יונ 152020
 

(טורונטו, יוני 2020)

גברת פלדמן עמדה מאחורי בתור, שני מטרים היא שמרה, כמו שצריך, ואני ידעתי שקוראים לה פלדמן. דקות קודם לכן חלפתי על פניה במהירות, בשביל מספר שש, באזור צרכי המשרד. כשעברתי לידה האצתי צעדיי, אתם יודעים, שביל המוצרים הוא צר, וחייבים למזער את זמן הקירבה של פחות משני מטרים, והספקתי לשמוע שאומרים לה בטלפון, איזו מישהי, אולי מזכירה רפואית, "גברת פלדמן, אני מעבירה אותך לדוקטור…". היא הייתה מבוגרת, הגברת, אבל התנועות החיוניות שלה העידו שהיא לא זקנה.

אל התור לקופה היא הגיעה מעט אחריי. היא נעמדה על-פי הנדרש, בהתאם לסימונים שהיו על הרצפה. יש חנויות שהסימון אצלן הוא סתם X צבוע אדום, אבל המהדרין מניחים שתי מדבקות ירוקות בצורה של כף רגל. אני מעדיף את הסימון הזה. בזמן שאני ממתין אני משחק עם הסימון, מניח את כפות רגליי על המדבקות, מנסה לכסות במדויק את הצלליות הירוקות הדבוקות לרצפה.

פלדמן חבשה מסכה. אני לא. זהו עניין עקרוני אצלי, לא חשוב למה. די לי שלא מעט רופאים מצדיקים אי-חבישה של מסכה, ואני איתם. התור התקדם בקפיצות של שני מטרים, וכשנותרו רק שלושה או ארבעה קונים לפניי, היא שאלה אותי משהו. שמעתי היטב את מה ששאלה, בזמן שהצביעה על ארבעה בקבוקי שמפו, או מרכך, שהיו בעגלת הקניות שלה "הם אמרו שזה במבצע, אבל לא נשאר כלום על המדף. אולי ראית איפה יש עוד?"

הבטתי לעברה בעניין, אבל עשיתי את עצמי לא מבין, רומז שזה בגלל המסכה. פלדמן משכה את המסכה שלה מטה, עכשיו רואים שיש לה פה ושפתיים, ושאלה שוב. עניתי: "אני לא משתמש בדברים האלה. סליחה." "באמת? משהו לא בסדר עם זה?" שאלה בחשש. "לא יודע. לא מכיר. מה זה, שמפו?" "כן, אבל אורגני". "הבנתי". "אתה נגד אורגני?" "מה פתאום", הרגעתי אותה בחיוך "אורגני זה השם השני שלי".

בדיוק הגיע זמן קפיצה לסימון הבא, עוד לקוח שסיים ועזב את החנות, אז דילגתי קדימה והסבתי פניי חזרה אל הקופה. פלדמן התקדמה אף היא ושאלה את הגב שלי במאור פנים "תגיד, סליחה, כן, פשוט מסקרן אותי מאוד, אתה איראני? או לבנוני, אולי?" "לא", אני משיב ומיד מוסיף, חוסך לה את שלב החידות, "ישראלי".

"אה". חצי דקה עברה והתקדמנו עוד לקוח. עכשיו שאלה: "מישראל?" "ישראלי" השבתי, ממתין מעט ומוסיף בחיוך: "יהודי, פלדמן. אני יהודי". "שלום. חברים שלום" הגיבה, מגלגלת את ה-ריש כמו שצפון אמריקאים עושים. לא הופתעתי, כמובן. היא אמרה: "טוב לראות שלא רק שחורים תומכים בעסקים של שחורים היום". הנהנתי, מבלי להעיר דבר. היא הרחיבה: "החנות הזאת, היא בבעלות של מישהו שאני מכירה מהשכונה. אפרו-אמריקאי. ואני שמחה לתמוך", ואז נזכרתי: בימים האחרונים עלו כל מיני קריאות בטורונטו, לתמוך בעסקים קטנים שבבעלות שחורים. הסיבה, זה ברור, היא הרצח חסר ההיגיון של בחור שחור, אחד פלויד, באיזו עיר במדינה אחרת, ארצות הברית, על ידי שוטר של מדינה לגמרי אחרת, שהיה יותר-מדי לבן. אמרתי לה: "אני סתם עברתי באזור, ונכנסתי. לא ידעתי שהבעלים שחור. אילו ידעתי, לא הייתי נכנס".

פלדמן, והזוג שעמד מאחוריה, תקעו בי עיניים בזעזוע. "למה ככה?" שאל האיש מהזוג. "כי אני נגד גזענות", השבתי. סימן השאלה שעל פניהם גדל עוד, אז התנדבתי להסביר: "אני לא שחור. אני חום. ובגלל זה אף אחד לא תומך בי ולא חושב לתמוך בי, אפילו אם רצחו מישהו חום בארץ אחרת. אז גם אני ככה".

האיש מהזוג שמט את הלסת, היה קל לראות, כי בניגוד לזוגתו לא חבש מסכה. הוא צמצם את עיניו, מנסה לחשוב ולעכל את מה שאמרתי, אבל זוגתו הבינה מיד. היא הסירה את המסכה שלה ואמרה: "צודק. מאה אחוז צודק. הנה, גם אני לא שחורה ולא חומה וגם לא לבנה. אני ילידה אמריקאית, אבוריג'ינית. מישהו מסייע לי? ממש לא". בן זוגה, שהבין עכשיו לאן הדברים הולכים, הוסיף "זאת בפירוש גזענות", והיא השלימה "זאת הכי גרועה, הגזענות הפסאודו-ליברלית, שעולה מכול חור בטורונטו". הסכמתי, כמובן, אפילו שבעברית "פסאודו-ליברלים" היה נשמע פחות מעליב מ-"יפי נפש".

מהר כולם הסכימו, כולל ההיא מהקופה, שנענעה בראשה כששמעה שמתנהל דיון בין העומדים בתור. הבעלים של העסק, שצבעו כידוע שחור, לא היה שם בשביל להציג את הזווית שלו. יש לו עניינים אחרים בחיים שצריך לטפל בהם, כמו עוד סניף שיש לו במערב העיר, וסניף אחר שיש בצפון, אליו הפסיק להגיע מאז תחילת סגר הקורונה. מבחינתו, רצח של שחורים בארצות זרות הוא דבר נורא, אך תאורטי, והעיקר שמהבחינה המעשית כאן קנדה והקונים ממשיכים להיכנס. פלדמן, שרק לפני דקה הייתה בקבוצת התמיכה לעסקים שבבעלות שחורים, ירדה אל הקרקע ושבה להתמקד בעצמה. היא זרקה לכיווני, שוב בעברית "חברים. שלום שלום".

אני ידעתי לאן זה יתפתח. היא תשאל אותי מאיפה, ותצפה שאשאל אותה אם ביקרה בארץ, ומה זאת אומרת, בטח שהייתה בארץ, ולתקופה, לא סתם, ואם אשאל איזה קיבוץ, שזה לא משנה, גזר או כפר בלום או בית העמק, אז בהחלט, הייתה ועוד איך הייתה, אבל עכשיו זה בגדר זיכרון. זיכרון שמתמזג אל זיכרונות אחרים, כמו מחנות הקיץ של השומר הצעיר, כאן בקנדה, שישה שבועות רצופים, כמעט כל החופש הגדול, וחמש מאות קילומטרים רחוק מהבית. זיכרון שאף פעם לא יתברר אם הייתה זו החוויה הכי-הכי, או סתם עוד שגרה מיותרת שכול העולם, בעיקר יהודים, התרגלו לעשות עם הילדים בחופש הגדול, בשביל לצאת ידי חובה, ובעיקר בשביל לנשום קצת.

בכול אופן, עכשיו היא חיה כאן, כפי שהדברים היו מאז ומתמיד. כאן נולדה, ובשנים האחרונות היא גרה לבדה, כי הבן שלה חי עכשיו בקלגרי, הוא בדיוק סיים את הלימודים והוא עובד שם עם הנפט, אבל היא נשארת, בשכונת ילדותה שב-מידטאון טורונטו. והיא לא היהודיה היחידה באזור. היא הולכת לחוגים ב-ג'יי-סי-סי, ומתנדבת, ופעילה בכול מיני דברים, כולל פסטיבל הכלזמר השנתי, ופסטיבל הסרטים היהודיים, והמקהלה של הולי בלוסום, בית הכנסת הרפורמי של מידטאון, והיא גם אוכלת אורגני, שזה דבר שראוי להזכיר, אפילו שלפעמים היא חוטאת עם שניים צ'יז-דניש שהיא קונה אצל 'קיבא ומחסלת אחד מהם, הרבה לפני שתשלים את הביקור במאפיית הבייגל שלו. וחוץ מזה, היא בפנסיה, אומנם מוקדמת, אבל פנסיה. אלא שאני לא שואל. אני יודע את הדברים הללו מבלי שאשאל.

מה שאינני יודע זה על ההוא, האבא של הבן שלה, אחד קיבוצניק מישראל, מאז, סתם בחור נחמד ולא מזיק ושאין שום תוכניות לגביו, שנהרג בצבא שנתיים אחרי שעזבה את ישראל וחזרה הביתה וכרסה בין שיניה. אולי אדע על העניין הזה באחד הסיפורים הבאים, אבל לא חשוב כרגע, כי היא מחייכת, עכשיו שהמסכה שלה צנחה לגמרי וכבר לא אכפת. הרי גם אני לא חובש מסכה, וככה גם חצי מהקונים, והיא חוזרת על "שלום חברים. שלום שלום". ואני, כמו תמיד בטורונטו, כשאומרים לי את המילה בעברית, שלום, אני משיב "הלוואי. אני באמת מקווה". אני מחייך אליה, משלם לקופאית ועוזב את החנות.

אני מכיר את השכונה. גרתי באזור בעבר, וגם העסק שלי היה על השדירה הראשית, קצת מערבה מכאן. יש סיכוי לא-רע שפלדמן הייתה לקוחה שלי בזמנו, לפני עשרים וכמה שנים, כשנראיתי אחרת, אפילו שהייתי בערך אותו בנאדם. אבל אני מרחיק את מחשבות הגעגוע והטיפול בעבר ומתמקד בחיפוש אחר הרכב שלי. לא זכרתי איפה בדיוק החניתי, נכון, סימנים מוקדמים למעללי הגיל, אבל הרחוב היה מלא במכוניות חונות, רובן לבנות וקטנות, כמו שלי וכמו של פלדמן.

גם היא יצאה עכשיו מהחנות, עמוסת שקיות, ופסעה ישר אל הרכב שלה. היא פותחת את הדלת האחורית, מעמיסה את מה שקנתה ואז מזהה אותי. היא מצביעה על השקיות שהניחה במושב האחורי ומתנצלת "אני כמעט שלא נוהגת. אומנם אני גרה לא רחוק, אבל לא בא לי לסחוב את הקניות ברגל". הנהנתי בהסכמה וחייכתי, בעיקר בגלל שמצאתי את הרכב שלי, ממתין בהכנעה, שתי מכוניות הלאה במורד הכביש. "אבל נדמה לי שאני זוכרת אותך מאיפשהו" זרקה, בזמן שהיא נכנסת למכונית שלה. "יכול להיות" אני מגיב. אני לוחץ על מפתח הרכב שלי וזה משמיע קול ומשחרר את הדלתות. "יכול להיות" אני אומר שוב ונכנס למכונית שלי.

אני מוכן לתזוזה אבל נקישות על חלון הרכב. פלדמן. "עכשיו נזכרתי. הייתה לך מסעדה כאן בשכונה. היא עדיין קיימת, אבל אתה מזמן עזבת". "נכון". "אז מה אתה עושה כאן?" "פלדמן, שנינו יהודים. אבל רק אני ישראלי" אני משיב ושואל בחיוך "ממתי הפכת גם את ישראלית, עם השאלות החודרניות הללו?" "לא, אתה צודק, אבל אתה יודע, חשוב לדעת… הרי אמרו שחזרתם לארץ, לא?" "חזרנו. וחזרתי. והלכנו והלכתי ושוב, ועכשיו אני כאן, פלדמן, כי אני כאן. ואם כבר בישראלית את שואלת, אז בבקשה לא, אל תשאלי אותי איפה יותר טוב". פלדמן חייכה. "ברור. אז נראה אותך כאן בסביבה?" ואני עונה "כן, אני מניח, למה לא?"

אני בטוח שפלדמן תבין שהיא נהדרת וככה גם אני, אבל אני בעניינים אחרים עכשיו ולא פנוי לכלום. אין לי דבר נגד זיווגים, בעיקר של אחרים עם אחרים, אבל לא עכשיו. מה שמציעים עכשיו זה חיים של חילופי דעות ממרחק שני מטר ומסכה על הפנים, ואפשרות להשתייך לבועה שנרשמת אליה כחוק, בועה של עשרה אנשים, שמותר לחבריה הכול בינם לבין עצמם. גם פלדמן, מן הסתם, נרגשת מיתרונות הבועה שהציעה הממשלה במהלך גאוני אך נטול הבנה בסיסית של טבע האדם. אפילו אם הוא קנדי. ואולי, אני משער, תנסה עוד מעט פלדמן לצרף אותי לבועה שלה, שחסרים בה כמה למניין. אני מנער את המחשבות הללו. אני מרגיש שמיצינו, ועובר לחשוב על שמש אמצע יוני שמלטפת את הכול וממשיכה להאיר עד עשר בלילה, ועל הירוק האדיר הזה, שחזר אלינו ממש לא מזמן, בהתחלה דשא ואחריו עצי הענק של הערבה הבוכייה, ואחריהם עצי המייפל ששולטים בגאון. קיץ מאוחר הם קוראים לזה, אבל אף אחד לא מתרגש מהאיחור, כולם סולחים לו לקיץ שהתעכב, בגלל שעכשיו זמן מגפה עולמית ולא נעים להתלונן. אני מניע ומאותת לצאת, ופלדמן נכנסת אל הרכב שלה, אך לפני שתטרוק את הדלת ותיסע היא צועקת אליי מרחוק, כמו שכול ישראלי כמוני רגיל לעשות, "אבל בכול זאת, איפה יותר טוב?"

 

  8 תגובות על “שני מטרים ושניים יהודים”

  1. נחמד , אף נחמד מאוד …. אממא … חיכיתי שהלסת תיפול לי , כרגיל , …ואני בלי מסכה … משהו , אינטראקציה עם הגברת פלדמן … אבל יוק , מלטהיוק. אוהב לקרוא סיפוריך , גם זה , אל תעיף אותי מהקבוצה , פראגו….

    • מקס, תודה כפולה:
      קודם – על שאתה מקבל מייל מהמערכת כאן. לקח לי חצי שנה לתקן את הבעיות…
      שנית – הסיפור. כשהגבת, הוא לא היה גמור, לפני שנשלח מייל תפוצה.
      מסתבר שוורדפרס כבר הודיעה איכשהו, לך למשל, ובטח גם לכמה אחרים שמנויים כאן…
      עכשיו הסיפור גמור. יותר תמונה מסיפור, מעין מיני-קולאז' חצי תיעודי…
      ניפגש בוודאי, אחרי שקורונה וגל שני ישקעו, בקרוב אמן.

  2. טוב, מהמחשב נכנסתי, רק הטלפון לא נתן. יופי של סיפור, משתבח

  3. אמנם לא לגמרי קצר אך קראתי בהנאה רבה. פשוט סיפור טוב של החיים שלנו פה שם ובעצם בכל מקום על הפלנטה… עם המטענים שאנחנו סוחבים בדרך המסוכסכת שבין "גולה-תקומה-גולה-תקומה וחוזר…".טוב שאין לסיפור פאנצ'ליין – זה היה הופך אותו לדביק…

  4. אם מותר לחלק ציונים, הכי טוב שלך עד היום.
    אני מודה שיש לי מסכה, אבל זה רק נגד שוטרים ופקחים.

    • זאב, ציונים כאלה בטח ובטח שמותר לחלק.
      אשרינו שמסכות לנו, מה שמבטיח פורים כל השנה, כנראה כל החיים…

  5. את שלי השארתי מאחור, כבדה מדי

  6. הי אומסי, למזלך בטורונטו אפשר להכנס לחנות בלי מסכה,כאן חייבים וגם מודדים לך חום…..

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: