נוב 202014
 
 לזר אליאש Tagged with:

(לזר אליאש, 19-11-2006)

"ילד, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"

"נגר, כמו אבא".

לא עזר לכל מחנכי שלימדוני שהכי חשוב זה החקלאות. זה התחיל בגן של אסתר אצלה שרנו בט"ו בשבט "כך הולכים השוטרים…", והמשיך בחגיגות הביכורים במגרש "מכבי" ובשעורי החקלאות שעשינו בין ערוגות הירקות של בית הספר העממי. מדי סוף שנת לימודים, במעמד חלוקת תעודות גמר וספרי תנ"ך לבוגרי כתה ח' היה המנהל, אדון לוי, מעניק מזמרה לתלמיד שהצטיין בחקלאות. אני לא קבלתי מזמרה.

בתנועת הנוער למדתי כי לציונות שתי מטרות. הראשונה לעלות לארץ ישראל, מצווה שלצערי נבצר ממני לעשותה, שכן אבא הקדימני, והשניה – לחזור לעבודת האדמה ולהפוך חזרה את הפירמידה של בורוכוב* (*חפשו בגוגל…).

אבל אני בשלי, דבק בחלומי – רוצה להיות נגר, כמו אבא.

עד שיום אחד דודי, יצחק דניאלי, בקש שאשקה את הפרדס שלו. היה זה בקיץ של 48'. ענף הפרדסנות, שספג מכה אנושה בשנות מלחמת העולם, נכנס שוב לתקופה קשה. היה אומנם הסכם בין היהודים והערבים להשאיר את הפרדסים מחוץ לפעולות האיבה, אבל לא היה מי שיעבוד. כולם היו מגויסים. יהודה בן דודי, בכורו של יצחק, שלמד באוניברסיטה, היה בחי"ש ירושלים, והבן השני, עמוס, איפה הוא? עמוס, בן דודי עמוס, לא חזר מהקרב על תל-א-ריש.

וכך, מצאתי עצמי בוקר אחד רכוב מאחורי דודי יצחק על גב החמור הלבן שלו. היה זה חמור קפריסאי גדל ממדים, עשרה כוח-סוס. למודל יותר צנוע לא היה סיכוי לשאת את דודי יצחק שהיה רב-און ורב-משקל. אשר לי, שנוספתי לו לחמור בירכתי גבו, ספק אם חש כלל בתוספת. התנהלנו בדרך החול הטובענית שנתמשכה מזרחה וחלפה על פני בית המטבחיים עד שהגענו לפרדס. שם למדני יצחק את תורת ההשקיה. איך מפעילים את מנוע המשאבה שתעלה את המים מהבאר, מי מהשיברים משתתפים ואיך פותחים וסוגרים אותם, איך פותחים וסוגרים את פתחי תעלות הבטון שמהם זורמים המים לתעלות העפר ואיך פותחים וסוגרים את גומות העצים להם דרושים המים בסופה של הדרך. קבלתי גם טוריה. למדתי לטפל בחמור, לקשור את האוכף, לענוד לו את המושכות ולאחר כמה נסיונות גם הצלחתי לעלות עליו.

וכך, מדי בוקר, בשעה מוקדמת לדעתי, אך תמיד באיחור לטעמו של דודי יצחק, הייתי מתייצב בחצרו, רותם את החמור ויוצא לדרך כשבאזני מהדהדים דבריו של הדוד שפסק לי באידיש ושנה בעברית: "שעה של בוקר – שעה של זהב".

הדרך לפרדס עברה בשפי. לא אצה לו הדרך לחמור ואני, שהקפדתי לטפח אתו יחסי ידידות, לא חפשתי עמותים. אלא שבוקר אחד, ליד בית המטבחיים, תקפה אותו תזזית, הוא פתח בשעטה ואו-טו-טו השליך אותי מהאוכף. לא יודע מה קרה לו. ההיה זה שפיפון עלי אורח, או אולי שמע נאקה של מי מחבריו עולה מבית המטבחיים (להזכירכם, הימים היו ימי הצנע), לא יודע. מכל מקום מאז הקפדתי לרדת ולעשות את קטע הדרך הזה ברגל.

מגיעים. אני מחנה את הרכב, מתניע את המשאבה, שם את הטוריה על הכתף ונכנס אל בין העצים שם אני ממתין לזרזיף המים שיופיע. ובימים ההם, טרם המוביל הארצי, שאיבת יתר הורידה את מפלס מי התהום, המשאבה בפרדס הייתה עייפה ובקושי הרימה את המים, ועד שהתמלאה גומה נהניתי משפע של זמן. שוכב לי אפרקדן ומסתכל במשחק קרני השמש בינות לענפים. מתהפך על הבטן ועוקב אחרי נמלה הנמלטת מן השטפון, משחק את אלוהים ומושיט לה עלה להצלה. איזה שקט, איזה שלווה. אני אחוז בשרעפים ועולים בי הרהורים: אני חושב שאני מתחיל לחבב את החקלאות.

אופּס… הגומה נפרצה. אין ברירה, צריך לקום ולאחוז בטוריה. קודם יש להטות את המים לגומה השניה ואחר כך לסתום את הפירצה. זהו, אפשר לנוח קצת. לשלוותי דאגו גם היחידות לאבטחת העבודה בפרדסים, זו של ההגנה, שזכאי אחי שירת בה, וגם זו של האצ"ל.

אבל רגע, מה קורה? מה הצעקות הגרוניות שקורעות את הדממה? ערבים?… איך הם יודעים שאני כאן?… בטח שמעו את פעימות המשאבה ועקבו אחרי לפי זרימת המים בתעלות… מה עושים? תפסתי בנשק, בטוריה, ונסוגותי אל מאחורי העצים. הקריאות הלכו וקרבו… ומבין העצים הגיח התימני שעבד בפרדס של גורדון. ניצלתי.

ככל שחלף הזמן כן הלכה והתגבשה אמונתי כי עתידי בחקלאות. בעיקר בהשקיה, מה שקוראים "שלָחין". מה ששבה את לבי יותר מכל היה מרבץ החול הלבן והדק שנשתייר בתעלות, כה עדין ורך, כה נעים למגע. החלטתי סופית – כשאלך לקיבוץ אהיה חקלאי.

הימים עברו עלי בנעימים ולא הרגשתי איך חלף לו הקיץ והגיע הזמן לחזור לגימנסיה. גם זה עבר והתגייסתי לנח"ל. גם זה עבר והגעתי לרביבים. שם הודעתי כי יהי מה, אני אהיה עובד אדמה, ולא, חיי אינם חיים.

אני בודק בלוח סידור העבודה לאן אני מסודר מחר. ברביבים אין פרדס, אבל יש גן ירק. גן הירק הוא ענף חקלאי, בהחלט, ומחר יש גיוס לאיסוף תפוחי אדמה.

הטרקטור פותח תלם ואני, בשורה אחת עם שאר החברים ה"מגויסים", הולך אחריו כפוף, מלקט את תפוחי האדמה שנחשפו ואוסף אותם ל"כּוּפָה" (מין סל) שבידי. יום שלם. להוציא שתי הפסקות לאוכל.  כעבור שבוע, כשהצלחתי להתיישר, חזרתי לסדור העבודה והבהרתי כי בעצם ב"עובד אדמה" – התכוונתי לעצים, לא לתפוחי אדמה. אני אוהב עצים. יש לי נסיון עשיר בעצים.

"אין בעיות" נענה לי הסדרן. בערב ראיתי בלוח סידור העבודה ששובצתי לעבוד בנגריה.

 השאר תגובה או הערה

%d בלוגרים אהבו את זה: