .מקסים.עם ניחוחות מהעבר ומשבי רוח מהחיים העכשוויים….
    אם הייתי הוצאה לאור הייתי מתרפקת עליך…..go for it

  4. כתוב מאוד יפה וברגישות, תענוג לקרוא.

  5. מלך בהבעה.
    אמא׳שלי הזדרזה והופיעה לי בראש והלילה בטח
    אחלום על המאפרות מחצי קליפת קוקוס שהיו על
    שולחנות הקלפים..
    תודה יוסי

  6. סיפור יפה, תמונה של פעם……..

  7. יוסף, חזק מאוד אבל קצר
    חבר את כל הקצרצרים איכשהו לאחד ארוך 300 עמ +-
    ותן פייט ליונס יונסון

  8. יוסי, נהדר. מחוייך וצובט את הלב.
    מירה

  9. One of your best, Yossi

  10. Yalla, omessi, i'm coming soon lets open a table, the story is great as your other work. CU.

  11. kool !

  12. יופי של סיפור.
    מזכיר נשכחות.
    גם את שולחנות הקלפים המיתולוגיים במרפסות תל אביב וב"סלונים" של חיפה, וגם את תורנויות השבת בספינה עם ה רמי קוב מיום שישי בצהריים עד יום ראשון בבקר.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: